מעשה ביום לא מוצלח (5)

למה יש ימים כאלו שמתחילים כרגיל, אבל מסתבכים והולכים?

הבוקר התחיל כמו כל בוקר רגיל. השעון מעורר צלצל את אותו צלצול, כאילו לא יכול היה לרמוז לי שהולך להיות לי יום קשה.

טוב, אז בניגוד לכל יום, הפעם לא קיפצתי במהירות מהמיטה, אלא העדפתי לשקוע אל תוך הכרית ולהמשיך עם החלום המתוק. כשפקחתי עיניים השעה הייתה 6:30 בבוקר, ולידיעתך, יומני, זה אסון.

אני אמורה להספיק לשתות את כוס הקפה, אחרת אין עם מי לדבר, להכין את קופסאות האוכל לבנים, ההולכים להעביר יום שלם מבוקר עד ערב בלימודים. לימודי קודש ועוד קצת עברית וחשבון.

שמעתי שמדברים על ליב"ה. אז נכון, הם לא לומדים ממש ליב"ה, אבל יודעים מה שצריך הרבה יותר טוב מאימא שלהם, שדגרה על לימודיה עממי, תיכון וסמינר, ובסופו של דבר כל מה שיצא ממנה הוא קלדנית לתפארת.

למה הייתי צריכה להתעלל בעצמי בשינוני התאריכים ההיסטוריים?! איפה בסדר יומי העמוס בהחתלה, קניות ובישולים, בא לידי ביטוי התאריך בו פרצה גרמניה לפולין?! לא חבל על הדקות היקרות ההן? על הלחץ מכל בחינה?

לראות את הבנים שלי יודעים ככה, בלי ללמוד, הרבה יותר ממני, זה כואב. אחר-כך יגידו שם, בממשלה, שהם צריכים ליב"ה. החברה שלי העיתונאית יודעת להסביר מה זה, אני לא כל-כך מבינה, אבל שיריבו חברי הכנסת על זה, לפחות תהיה להם תעסוקה.

טוב, אני תמיד מתפזרת. אחזור לבוקר.

כשכבר זינקתי מהמיטה ותפסתי כמה מאוחר, החלטתי לוותר על כוס הקפה. נכון, לילדים תהיה אמא קצת יותר לחוצה, אבל זה מה יש.

"ילדים", התחלתי לצרוח, תופסת שאם אני לא מקימה אותם בזה הרגע, הם אפילו לא יספיקו להתלבש. אוי, החולצות. שכחתי לגהץ אותן בלילה.

כמה פעמים אמרה לי אחותי המסודרת שחולצות מגהצים אחת לשבוע, את כל הערימה, ומסיימים סיפור? היא עושה את זה עם שפופרת הטלפון באוזן, וזה מסתדר לה יופי עם כל שיחות הנימוסין.
טוב, אני אשה עסוקה, וזמן לשיחות נימוסין אין לי.

"תלביש חולצה קצת מקומטת, מה כבר יקרה?" - אני אומרת לנער, והוא מעקם את אפיו בפרצוף שאני לא אוהבת לעמוד מולו. "תחשוב שאין מגהץ, שעוד לא המציאו את החשמל, ש...טוב, לא יודעת מה. אין זמן לגיהוץ. נקודה".

רק פתיתים

לא אלאה אותך, יומני, בקורות אותו בוקר, רק אודה ששלחתי את הילדים כשעל פניהם מבט עצוב, לא מרוצה, לא ממש מבין מה קרה לאימא שלהם שמשתדלת בדרך כלל להיות רגועה. פחות או יותר, כן? כי תמיד יש ימים לא משהו.

כשהם יצאו מהבית רצתי להעיר את הבנות, המתחילות שעה אחת יותר מאוחרת. ולא אתאר לך את הקרבות והצרחות. זה לא נגמר בטוב. אני לא חושבת שהקוקיות היו בצבע תואם, ונראה לי שהחביתות שדחפתי בתוך הסנדויצ'ים לא היו כל-כך מוכנות למאכל..."ככה הסבתות שלנו אכלו את החביתות שלהן", יריתי מילים בלי חשבון, פתחתי את הדלת ואמרתי יפה "שלום"'.

סוף-סוף שקט.

בדיוק אז נזכרו כמה שכנות שהן צריכות להתייעץ. אחת רצתה "את המתכון המיוחד של העוגה שלך", השניה התנצלה ש"אין לי כוח להתלבש ולצאת למכולת, אולי אפשר עשר ביצים ואחזיר?"

הצרה היא שכל בקשה כזו מלווה בשיחה ערה של חצי שעה עד שעה, תלוי במזג האוויר. על מה מדברים? על הכל, על מחירי הלחם והחלב, על הכוללים ועל מה לא. כן, גם על חיתולים טיטולים נזלות חורף ושאר מיני עניינים חשובים ביותר.

