ג'וקים בתא, השפלה בדרך לדיון וספגטי עם נקניקיות • יומן מעצר

לאחרונה אנחנו שומעים לצערנו על יותר ויותר אנשים מאנ"ש שמבלים בחדרי החקירות במשטרה ובתאי המעצר. אז מה קורה כאשר אברך חרדי נכנס בפעם הראשונה בחייו למעצר. איך הדברים נראים מבפנים, מה התהליך שעוברים.

אברך שעבר לאחרונה את התהליך הכואב הזה כותב ל"בחדרי חרדים" על הקשיים שחווה כל עציר בבית המעצר – ההשפלה בניידת בשכונה החרדית, החקירה, הג'וקים בתא המעצר, הציפייה לבוקר והסיוט בדרך לדיון בבית המשפט.

יומן מעצר
זה היה קשה, זה היה סיוט שאני שמח שנגמר, אבל עד שזה הסתיים עברתי דרך מפותלת. אז נתחיל מההתחלה.

אני ורעייתי נמצאים כעת בהליכי גירושין. ערב אחד, בסביבות השעה 23:00, היא הגישה תלונת שווא נגדי על אלימות במשפחה. ברגע שהיא התקשרה למשטרה הבנתי שאני עומד לבלות את הלילה במעצר. הכנתי תיק, המתנתי לשוטרים, בעוד אני משחק עם בני הקטן.

שוטר שהוזעק לביתנו המשותף שאל אם אני יודע 'למה אנחנו פה' ואמרתי לו שאני מניח שהוא כבר יסביר לי. השוטר לקח אותי לניידת, שם הושבתי צמוד למג"בניק שישגיח עלי. מדובר בשכונה חרדית כך שהסיטואציה בה אני יושב בניידת במשך דקות ארוכות בתוככי השכונה הייתה לא נעימה כלל וכלל.

השוטר דיבר עם רעייתי, חזר אליי והודיע לי שאנחנו הולכים לתחנה. בדרך לתחנה הוא הסביר לי מה עומד לקרות לי. מדובר בשוטר ותיק. לדבריו, פעם היו שולחים את הבעל לכמה ימים מחוץ לבית, אבל בשנים האחרונות לא לוקחים במשטרה סיכונים ולכן הוא מחוייב לקחת אותי לתחנה ולהביא אותי בפני חוקר.

"אתה תבלה את הלילה במגרש הרוסים"
"אני אומר לך כבר עכשיו שיחליטו לעצור אותך ואתה תבלה את הלילה במגרש הרוסים" הוא אמר לי. "אני לא מאמין שהפעלת אלימות אבל אין מה לעשות, אלו הכללים, אחרי הסיפורים שקרו (בעלים שרצחו את נשותיהם וכדו') אף קצין לא יסכן את הדרגה שלו בשבילך". בזמן הזה עדיין לא הייתי עצור.

נלקחתי לתחנה, שם המתנתי כחצי שעה לחוקר. במהלך הדרך כבר עדכנתי קרוב משפחה במה שקרה ועדכנתי את הבוס שלי שלא אגיע למחרת לעבודה. הבנתי שאת הלילה הזה אני הולך לבלות במעצר.

נכנסתי לחקירה, שם הסבירו לי שאני רשאי להתייעץ עם עורך דין ולשמור על זכות השתיקה. החוקר לקח ממני טביעות אצבע, דגימת DNA. שאלתי אותו אם אני חייב לתת דגימה, הוא אמר לי שאם אני לא אתן הוא יעשה זאת באמצעות רב פקד שיכריח אותי. החקירה מתחילה.. היא טענה שהפעלתי נגדה אלימות, מה שבפועל לא קרה. החוקר עימת אותי עם הטענות של רעייתי ושאל אותי אם אני מסכים לעימות עם רעייתי. הסכמתי. עכשיו מגיע שלב הבדיקות המקיפות - אם עד עכשיו נלקחה ממני טביעה של אצבע אחת מכל יד, עכשיו נלקחו ממני טביעות כל האצבעות מכל הכיוונים. בנוסף לנתוני גובה, משקל, צבע, צילום פרופיל הראש שלי מכל הכיוונים וכו'.

