חיי אדם: יהודה (צבי) גלאנץ • תיעוד מיוחד

סדר יום:

05:30 - עדיין ער מלילה פעיל. הולך להתפלל שחרית.

06:30 - לאחר התפילה יוצא לצעידה ארוכה בגן סאקר, להתחבר עם הבורא והנשמה.

07:30 - חוזר הביתה, עוזר לטפל בילדים מקימת בוקר, ויציאה לבתי הספר.

07:50 - יוצא לשוק מחנה יהודה, לקניות יומיות קטנות עבור הבית.

08:20 - חוזר הביתה והולך לישון, לאחר לילה מלא ערנות.

14:00 - מתעורר, הולך להתפלל מנחה בביהכנ"ס 'בית יצחק' בנחלאות.

14:30 - שב הביתה ומקדיש זמן למשפחה. שוהה עם הילדים ששבים מהלימודים.

17:20 - יוצא לפגישת עבודה, לסגירת קצוות וסיכומים, בנושא עיבודים והפקת אירוע.

18:30 - חוזר הביתה. מתפנה לאכול ארוחת ערב עם האישה.

19:00 - יוצא להופעת ענק במרכז הארץ.

20:00 - מגיע למקום ההופעה. עולה לבמה עם כל הצוות 'לבאלנס' כיווננים אחרונים.

21:04 - עולה לבמה, ומקפיץ את הקהל עד לב השמים.

23:00 - יורד מהבמה. הסתיים לו עוד ערב מוצלח.

23:10 - עולה שוב לבמה לתת הדרן. הקהל לא מוותר. רוצים עוד.

23:32 - יוצא מהאולם. חוזר הביתה לירושלים.

24:25 - מגיע הביתה, מסדר את הכלים במקום ונכנס למשרד.

24:40 - מתחיל להשיב לאיימלים, שומר על קשר עם הקהל.

01:00 - יוצר קשר עם אנשי ההפקה ומשרדיו בחו"ל, שעות הערות שלהם.

02:40 - ניכנס לאולפן להקלטות ועריכה, עד שיגיע זמן תפילת שחרית.

כמה מילים על:

יהודה צבי חוליו גלאנץ

גדלתי על מוזיקה מילדות. אני מנגן על כלים רבים, בניהם צ'רנגו, סיקו, פינקיו, אקורדיון, חליל צד, גיטרה 16 מיתרים, קוארט, קואקיניו, פסנתר, קלידים, שייקרה, סקסופון, מבמבו, בלילקה, תופים, מפוחית, אוקרינה, מלודיקה, ועוד כלים רבים.

אני מלחין, מעבד ומפיק אירועים. בגיל ארבע הכרתי את עולם המוזיקה, כשאבי לקח אותי לבית הכנסת לשיר שם בתפילה. בגיל שש התחלתי ללמוד, אמנם לא באופן מוכר, נגינה על קלידים, ובגיל 15 כבר התחלתי להתפרנס ממקצוע הנגינה. כתבתי מוזיקה לתיאטרון ילדים בארגנטינה ובאורגאווי.

בגיל 11 למדתי לנגן בכינור. הכלי הראשון עליו למדתי נגינה הוא אקורדיון. למדתי לנגן עליו כשאני שוכב במיטה. זה התחיל כשאחותי נשלחה ללמוד נגינה אצל מורה באזור. היא הייתה לוקחת אותי איתה, כדי שלא אפריע בבית וכדי שאעביר את הזמן איתה בשיעור, ותמיד כשהיינו חוזרים מהשיעור, הייתי מבקש ממנה: תני לנגן, ראיתי מה שלימדו אותך - אני גם רוצה ואני יודע". והיא סרבה.

לכן, לאחר שכולם היו יוצאים מהבית, הייתי לקוח בלי רשות את האקורדיון, אבל מאחר והוא היה כבד מאוד הייתי נשכב במיטה ומנגן כשהוא עלי, כדי שלא יגרם לו נזק. יום אחד, בעודי מנגן להנאתי, אבי שב הביתה כדי לקחת משהו, והנה הוא שומע את האקורדיון מנגן בחדרי. כשהוא פתח את הדלת, הייתי בטוח שתם עידן האקורדיון. אבל הוא פנה אלי ואמר לי: לא ידעתי שאתה יודע כזה יפה לנגן. ואז שלח אותי ללמוד קצת יותר מסודר.

