כוחה המרפא של המוזיקה - סיפור אמיתי מרגש

שלושת השבועות מאחורינו והמוזיקה חזרה. לפעמים נדמה שהיא רק משמחת אבל לפעמים יש מצבים שהיא מעבר לרק עוד סוג של שמחה. יש רגעים שבהם מוזיקה היא השפה היחידה לפניה אל הלב עמוק פנימה.

את כוחה המרפא המיוחד של המוזיקה גיליתי לפני כשנה במהלך ביקור חולים שבועי שבעלי ואני לקחנו על עצמנו מדי שישי בבוקר. חבר קרוב של בעלי ומשפחתו, חבר שהוא מעין אח רוחני, שכב במחלקת מונשמים לאחר אירוע מוחי קשה. משפחתו נערכה לתורנות סביבו במשך כל שעות הביקור אלא שהמשבצת של שישי בבוקר נותרה מיותמת.

למרבית הצער דווקא ברגעים קשים כאלה הרבה חברים נעלמים, אבל מי אנחנו שנשפוט? מחלקת מונשמים היא מחלקה שמבחינה רגשית מאוד קשה להיכנס אליה. במשך ימי שישי הראשונים ניסינו להתרכז רק בו ולהתעלם מכל מה שסביב אבל גם זה היה קשה. כמה אפשר להתעלם מגניחות מכונות ההנשמה, מהצפצופים הבלתי פוסקים של המכונות שמתריעות על כל שינוי קטן בכל המדדים (לחץ דם, דופק וכו'), מהריח הנוראי?. החבר שלנו היה מבין היחידים שעוד היה מסוגל לדבר, בקושי אדיר, בלחש, אבל דיבר. המראות של אנשים כבויים סביבנו גרמו לנו להוריד את העיניים כל הזמן. כשהוא התעייף מלדבר היה נדמה שהעצב של המחלקה בולע אותנו לתוכו.

אלא שאז נכנסה לתמונה חלילית האלט שלי. בביקור הראשון עם החלילית, אחרי שסיימנו לספר על כל אלו שמתפללים עבורו, אחרי שדרשנו בשלומו וניסינו לנהל שיחה עם תקווה לעתיד טוב יותר, הגיע הזמן של ה"שקט" המאיים, השקט שחודרים אליו כל רעשי המכונות. את השקט שברה הפעם החלילית עם ניגונים של תפילה, ניגונים של תקווה. האחיות הרימו את הראש בהפתעה ואפילו העלו חיוך קטן בהמשך. אחותה של השכנה למחלקה הנמיכה את הרדיו כדי להצטרף לניגון. מביקור לביקור התברר שהבודדים שעוד מתקשרים מחכים לניגונים. פתאום אחותה של החולה השכנה למחלקה העיזה להתחיל להתעניין ולדבר איתנו. גם היא היתה צריכה להתמודד עם רגעי השקט בהם אחותה התעייפה מהדיבורים. מצאתי את עצמי בין הניגונים מדברת איתה על ההכנות המהירות לשבת ביום חמישי, כדי ששבת תהיה מוכנה ביום שישי מוקדם על הבוקר, על ההרגשה של לבוא לבית מוכן לשבת אחרי האפלולית של מחלקת המונשמים, בהמשך היא סיפרה על זמירות השבת כשהיתה נערה צעירה ועל השבת שלה היום.

באחד הביקורים הגיע מטופל חדש למחלקה. לא נראה היה שהוא בכלל מגיב למשהו. אשתו ישבה לידו בוכייה ומפוחדת. פתאום כשהגענו לניגון של ידיד נפש הוא התחיל לחרחר, האישה המבוהלת קראה לאחות שאחרי בדיקה קצרה והקשבה לחרחור, אמרה לאישה המופתעת "תקשיבי, הוא מנסה לשיר יחד עם החליל. הוא כנראה מכיר את זה". האישה התקשתה להאמין, היא עצמה לא זיהתה את הניגון. לפי הסממנים החיצוניים שלה היא לא היתה מהנוהגים לזמר זמירות שבת... כנראה שבעלה בעברו נהג בבית אבא לשיר את הניגון והוא הצליח לחדור אליו מבעד למצבו הרדום. כשהיא השתכנעה מהקצב של החרחור שהוא באמת מנגן את זה היא התמלאה דמעות. אחרי כמה ניגונים נוספים הגענו ל"שלום עליכם מלאכי השרת" הוא שוב זמזם את הניגון "מה גם את זה אתה מכיר? אתה באמת מזהה?"

אחרי הרבה חודשים של תפילות וניסיונות חוזרים של גמילה ממכונת ההנשמה, הרגע הגדול הגיע. מצאנו את החבר מנותק ממכונת ההנשמה. אפילו הרשו לנו להוציא אותו בכסא גלגלים החוצה לשמש. התברר שזו היתה הפעם השלישית בלבד שיצא לו לראות אור יום לאחר יותר משנה של אשפוז בו היה מרותק למיטה. עיניו מצמצו בהפתעה מקרניה של השמש בבוקר האביבי, הוא בחן את גופו הכחוש ואת רגליו המשותקות בשתיקה. בעלי הניח יד על ידו ושאל אותו בהתרגשות "אתה יודע מה אני רואה מול העיניים? אני רואה נס. אני רואה מולי עכשיו את נס תחיית המתים" החבר הביט בו בצער כלא מאמין "נס? תראה אותי, אני שבר כלי, מה נשאר ממני?" בעלי כולו דומע ענה לו "אתה איתנו! אתה לא זוכר שכמעט היית שם למעלה? כולנו חשבנו שאיבדנו אותך, הרופאים חיכו לרגע הסופי. אבל אתה פה, אתה חי, מדבר וסוף סוף גם נושם. זה לא נס תחיית המתים? זה לא נס של בורא עולם?" הוא התקשה לענות, רק הנהן ודמעות חנקו את גרונו. הם הסתכלו זה על זה בהתרגשות והיה נדמה שהמילים נגמרו. זה היה הזמן להוציא את החלילית ממקומה. באותה פעם לא צפצופי המכונות התלוו לניגונים אלא ציוצי הציפורים שחגו סביבנו. כשהגענו לניגון "ישמחו השמיים" הרגשנו כולנו שבאמת ברגע זה יש שמחה גדולה בכל העולמות.
הלוואי ונזכה תמיד כולנו לנגן ולשורר רק בשמחות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!