לאחר מכן המתנתי בחוץ, ממתין לשיחה של החוקר עם קצין להחלטה בענייני. אז הוחלט לעצור אותי, ואז, ישר אזיקים על הידיים ויציאה למגרש הרוסים. מגיעה לי שיחת טלפון אחת וסוכם שאעשה אותה במהלך הנסיעה. התקשרתי שוב לקרוב משפחתי ועדכנתי אותו שאני בדרך למעצר במגרש הרוסים.

אני מגיע למגרש הרוסים, ממתין לקצין שיחתום על פקודת המעצר שלי. מגיע הקצין, מתיישב בניידת ושואל אותי מה קרה. הסברתי לו את הדברים והוא הודיע לי שאני עצור. ביקשתי הרחקה במקום מעצר, אך הוא סירב ואמר לי שאני יופיע למחרת בפני שופט.

הכניסו אותי למעצר. אני מגיע לקבלה, והסוהר במקום מיד אומר "אלמ"ב - אלימות במשפחה, רק ביממה האחרונה היו 10-15 כמוך". במקום היה גם ערבי שנכנס למעצר והסוהר התחיל ברצף קללות כלפיו.

לקחו ממני את כל החפצים האישיים - ארנק, טלפון. הכל הוכנס לשקית אטומה. סופרים בדיוק כמה כסף הכנסתי ואת כל הפרטים, אחד לאחד, עם מה בדיוק נכנסתי למעצר. בודקים בדיוק כמה מפתחות היו ברשותי, כרטיס קופת חולים כרטיס אשראי וכו', ואז שוב טביעות אצבע וצילום מחדש. את התמונה שלי העבירו לסוהר שמחזיק כרטיסיות עם תמונות של כל האסירים עליהם הוא אחראי.

עברתי לחדר המתנה לבדיקה גופנית. סוהר נכנס וביקש ממני להתפשט, כשאני נשאר עם בגדיי התחתונים בלבד, בכדי לוודא שלא הברחתי שום דבר אסור למעצר. לאחר מכן חזרתי לקבלה, כל זאת כשהשוטר שהגיע לביתי עדיין איתי ומלווה אותי בכל התהליך. לאחר מכן נכנסתי לרופא ששאל אותי אם אני לוקח כדורים כלשהם או שאני חולה במחלה כשלהי.

לילה עם ג'וקים
לאחר הביקור אצל הרופא נלקחתי לכיוון התא. השעה כבר 3 בלילה. אף אחד לא הסביר לי מה קורה ואתה נמצא בחוסר ידיעה מוחלט. מכניסים אותך לתא, סוגרים את הדלת ובזה נגמר הסיפור.

הדליקו את האור כשנכנסתי כאשר שאר האסירים כבר ישנים, שניים מהם התעוררו וקיבלו את פניי. במקום אני רואה כעשרה דרגשים, מתוכם שלושה פנויים. ברגע הראשון לא קלטתי למה נפלתי.

אחד האסירים שהתעורר אמר לי תעלה לדרגש ולך לישון. אני עולה למיטה, אני רואה מזרן קרוע, בלי סדין. רק שמיכה מצמר (אנחנו בשיא הקיץ) אפילו כרית לא הייתה לי. השתמשתי בשמיכה ככרית ונשכבתי לישון. לאחר מכן התברר לי שהם מספקים סדין חדש, מגבת וכרית, אבל באותו הזמן לא ידעתי שאני יכול לבקש את הדברים הללו.

לא הצלחתי להירדם. ניסיתי להבין מה קורה איתי, איך הגעתי לפה. התא היה מלא בג'וקים ולכן בחרתי את המיטה העליונה. אתה אפילו לא מתחיל להילחם עם הגו'קים כי אין שום סיכוי מולם. סופר את השעות עד הבוקר. כל חצי שעה עובר סוהר עם פנס שבודק שהכל תקין וכולם במקומותיהם.

