מרכזיותה של ארץ-ישראל בתורה ובקיום מצוות

בפרשה שלנו, כמו לכל אורך חומש דברים, מבוטא העיקרון, ולפיו מקום עשיית המצוות הוא דווקא בארץ-ישראל, והיא תכלית השכר המובטח בתורה, שבקיום התורה נזכה לישיבת הארץ והעונש הכי גדול בתורה זה גלות מהארץ לחו"ל.

ולפי שארץ ישראל היא ממלכת ה', מקום השגחתו ונתינת טובו, המצוות ניתנו לא רק כדי שנזכה לארץ, אלא גם כדי שנקיימן בארץ, וגם זה כתוב פעמים רבות בחומש דברים. וכלל לא כתוב במפורש בתורה, שבגלות ישנו חיוב במצוות, עד כדי כך שהספרי בפרשתנו (עקב מ"ג) נצרך לדרוש זאת מהפסוק בפרשת "והיה עם שמוע", שם כתוב "ואבדתם מהרה... ושמתם את דברי אלה", ודורש הספרי, שאע"פ שאתם גולים, קיימו מצוות הניחו תפילין וכו'. [ויש לציין שבאמת פשוטו של מקרא הוא שאדרבא, "וקשרתם אותם... למען ירבו ימיכם וימי בניכם על הארץ" כדי שלא תגלו]. והספרי אומר, שהסיבה לחיוב המצוות בחו"ל היא משום "הציבי לך ציונים", שכשנגיע לארץ לא יהיו עלינו חדשים.

אם כן בגלות אף שיש חובה לקיים את המצוות, כביכול אין לכך סיבה עצמית, שהרי תוכן הברית היה שאנחנו מקיימים מצוות בארץ, בממלכה של ה'. וכשגלו הרי הופרה הברית, ואמנם ודאי אין כאן הפרת ברית ממש, כמו שנאמר "לא מאסתים...להפר בריתי" (ויקרא כ"ו, מ"ד), וה' עתיד להחזירנו, אבל סוף סוף במצב זה הברית אינה מקוימת, שהרי כל ברית יש לה שני צדדים, הצד שלנו זה קיום המצוות והצד של ה' זה לתת לנו את הארץ הטובה, להשגיח עלינו שם ולהעניק לנו מטובו.

אותו עיקרון יסוד שהבאנו מהספרי מובא גם ברש"י וברמב"ן. ולפי זה מובנים דברי חז"ל בכתובות ק"י: - "כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק", כיון שאין עיקרה של עבודת ה' אלא בארץ ישראל. אמנם כפי שמבואר בספרי, התורה מחייבת עבודת ה' גם בחו"ל, והיא כעין אימון לעבודת ה' שבארץ.

בפסוקים אינספור מתגלם אותו רעיון, שהתורה נתנה לקיום דווקא בארץ. בפרשת ואתחנן (דברים ד', ה') מובא – "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה".

ופירש הגר"א (אדרת אליהו כת"י, והובא בחומש הגר"א שם): "שכל התורה, אף מצוות שאין תלויות בארץ, כולם לא ניתנו רק בשביל הארץ". ובדברים ח',א' כתב הגר"א – ""כי עיקר קיום המצוות תלוי בארץ, רק עתה מחוייב כל אדם לשנות ולידע עשיית המצוות אשר יצטרך לעשותם כשיבוא לארץ".

וכן פירש הרמב"ן בדברים ד',א': "... או ירמוז שעיקר המצוות כולן בארץ כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא י"ח, כ"ה)". ושם האריך הרמב"ן: "שעיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'".

וכן כתב הרשב"א (תשובה קל"ד): "ועיקר מצות התורה כולן בארץ הן, עד כי כמה מצות אינן נוהגות כלל אלא בארץ, כמו שאמר במדרש הציבי לך ציונים וכו'".

גם הראב"ן בספר המשכיל כתב כמו הרשב"א, והוסיף עוד, שאף על העבירות החמורות של עבודה זרה וגילוי עריות הקפידה תורה אצלן "ולא תקיא הארץ אתכם", וכן דעת הרמב"ן רבם בכל התורה. (ויש להוסיף על דברי הראב"ן, שאף העבירה השלישית החמורה, שפיכות דמים, נאמר עליה (במדבר ל"ה, ל"ג – ל"ד) - "ולא־תחניפו את־הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את־הארץ ולארץ לא־יכפר לדם אשר שפך־בה כי־אם בדם שפכו. ולא תטמאאת־הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל").

ובפרשת ראה התורה מתחילה את פרשת הצדקה (דברים ט"ו, ז'): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה'אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". וכך היא מסיימת את אותה פרשה בפסוק י"א: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".

וכתב שם רבינו בחיי: "ומה שהתחילה הפרשה 'באחד שעריך בארצך', וסיימה גם כן 'בארצך', יורה שעיקר הצדקה אינה אלא בארץ, אע"פ שהיא חובת הגוף בכל מקום, והוא הדין לכל שאר המצות שעיקר חיובן בארץ, כי כן הזכיר בתחלת הפרשה (תחילת פרשת ראה, לעיל י"ב א): אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ, לפי שהמצות כולן הן משפט אלקי הארץ, שכבר הזכירו רז"ל כי בעשותינו אותן בחוצה לארץ הוא כדי שלא נשכחם כשנחזור לארץ, והוא שאמרו רז"ל (ספרי עקב מ"ג): ושמתם את דברי אלה על לבבכם, אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזה, כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו לארץ.

כן מצינו בפרשת ואתחנן – "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ד, י"ד). ועוד - "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ"(דברים ה, כ"ז). ועוד – "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ו, א). ובפרשת ראה – "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" (דברים י"ב, א). ובפרשת וילך – "... לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הירדן שמה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ל"א, י"ג). ועוד ועוד ועוד.

ומובא בספר "דעת חכמה ומוסר" (להג"ר ירוחם ליבוביץ – ח"ב, עמוד רי"ד): "...כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' וגו' (שמואל א' כ"ו, י"ט). ה' הוא אלקי הארץ, הגירוש מהארץ הוא הפשטת הכלל ישראל מכל התורה כולה, וכדאיתא ברמב"ן (ויקרא י"ח, כ"ה), שכל דיני התורה הוא רק בא"י, ובגלות נשארו לנו רק ציונים, כמו שנא' (ירמי' ל"א, כ') הציבי לך ציונים".

למדנו, א"כ, שאין כאן רק עניין של מצוה שנשתכחה, אלא א"י היא ציר מרכזי בתורה, שכן התורה היא ברית עם ה', ויש בזה שני צדדים, הצד שלנו זה קיום המצוות נגד פניו כלומר כשהוא נמצא, לא מצוות בעלמא, אלא אנחנו בא"י עושים מצוות, והוא באהבתו אותנו מקבל את מצוותינו ומחזיר לנו טובה בממלכה שלו, וזו מטרת התורה. וזו החיבה הגדולה של א"י שהיא ממלכת ה', "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", ורק כאן אפשר לקיים את מצוות ה' בצורתן האמיתית, שאנו מקושטים לפני ה', ולא רק כציונים. ומי שלומד את המקרא יראה זאת בברור, וק"ו מי שעוסק בו בא"י.


ברוך מרזל
עוצמה יהודית
חברון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!