לקראת השעה 11 הצלחתי להתישב לעבודת ההקלדה שלי. ב-12 מצאתי עצמי עם 10 דפים מוקלדים לתפארת, לחצתי על כפתור ההדפסה, ואז גיליתי ש... תכולת ההקלדה התעופפה לה. רק שכחתי ללחוץ על כפתור השמירה. רק הלכה לה שעת עבודה לטמיון.

מה עושים? עוד מעט חוזרות הבנות וארוחת צהרים אין. טוב, בדיוק בשביל זה יש שכנות. רצתי לשכנה למעלה, בקשתי חבילת פתיתים, טסתי חזרה הביתה והכנתי. שיהיה. פתיתים זה בריא אומרים חלק מהרופאים. טוב, לא כולם. יש שיאמרו לכם שזה לא ממש בריא. אבל אני שומעת לרופאים הנחמדים יותר.

"אימא, מה יש לאכול?"

ידעתי שהשאלה הזו תגיע. בתזמון מדויק. כמה דקות אחרי שהן פורצות כרוח סערה הביתה.
"רק פתיתים???" - הן מתפלאות, ואני מתחילה לספר להן איזה יום עבר עלי. "תגידו תודה, להכין פתיתים זו אומנות", ניסיתי להרשים אותן.

"למדת את זה בתיכון?" - שאלה הקטנה, ופתחה עיניים תמימות וגדולות. טוב, אי-אפשר לדעת, אולי מהתאריכים ההיסטוריים יצא לי ידע להכנת פתיתים. בכל זאת חשובה הליב"ה. והרוטב.

אחרי שעתיים של בלגן לא מאורגן הצלחתי לשוב אל הכסא ואל המקלדת. באנחה ובפיהוק הנחתי את הידיים על המחשב שלי הנייד ו...הופס, המסך נטרק אל המקלדת בחוזקה רבה. העייפות עושה את שלה, חשבתי לעצמי, והרמתי את המסך, רק כדי לגלות כי הוא מרוסק לגמרי. מבחוץ, אין רסיסים, אבל מבפנים, מסך קרוע.

איפה צמחה בת כזו?

זהו. נגמר היום. אין מחשב, אין עבודה, הבית הפוך, אוכל לילדים לא היה במיוחד, ועוד מעט יגיע גם בן הזוג ויצפה למנה מכובדת. מה הוא יגיד על צלחת פתיתים? טוב, נקווה שלא ירגיש, יבלע ויסתפק במועט.

לקראת הערב, אחרי האמבטיות, הארוחות (באמת שהשתדלתי, מרחתי פרוסות, חתכתי ירקות. טוב, חביתות היה כבר בבוקר...) ורחיצת הכלים (על ניקיון לא ניסיתי לחשוב), אמרתי לעצמי שכדאי לגהץ. לפחות מחר נפתח יום טוב יותר לילדים, ונתחיל אותו עם חולצות לא מקומטות.

ואז, כמו תמיד ברגעים הבלתי מתאימים, צלצל הטלפון. על הקו: אחותי. לא העיתונאית, אלא הקופאית.

ובכן, רק אתמול ילדה אחותנו הקטנה בשעה טובה וגם מוצלחת את בתה החמישית, ו"מה, את לא נוסעת לבקר?!".

"אוי", נאנחתי. "עבר עלי יום, שלא תשאלי. לצאת עכשיו בנסיעת אוטובוס מתישה, לעבור את הביקור ועוד לחזור בשלום, זה קצת יותר מדי לכוחותי. ובכלל, מה יהיה על החולצות של הילדים?!".

עכשיו לא נותר לי אלא להאזין לשיחה בת שעתיים על חוסר הנימוס שלי, על היותי "לא משפחתית", ועל זה שתמיד אני מעדיפה את הבית שלי ואת הילדים שלי על פני צרכי אחי ואחיותי.

"שבמשפחה שלנו תצמח בת שכזו?!" - הרצתה בפני אחותי הגדולה את דעתה על התנהגותי. ניסיתי להשחיל מילה פה ושם, לספר לה על הקשיים, על כך שאיני מסתדרת עם מה שמוטל עלי, על כך שאפילו מחשב אין לי בבית, אבל הנאום שלה כאילו היה מוכן מראש, בלי אפשרות לשינויים.

טוב, אז לביקור אצל האחות לא נסעתי באותו לילה. אני משוכנעת שאחותי הבכורה סימנה בפנקסה, במקום בו רשום השם שלי, כוכב שחור ענק ומבהיל. בלידה הבאה, השישית שלה, אני בטוח אסע. אולי אפילו אביא מתנה. אבל הפעם נשארתי בבית, חשה שאני לא בסדר ומרגישה שאם יעבור עלי עוד יום שכזה, לא אשרוד אותו.

אבל תאמין לי, כשהילד שלי לחש לי למחרת "תודה אמא, אני שמח שיש לי חולצה מגוהצת, כי אתמול צחקו עלי בכיתה" - שמחתי.

אמרתי לו: "תשמע, רינת אחותי כועסת עלי, אבל העיקר שאתה מרוצה".

לא, הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. אבל מה אכפת לו. העיקר שיש לו חולצה מאורגנת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!