בשעה 5.30 העירו אותנו לספירה כללית. אני קם ומתארגן. סוהר נכנס לתא ומקריא את השמות של אלו שאמורים לעלות לבית המשפט. האסירים כבר ערים, ואני מתחיל לקלוט מי האוכלוסייה שאני הולך לבלות איתה את שאר היום: שני אתיופים, חרדי חבדניק (שלאורך תקופת המעצר שמר על תענית דיבור), מסורתיים, חילונים וכו'. עם ישראל.

מתחילים להתארגן, חלקם נכנסים להתקלח, לצחצח שיניים וכו', הסוהרים נתנו לאסירים מברשות שיניים שלא הספיקו לכל דרי התא, ואני לא הייתי מאלו שהצליחו לקבל. מדובר בעצירי ימים שלא מאורגנים עם שום דבר מהבית, נשארים אם אותם הבגדים שהגיעו לאורך כל הזמן. אחד מהם הגיע עם פיג'מה ועם זה הוא גם הלך למשפט.

אני הולך לכיור, שותף פנים, ומבקש משותפי לתא להתנגב במגבת שלו, הוא אישר לי. הסוהרים דופקים על הדלתות, "להזדרז, אתם יוצאים למשפט". אני ממתין עם כל יתר אסירי התא שיוציאו אותנו למשפט.

לאחר מכן הסוהרים פותחים את הדלת ומוודאים שכל מי שאמור לצאת למשפט יוצא. אנו הולכים במסדרון, מחלקים לכל אחד אוכל - פרוסות לחם, גבינה, מלפפון - ואז מעמידים אותנו לאיזוק. מבקשים מכל האסירים לעמוד עם הפנים לקיר ועם רגליים מפוסקות.

הסיוט בדרך לבית המשפט
אני כבר מבין שאני הולך לעבור חוויה מאוד לא נעימה. בשלב הראשוני אוזקים אותי עם שרשרת ברגליים, שמו לי אותה צמוד מידי. העדפתי לא לומר כלום. לאחר מכן ביקשו ממני להסתובב ולהושיט ידיים. נאזקתי.

עד אז החזקתי את האוכל ביד, אבל החלטתי לוותר עליו, מפני שלא היה נוח לתפוס את זה ביחד עם האזיקים. לאחר מכן נלקחנו למרפסת פנימית בתוך מגרש הרוסים ששם ממתינים כל האסירים שיקחו אותם לבית המשפט.

תוך כדי ההמתנה כולנו אזוקים בידיים וברגליים, אין מקום לשבת, רק רצפה קרה ורטובה. חלק מהאסירים בחרו ללכת הלוך וחזור בחצר וחלקם התיישבו על הרצפה, ממתינים ללקיחתם למשפט.
רבע שעה לאחר מכן מודיעים לנו 'אתם זזים לבית המשפט'. כל דלת שנפתחת מוודאים שדלת מקבילה סגורה, זהו כלל ברזל בבית המעצר. אנחנו ממתינים סמוך ל"פוסטה" - משאית האסירים שאמורה להוביל אותנו למצער.

ניגש אלי סוהר ומושך אותי מהאזיקים בצור משפילה ומעלה אותי לתוך ה"פוסטה". כל האסירים מועלים אחד אחרי השני, אני נכנס לתוך משאית גדולה עם ספסלים מברזל. מרגיש כמו עדר בהמות שנכנסות למשאית משא.

מסתכל סביבי, רואה שרוב האסירים הם בני מיעוטים. בשלב זה אני לא יודע אם הם במעצר מסיבות ביטחוניות או פליליות, דבר שמאוד מלחיץ לכשעצמו. ממתינים רבע שעה בתוך המשאית בכדי שיוכלו לקחת אותנו לבית המשפט השלום בירושלים שממוקם במרחק של 100 מטר מבית המעצר.