גיטרה - הכלי עם הכי הרבה נשמה

כשהייתי בגיל 9, אחות נוספת שלי נשלחה על-ידי אבי ללמוד גיטרה. ושוב הייתי אני זה שצורף אליה, כדי להיות איתה בזמן השיעור. במהלך השיעור הזה הייתי יושב, מסתכל מה המורה מלמד את אחותי, ובבית הייתי חוזר ומתאמן על הגיטרה. ככה נמשך הדבר כשבעה שיעורים, עד שיום אחד הודיע המורה לאחותי, לאחר שתיקנתי אותה במהלך השיעור על פריטה לא נכונה שעשתה, כי הוא לא מוכן יותר שיביאו אותי: משלמים לי רק על תלמיד אחד ולא על שניים.

אפילו שאני למדתי רק מצפיה - הוא סרב. באותה תקופה בבית הספר שלנו היה ילד מהשכבה הגבוהה שהיה מנגן בגיטרה בהפסקות, ואני הייתי בא, יושב לידו, כדי ללמוד ממנו על הגיטרה. כשראה שאני ממש מבין בזה, הציע לי שאביא את הגיטרה מהבית והוא ילמד אותי את מה שהוא לומד בבית הספר למוזיקה.

כמה שבועות אחר-כך כבר ידעתי את כל מה שלמד במשך שנתיים, והפכנו להיות אטרקציה בהפסקות. עשרות היו מתאספים סביבנו רק כדי לראות אותנו מנגנים.

מוזיקה

בגיל 14 התקבלתי לבית ספר למוזיקה, בקונסרבטוריון 'מנואל דה פאז'ה'. לאחר שעברתי מבחן בו השתתפו 250 מתמודדים, שהתמודדו על מלגה להתקבל לבית הספר, ואני ועוד בחור יהודי נבחרנו מכל ה-250 נבחנים לקבל את המלגה. שם למדתי בצורה מסודרת כינור, פסנתר, לנגן קלאסיקות, ובעיקר את מוזיקת הג'אז.

אצלי בבית היה פסנתר והוא היה, למזלי, אצלי בחדר. באותם זמנים זה היה דבר יקר המציאות. לכן, כדי להצליח בבית הספר ולהתקדם וללמוד על כלים נוספים, עשיתי עם הבוגרים בבית הספר עסקה: הם יבואו אלי הביתה לחדרי, לנגן בפסנתר את השיעורים שלהם, ובתמורה ילמדו אותי לנגן על הכלים בהם הם למדו.

ציגע'נס

המוזיקה היהודית-חסידית, כדוגמת מוזיקת מירון, מורכבת רובה ככולה ממוזיקת צוענים. אבא שלי, שהיה מנגן בכינור כתחביב, היה מנגן נפלא, והוא החדיר בנו את אהבה למוזיקה הזאת הצוענית.

בפרויקט קרוב שלי ובהופעות אני מנגן המון קטעים של שירים שלי, שמורכבים ונשמעים כשירי הצוענים. בהופעות תמיד מבקשים את השירים הללו שוב ושוב. כשבאתי לארץ, הייתה רק קבוצת מוזיקה אחת שזה נקרא 'קלאסי'. אני, שלא יכולתי לסבול את הנפש הדיכאונית שמשרה המוזיקה הקלאסית, פניתי יחד עם עוד כמה חברים למורה שלנו, אלכסנדר טמיר, שהוא פסנתרן שפתח בשבילנו כאן בירושלים קבוצה שלמדה על סגנון ג'אז.

