מקור האושר • איך להישאר צעירים?

כמה זה יפה להביט בתינוק, בהבטחה, בדרך שבה הוא גדל. איך ללא שום ספרי הדרכה הוא לומד ללכת לדבר ולהיות חלק מהחברה.

ומה ההרגשה כשמביטים באדם קשיש, מוגבל, איזו תחושה עולה כשאתה פוגש אדם צעיר שגופו נפגע? האם באמת אין מה לעשות? ואולי נדרש רק לשנות את הגישה?

תינוקות שנולדו בריאים, מתפתחים יפה, גדלים, לומדים ללכת, לדבר. הזמן עובר כל כך מהר - לפני ששמת לב הפכו לילדים, התבגרו והנה כבר אנשים. ואז לאט מבלי משים המינוח משתנה ואותו תינוק פתאום אומר – הנה עוד יום עבר.

איך אנחנו מזדקנים ...

כבר לא - מתפתחים, גדלים, לומדים, מתבגרים - מזדקנים. אפשר לחשוב שזו דרך פסימית לראות את החיים. ומה לגבי הדרך שבה אנו נוהגים לאמר – להזדקן בכבוד. האם זו דרך נעימה להתבטא?

גם אני טועה וחושבת לפעמים כך, אך בכל יום שעובר, מכל אדם חדש שפוגשים, בכל חוויה שחווים,
אפשר ללמוד דבר מה חדש. לגיל אין באמת משמעות.

מה ההבדל בין תינוק בן יום לאדם בן עשרים, או תשעים?

לשניהם יש גוף, רגשות, תחושות.

היום שעובר על תינוק עובר גם על ילד, ועל אדם בוגר ועל קשיש. ההבדל העיקרי ביניהם הוא – סקרנות.

מה עושות לנו השנים?

אדם סקרן - לנצח ישאר צעיר. אדם שמחשבתו עסוקה בשאלות ובחיפוש אמיתי אחר תשובות. אדם שמתנועע בכוונה להנות מהעולם. אדם שמתייחס לגופו כאל חלק בלתי נפרד ממנו ומקשיב מה טוב לי ומה פחות נעים. אדם שלא מוותר לעצמו - לא מוותר על עצמו.

תינוק שנדמה לנו שהוא חסר אונים, אך על הדבר הכי קטן שמציק לו הוא יבכה ולא יוותר עד שירווח לו.

מה עושות לנו השנים? מה עושה לנו התרבות? מה גורם לנו להתנכר לגוף? להתעלם ממנו בצורה כל כך בוטה? מה בחברה החולה שלנו גורם לנו להיות כל-כך אלימים כלפי גופנו - לייגע את עצמנו על מיני מכשירים, לאכול בלי הכרה ביום אחד בגלל איזו מסיבה, ולרעוב ביום אחר רק בגלל הגיזרה.

מה גורם לנו להתייחס לעצמנו ברצינות כל-כך תהומית? כאילו העולם יתהפך אם אעשה את מה שאני באמת רוצה.

גם כשמגיעים לגיל חמישים או שישים, או שבעים ואפילו שמונים אפשר לשחק - בפאזלים, בתופסת, במשחקי כדור, לפתור תשבצים.

אבל בעצם אי-אפשר, כי עכשיו אנו כבר אנשים בוגרים, מכובדים, וככה בוויתור על ההנאות הקטנות/גדולות של החיים בכזו קלות, אנו מרשים לעצמנו להוריד את הראש להיכנע ולאמר שהעולם שייך לצעירים. ומבלי משים מזדקנים.

ואם אתה או את - עדיין אי שם בגילאי העשרה, או העשרים אפילו השלושים, קוראים עכשיו, בבקשה, לא צריך "להזדקן בכבוד". הרי עדיף פשוט לחיות. הישארו סקרנים, המשיכו לנוע - לא באלימות. לא צריך חדרי כושר או מכשירי עינויים. רק משחקים פשוטים שיש בהם תנועה ומחשבה, וכיף חיים לצאת החוצה ולהנות מהזריחה והשקיעה, מציפורים ומפרחים.

כל אלו ועוד רבים וטובים עדיין קיימים ולא צריך ממון כדי להנות מהם, רק להרים ראש ולהתבונן מסביב. וגם כשהכל קשה ואפור אפשר לבחור לחייך - למרות הכל, פשוט הרשו לעצמכם לחזור ולהיות בכל יום (אם לא הרבה אז לפחות) קצת ילדים. המשיכו ללמוד, להתבגר, לשאול שאלות, פשוט להנות מהחיים.

זה לא משנה באיזו שנה נולדת. יכול להיות שהסקרנות והתנועה הקלה נשכחו. זה לא סוף העולם. יש דרך ללמוד אותם שוב מחדש. לאט, בסבלנות, בהקשבה והתמדה.

ענת שץ - מומחית בתנועה ומגע, מורה לפלדנקרייז - בוגרת ווינגייט, ומטפלת מגע גוף נפש : [email protected] 0523-957450

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!