ואז מגיע הסיוט הגדול באמת. אנחנו מגיעים לבית המעצר, מובילים אותנו לתוך תא בגודל של שלוש מטר על שלוש מטר, שבו אמורים לשהות כ-17 אסירים בהמתנה למשפטם. אין מספיק מקום לכולם לשבת על הדרגש מאבן. חלקם עומדים, חלקם מתיישבים על הרצפה. הייתי מברי המזל שהצליחו לקבל מקום לשבת על הדרגש.

הסוהרים מבקשים מכל האסירים להתקרב לדלת בכדי להוריד לנו את האזיקים מהידיים - את האזיקים מהרגליים הורידו לנו לפני הכניסה לתא. כשאני חוזר למקומי אני מבין שהמקום שלי נתפס. לא עולה על דעתי אפילו לבקש ממנו לתת לי את המקום שלי בחזרה. אני מתיישב על הרצפה, צמוד לבחור צעיר שנראה מפוחד מאוד מכל התהליך.

תוך כדי ההמתנה מסביר לי שותפי לתא, שאין שחרור במקום, גם אם בית המשפט יורה על שחרורי, עדיין אצטרך לחזור בחזרה לבית המעצר.

מחלקים שוב פעם ארוחת בוקר לאסירים - פרוסות לחם, גבינה ומלפפון. אחד האסירים מבקש מהסוהר לתת לנו תפילין. הסוהר חוזר אחרי דקה עם תפילין, והאסירים היהודיים מניחים תפילין ומתפללים בתורם.

תוך כדי ההמתנה מתחילים האסירים להפשיר ולדבר אחד עם השני. חלק לא מבוטל מהאסירים הם בני מיעוטים שעצורים בגין עבירות פליליות. בהתחלה עוד היה צחוקים בין האסירים, ואז התחיל השלב שבו אסיר יהודי חשב שהאסיר ערבי מסתלבט עליו, התחילו צעקות ואיומים הדדיים, עד שהאסירים האחרים הסבירו לניצים שלא משתלם לשבת עוד תקופה ארוכה במעצר ובפועל הם רוצים להשתחרר.

האסירים מריעים
הסוהר ניגש לתא, צועק בשמי, אני ניגש לדלת, "אתה עולה עכשיו למשפט". אני מושיט את ידי דרך הצוהר בדלת, הידיים נאזקות, התא נפתח, אני יוצא ממנו, הסוהר מבקש ממני לעמוד עם פנים לקיר. אני מסתובב, נאזק ברגליי. ניגשים אליי שני סוהרים מצוות נחשון שמובילים אותי לאולם המשפט. הסוהר תופס אותי מהאזיק ומושך אותי לאורך הדרך - אקט משפיל מאוד.

עולים במעלית, נכנסים לאולם המשפט. הסוהר מוריד ממני את האזיקים מהידיים, אני מתיישב בצד ולידי עומד הסוהר. באולם המשפט יש כרגע דיון על ערבי שהמשטרה מבקשת מבית המשפט להאריך את מעצרו. עורך דינו טוען טיעונים לשחרורו, בעוד שנציג המשטרה מנסה לשכנע את השופט שיש עדיין פרטים מסויימים בחקירה שטרם הסתיימו ושחרורו אמור לשבש את החקירה.

תוך כדי הדיון ניגש אלי עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית, "אני מייצג אותך, אנחנו יכולים להסכים על צו הרחקה מהבית?". השבתי לו בחיוב. הוא פנה לנציג המשטרה ואמר לו שאני מסכים להרחקה. נציג המשטרה ביקש 30 יום, העו"ד אמר לו שיש לי ילד קטן ולא אפשרי שאני יורחק פרק זמן כזה ארוך מהבית. לבסוף הסכימו על 21 ימי הרחקה.