המורה שלנו היה נחום פרפרקוביץ, שלימד אותנו את הכל מהתחלה, בעיקר בכלי נשיפה. המורה הזה היה רוסי שלמד נגינה ברוסיה, כמו מכונה. הוא ידע לנגן נפלא, אבל היה מנגן כמו רובוט. תמיד הוא היה מתלהב ממני ואומר שאני מכניס נשמה לתוך המוזיקה.

כל העולם כולו

ב-78 הגעתי לארץ. התגוררתי בירושלים, התקרבתי לצד הרוחני, הכרתי בעלי-תשובה רבים מתחום המוזיקה, והתחלתי להפיק תקליטים. מאז ועד היום הפקתי למעלה מ-12 תקליטים ועוד היד נטויה.

משנת 89 אני סובב בעולם ועושה הופעות רבות בדרום אמריקה, מרכז אמריקה, אורוגוואי, ארה"ב, קנדה, צרפת, ספרד, רוסיה, אוסטרליה, ניו זילנד, וכמובן בארץ. מי שמוביל איתי וצועד איתי לאורך הדרך זהו בני משה גלאנץ, שהוא פשוט גאון מוזיקלי, מנגן על גיטרה, והוא שדואג לנו על הצד הטוב ביותר בהופעות ובאירועים, בכל רחבי העולם.

היום אני מגיע לחתונות בעיקר כזמר אורח.

שטרייכר, ופפסי קולה

הופעתי פעם אחת במחני בני תורה של הרב אזרחי ברוסיה, יחד עם מיכאל שטרייכר. כשהגענו למקום מתברר שהמזוודה של אבדה ואין סיכוי שיהיו לי בגדים נורמאליים להופעה. בעודי שובר את הראש מהיכן להשיג בגדים, פנה אלי מיכאל שטרייכר ואמר לי שיש לו בגדים מיותרים, וישאיל לי אותם.

ואכן, לבשתי את בגדיו, חליפה ועניבה, ובגדיו שאמנם היו גדולים עלי במכה מידות, אבל היו יותר חמים מחמים. ברוסיה האור על הבמה הוא אור זול של פרוז'קטורים אדירי-עוצמה, שהאירו על הבמה ופשוט טיגנו אותי. סיימתי את ההופעה כשאני סחוט. מבגדי יכלו לסוחט דלי שלם של מים.

לאחר ההופעה נסענו מיד למלון. שכנו אותנו בקומה 11, ללא מעלית. אני ניגש להתרחץ והנה הברז משמיע קולות של חרחור נרחב, אך אין טיפת מים. אני יורד לקבלה, מבקש לדבר עם הפקיד ומנסה להסביר לו בפנטומימה שאני חייב מים להתקלח. הבחור לוקח אותי ביחד איתו, מסתובב איתי קומה קומה במלון, ואז מגיע לחדר סגור, פותח אותו, מוציא שני בקבוקי פפסי, ונותן לי אותם. כנראה שהוא הבין שאני צמא. הבקבוקים האלו עד היום אצלי.

אורח לשבת

יצאתי להופעה במקסיקו. הטיסה עברה דרך נמל תעופה בניו-יורק, שם הייתי אמור להחליף מטוס.

זה היה ביום שישי. נחתתי בשעה 9 בבוקר. הייתי אמור לעלות על מטוס למקסיקו, ולעשות שם שבת, לקראת הופעה במוצ"ש. עם נחיתתי בניו-יורק מתברר שזו הטיסה האחרונה שנוחתת, מאחר והשדה כולו חסום להמראות ונחיתות עקב שלג כבד מאוד שירד.

אני מביט בטרמינל ורואה שיש בקושי אנשים. עוד אני תוהה מאין תבוא הישועה, מגיע לפתע משום מקום אברך צעיר ונמרץ, ואומר לי: אתה יהודה גלאנץ? כשאני עונה בחיוב, הוא אומר לי: אני החתן של הרב עקיבא המניק, אני מבין שאין לך איפה להיות שבת, אתה מוזמן לבוא אלינו. זו הייתה שבת של אחדות יהודית לעילא ולעילא. למקסיקו, כמובן, שלא הגעתי בזמן, אבל את ההופעה השלמתי להם בזמן אחר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!