"היא שונאת אותנו כי אנחנו שחורות" - כשעלבון מהעבר מונע הקשבה

לתומי חשבתי שזה יהיה עוד יום רגיל של קניות בסופרמרקט, מהר מאוד הבנתי שהתבדיתי. ליד אגף הקפואים בחור בעל חזות בהירה ועם חוש הומור מפותח יותר מדי או פחות מדי, חיפש דג קפוא ותוך כדי ניסה לגלגל שיחה מבדחת (לפי דעתו) עם העובדת כהת העור שפרקה ארגזים לידו. זה התחיל משאלה כביכול פשוטה על מה אפשר לבשל עם זה וזה. כמובן שהמתכונים הפיקנטיים שהוצעו בתחילה בתמימות ע"י העובדת לא היו לטעמו והוא ענה על כך בבדיחות הדעת ומהר מאוד הגיע להערות עדתיות.

כנראה שהעובדת כבר ספגה בעבר הערות ו/או יחס מזלזלים ואולי אף אפליה כלשהי על רקע עדתי שכן היא הגיבה כמו חיה פצועה וצעקה עליו הרבה הרבה יותר ממה שהגיע לו. הוא ניסה להתנצל אך כפי שכבר הובן מקודם, טקט זה לא הצד החזק שלו אז גם ההתנצלות היתה ברוח כל ההתנהלות וכמובן שהיא לא התקבלה על ידה. לשבחו ייאמר שהוא תפס מרחק ולא ענה לקללות ולנאצות שיצאו מפיה.

גם אחרי ששככו הדי צעקותיה עוד המשכתי לחשוב על התקרית.
האם יכול להיות שעלבונות עדתיים מהעבר הפכו אותנו לכל כך רגישים ופגיעים עד שלעיתים אנו מתפרצים גם כשלא באמת מנסים לפגוע בנו?

לא שאני חס וחלילה מנסה לזלזל באפליה עדתית. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שאני נתקלתי בה על בשרי: הייתי בכיתה ה', מנסה להתרגל כמו כולם למחנכת החדשה. מכיתה ב' ועד אז היה לי הסכם עם חברתי הטובה ביותר (אשכנזיה) שאני נותנת לה להעתיק במבחנים מאחר ומדובר בילדה שעם כל ההכנות לפני מבחן, ברגע האמת היא מקבלת בלק אאוט ולא זוכרת כלום. אני נתתי לה והיא ניסתה להעתיק עד כמה שאפשר בלי שהמורה תתפוס אותנו. בד"כ מהלחץ והמהירות מן הסתם הניסוח שלה לקה בחסר ויצא באופן לא מפתיע שאני הייתי מקבלת את הציון הגבוה מבין שתינו. אי לכך שתינו הופתענו לחלוטין כשבמבחן הראשון אצל המחנכת החדשה היא קיבלה 97 ואני 82
.

"איך יכול להיות שקיבלתי יותר ממך? היא כל כך הפחידה אותי שבקושי הצלחתי להעתיק כמו שצריך הפעם" התפלאה החברה. קראתי בשקט את שני המבחנים והחלטתי באומץ מפתיע לגשת למחנכת בלי לסבך כמובן את חברתי ולבקש בעדינות שאולי היא יכולה לבדוק לי את המבחן בשנית. לעולם לא אשכח את התגובה שלה: אחרי שהאדימה כמו עגבנייה, תוך כדי שהיא יורקת מזעם צרחה עלי "לבדוק את המבחן שלך שוב? את קיבלת 82. לאנשים מהסוג שלך זה די והותר! 82 זה אפילו יותר מדי לאנשים מהסוג שלך!".

הסתכלתי עליה המומה ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. גדלתי בסביבה שהרוב המוחלט בה היה אשכנזי אך מעולם לא דובר על כך בבית ולא היה לי שום רקע ו/או ידע מוקדם על פער עדתי. הדבר היחיד שבו ידעתי בוודאות שאני שונה מהאחרים בכיתה זה שאין לי אבא, מאחר והתייתמתי מאבי המנוח בגיל 6. הייתי בטוחה שהיא מתכוונת שאנשים מהסוג שלי זה כאלו שהורה נפטר להם.
אחת מהבנות הבודדות בכיתה שגם היו מזרחיות ושמעה את השיחה ניגשה אלי כמה דקות מאוחר יותר ואמרה "היא שונאת אותנו בגלל שאנחנו שחורות"... הסתכלתי גם עליה המומה ולא הבנתי מה היא אומרת לי. הגרון שלי היה חנוק מדמעות ולא הייתי מסוגלת לדבר. רציתי לשאול אותה למה היא מתכוונת? הרי יש לה שני הורים ואם כך הרי שלה אין חור שחור בלב של כאב.

אפילו לא סיפרתי על כך בזמנו לאמא שלי כדי לא להכאיב לה והמשכתי ללמוד מתוך תחושה שילדים למשפחות חד הוריות שווים פחות. לקח לי עוד כמה שנים ועוד כמה מפגשים עם גזענים בורים וחשוכים להבין מה זה "אנשים מהסוג שלי"...

מאז ועד היום אומנם אני ממשיכה להיתקל באותם גזענים חשוכים בכל המגזרים חילוניים/ דתיים/ חרדיים/משכילים כן או/לא, אבל אני גם נתקלת בהמון יהודים נפלאים שאוהבים יהודים באשר הם יהודים. אני נתקלת גם לצערי בהרבה אנשים מסוג העובדת בסופרמרקט שעלבונות עבר הפכו אותם לכל כך פגיעים ורגישים שגם כשסתם מדברים על הבדלים עדתיים בלי ניסיון לפגוע באמת, כמו אותו לקוח חסר טקט שהתברך בחוש הומור מוזר מדי, הם מתפרצים ויורים מכאב לכל הכיוונים ובכך מעמיקים את הפער ומונעים מעצמם את האפשרות לפגוש וליהנות ממפגש עם אותם יהודים נפלאים שהם רבים ממה שנדמה לנו.

אולי לכבוד חודש אלול שבפתח, ננסה לקבל על עצמנו להתעלות מעל פגיעות העבר, להתעלם ולסנן את הגזענים החשוכים וליהנות ממפגשים עם אותם יהודים יקרים שפשוט אוהבים יהודים.
את ההתפרצות הכואבת והעניינית נשמור רק למקרים בהם שוב מנסים למנוע חינוך טוב/מקום עבודה ראוי וכל שאר הדברים החשובים באמת.

שנזכה ב"ה שבשנת תשע"ז ירבו מפגשים בין יהודים אוהבים ולא שונאים ושלא ניתקל בשום סוג של אפליה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!