המשפט של העצור שלפני מסתיים, השופט מחליט להאריך את מעצרו ביומיים. עוברים אלי. עורך הדין נעמד ואומר לשופט 'הוסכם ביננו לבין התביעה על הרחקה למשך 21 יום', ומסכם גם שאני אוכל לראות את הילד באמצעות צד שלישי. השופט מאשר את ההסדר. עורך הדין מבקש מהשופט לאשר לי חמש שיחות טלפון בתא - דבר שהתברר לי כחשוב לאחר מכן. סוכם שאני אשוחרר בערבות של צד שלישי על סך של 5,000 שקל.

מסתיים הדיון, מחזירים אותי בחזרה לתא עם יתר האסירים הממתינים למשפט. האסירים שואלים אותי מיד מה הוחלט? השבתי להם שחרור בערבות. הם מריעים לי על הצלחתי במשפט ומקווים בשביל עצמם שהשופט יורה על שחרורם.

עובר הזמן, אסירים הולכים ושבים ואני ממתין שייקחו אותי בחזרה למעצר בכדי שאוכל להרים טלפון לקרוב משפחתי בכדי שייגש לתחנת המשטרה לחתום לי על הערבות.

ה"חוליה"
אחד האסירים, שגם הוחלט לשחררו למעצר בית, מסביר לי שאנו נצטרך להמתין עכשיו כמה שעות עד שיסתיים משפטם של יתר האסירים. אני תמה על כך שאנו רחוקים מרחק של מאה מטר מבית המעצר ובכל זאת ממתינים בתנאים שאפילו גרועים יותר מהמעצר. העצור מסביר לי שאם יתמזל מזלנו יהיו שני סבבים של לקיחת עצורים לבית המעצר, שעה לאחר מכן התברר שאכן הוחלט לעשות סבב מוקדם של לקיחת עצורים שהסתיים משפטם לבית המעצר.

אנו שוב נאזקים בידיים וברגליים, סוהרים מעלים אותנו ל"פוסטה", ממתינים רבע שעה שכל האסירים יועלו. סוהר עולה לאחר כמה דקות, סופר שכולם נמצאים ומורה לנהג להתחיל לנסוע.
אחד העצורים לידי, בחור צעיר עדין נפש שלא מורגל בסיטואציות מעין אלו, דופק את האזיקים בכסאות הברזל – השופט החליט להאריך את מעצרו ביומיים – מבקש ממני בתחינה שאפנה בטלפון לאמו שתביא לו סיגריות, בגדים וכו' לתא, ובנוסף שתאמר לארוסתו לבטל את התלונה נגדו. אני אומר שאעשה זאת בחפץ לב, לגבי הגשת התלונה אני מעדיף שלא להיות מעורב.

מגיעים למגרש הרוסים, שוב עוברים את השרשרת הבירוקרטית ונכנסים לתא המעצר. אני פונה לסוהר בבקשה לתת לי את שיחות הטלפון שהשופט הורה לתת לי בכדי שאוכל להתקשר לקרוב משפחתי שילך לחתום ערבות.

תוך כדי ההמתנה לשיחה, מוגשת ארוחת הצהריים על ידי אסירים אשר שפוטים כבר. האסירים קוראים להם "חוליה". בתפריט הצהריים - ספגטי ונקניקיות טבעול.

חברי לתא, החבדניק, מקבל ארוחת מהדרין בחמגשית. ניסיתי לבקש מ"החוליה" שייתנו לי ארוחת מהדרין, חזרו אלי לאחר כמה דקות ואמרו שנגמר. בלית ברירה החלטתי שאני אוכל לפחות מהספגטי, לא היתה שום אופציה אחרת.

אני מנסה לתור אחר מזלג או כפית בכדי לאכול. מסתבר שכל אסיר אמור לשמור את הכפית - מזלגות לא מחלקים מחשש... - ולאכול איתה את כל הארוחות. אני נעמד בחלון כיתר האסירים וצועק "חוליה", "חוליה", התחננתי אליו שיארגן לי כפית בכדי שאוכל לאכול בצורה מכובדת. אמר לי שאין כרגע כפיות, לאחר בקשה חוזרת ונשנית, הוא עשה מאמץ מיוחד והביא לי את הכפית. התיישבתי לאכול את הספגטי שהיה עשוי בצורה סבירה.

סיימתי לאכול, אני שוב קורא לסוהר שייקח אותי לטלפון בכדי שאוכל לצלצל, הסוהר התרצה ולקח אותי לשיחת הטלפון המיוחלת.

מחייג לקרוב משפחתי, אני שומע שהוא באמצע טקס מאוד חשוב. מבקש ממנו שילך עכשיו לתחנת המשטרה ויחתום לי ערבות. אני מסביר לו שכל עוד שמישהו לא חותם לי ערבות אני אשאר במעצר. קרוב משפחתי אומר לי שהוא יעזוב הכל וילך לתחנה המשטרה. אני מודה לו על כך.

מסכת סנהדרין בתא המעצר
מנצל את הזמן הזה בכדי להרים טלפון לעורך דיני, אך לא היה מענה. אני בוחר שלא לממש בשלב זה את חמשת השיחות שמגיעות לי, ומשאיר לעצמי את האפשרות להתקשר שוב אם יהיה צורך.

השיחה מסתיימת, אני מוחזר לתאי, וממתין לשחרורי. אחד העצורים שגם ממתין לחתימה בערבות, מסביר לי שכל התהליך הזה אמור לקחת שעה וחצי. עובר הזמן, ממתין שעתיים, העצור שאיתי נלקח לשחרור מהמעצר ואני ממתין בכיליון עיניים לשחרורי.

פותח גמרא מסכת "סנהדרין", מתחיל ללמוד: גמרא, פרוש רש"י ותוספות על הסוגייה, איך נבחר דיין חדש לסנהדרין, איך מדרגים דיינים חדשים לפי חשיבותם.

שעתיים נוספות עוברות, מבין שאני בחריגה רצינית מהזמן שאמרו לי שאני אמור להשתחרר. חוזר לחלון התא בייאוש ומבקש מהסוהר שייתן לי שיחה נוספת בכדי לוודא שאחי הלך לחתום על הערבות.

הסוהר מסביר לי שאמתין לאסירים אחרים שעדיין לא קיבלו את השיחה שלהם, אני מנסה להתחנן ולהסביר, אך כל תחנוני היו לריק. החלטתי שאעמוד בחלון וכל פעם שסוהר יעבור, אני אטריד אותו בבקשה לשיחת טלפון. הסוהר התחיל להתעצבן שאני משגע אותו, אך לפי מה שהבנתי מהאסירים, הוא לא יכול לעשות כלום. אם יש החלטה של שופט שמגיע לי חמש שיחות טלפן הוא חייב לממש אותם.

עובר פרק זמן נוסף, הסוהר מתרצה ולוקח אותי לשיחת טלפון נוספת, אני מתקשר לאחי, הוא אומר לי שיצא לחתום ערבות בזמן שהתקשרתי, ושאמרו לו בתחנה שייקח שעה וחצי עד שאני ישוחרר.

בדרך חזרה לתא, הסוהר מסביר לי שאמורים לשלוח פקס לבית משפט עם החתימה על הערבות, ובית המשפט שולח בחזרה אישור לשחרור ושבשעות אחר הצהריים הפקידים בבית המשפט, אוכלים צהריים וכל בקשה שמוגשת בזמן הזה תצטרך להמתין עד ש"הוד מעלתם" יסיימו לאכול. אני מתרעם על כך, אך מבין שאין ברירה אלא להמתין.

חוזר בחזרה לתא, נשכב על המיטה, סופר את הזמן שנמשך כמו נצח. סוהר קורא בשמי, ניגש לחלון, מודיע לי שאני משתחרר.

אני מובל לחדר הקבלה, מגיש להם את המסמך שמאשר את החפצים שנלקחו ממני. מקבל את השקית, מוודא שהיא אטומה כמו שקיבלו אותה, מוודא שכל החפצים שם.

ממתין עוד כמה דקות נוספות, הדלת נפתחת ואני נפלט החוצה, בוהה בשמש מתקשה להאמין שהסיוט נגמר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!