נקודת מבט / יהודה גליקמן

מגעיו של ראש הממשלה עם כלי התקשורת מאופיינים לאחרונה בפגישות עסיסיות שלא לציטוט, שם מרבה נתניהו לגייס את מיטב כישרונותיו הרטוריים, להסביר, לחדד, לתדרך, ובעיקר לדברר את עצמו ואת עמדותיו המדיניות והפוליטיות.

לראש הממשלה מאפיין בולט הפועל לטובתו - הוא יודע להפוך כל מטרה אישית לצורך אסטרטגי כמעט לאומי, הוא הזיז הצידה את האיום האיראני והפך את שכנוע התקשורת בצדקת דרכו ליעד מועדף. רוצה לומר הגרעין התקשורתי הוא הגרעין האיראני החדש, בו ורק בו יש לעסוק, להבהיר ולחדד עמדות.

לא די לו לנתניהו בכך שהעיתונים 'ישראל היום', 'מעריב', 'בשבע', ועוד חלק מתחנות הרדיו תומכים במדיניות הימין, וזאת מלבד עיתונאים נוספים מהמחנה הימני העובדים במגוון כלי התקשורת המשודרת. הוא רוצה עוד. לצורך כך הוא מרכך ויוצר חיכוך גם עם עיתונאי 'הארץ', מהם הידועים במאבקם נגד מדיניותו. הוא חותר למגע, לא מרפה. הוא משקיע ויורה באופן ממוקד עד שהוא שבע רצון מהתוצאה. משפט הסיום של העיתונאי גדעון לוי במאמרו בשבוע שעבר בעיתון הארץ על כך שהמועמדים להחליף את ראש הממשלה עשויים לגרום לנו להתגעגע אל נתניהו, זו בהחלט סיבה טובה לראש הממשלה להיות מבסוט.

ביבי, ניחן בכישרונות רבים, רובם מבוססים על יכולות בינאישיות. הוא לא גנרל ולא כובש, הוא איננו מפקד ופחות להטוטן צבאי - הוא כריזמטי ורטוריקן, אסטרטג וטקטיקן מתחום מינהל העסקים ואת המלחמות הוא מנהל כסיכולים עסקיים בכל מה שקשור למעמדו הפוליטי, את מיטב מרצו הוא מקדיש למזימות ותרגילים העשויים לחזק את יציבות שלטונו.

גם ביבי יודע כי בישראל לא ניתן לוותר על שימוש במונחים צבאיים וביטחוניים, לשם כך הוא משתמש בחרדות הקיומיות של אזרחי המדינה כמקדם לענייניו. פעם זהו הגרעין האיראני או החיבור המנטלי של 'ערבים נוהרים לקלפיות' עם בעיית הביטחון הלאומית ופעם זו התקשורת המאיימת על יציבות השלטון. ההבדלים גדולים אך הצד השווה שבהם הוא הגישה האסטרטגית של ראש הממשלה בהעלאת המודעות לציבור באופן חד וברור.

נפתולי מערכת היחסים שבין נתניהו לברק המבוססת על שנים רבות עוד מימי חיותו של יוני נתניהו ז"ל. אהוד ברק היה בדרגת אל"מ במבצע אנטבה שם נפל בקרב יוני ז"ל, מטבע הדברים ברק היה שותף במעגל שני לתכנון המבצע והיכרותו את משפחת נתניהו ואת בניה מבוססת על השתתפות בקרבות ובמבצעים צבאיים נועזים. אך ראוי להקדיש כמה מילים לאישיותו של ברק על רקע דבריו נגד נתניהו בשבוע שעבר.

ברק, בשונה מנתניהו שהוגדר לעיל, רואה עצמו כ'מר ביטחון', אושיה של כוח ושל ראיה והתנהלות צבאית לא רק במגרש הביטחוני אלא גם במגרש העסקי, הפוליטי. מאפייני התנהגותו של ברק כמחונן וחייל מעוטר, כאדם הנוגד את הנרטיב הישראלי הסחבקי, כאדם שמשדר פיכחון, ראיה למרחוק ומבט ליעדים שרק הוא צופה בהם. כזה הוא לטוב ולמוטב.

בגלל זה הוא היה ראש הממשלה הכושל ביותר בעיני רבים אך בגלל זה ממש הוא בעיני עצמו החכם מכולם. סדר יומו, רשימת האינטרסים שלו מוכרים אך ורק לו, אין אדם שהיה בעבר או נמצא היום מספיק קרוב אליו שיוכל להגדיר בדיוק מה ברק רוצה. אך תכונה אחת לא ניתן לקחת ממנו, ברק כגנרל אמון על הדוגמה האישית של הסתערות. חתירה למגע. רצון להוכיח. צורך להתבלט ושאיפה אובססיבית להכות את היריב או את המתחרה.

ברק - במשפטים החריפים שפרסם על נתניהו רצה בעיקר להוכיח לשאר האנשים הנמצאים באותה שורה כמוהו בקבוצת נפגעי נתניהו כי רק הוא יכול להכות ולהציב על סדר היום משהו שעשוי להחליש את ראש הממשלה.

ברק פוזל לצדדים ומוצא שם את יעלון, את סער, את אשכנזי, ואולי גם את דיסקין, להם בעיקר הוא רוצה להוכיח, 'הנה ראו אנשים, אם אתם רוצים להכות את נתניהו... עשו זאת בדרכי! רק אני יודע ורק אני מבין כיצד לנהל את החרדות והפחדים של האיש הזה. שימו לב כיצד אני אומר כמה משפטים על היותו של נתניהו מסוכן ביטחונית ודבריי מטלטלים את המערכת הפוליטית'.

ברק בשונה מנתניהו, רואה עצמו כמר בטחון בלבד. זו מומחיותו, זו הבנתו וזו דרכו המבצעית והטקטית בכל תחומי החיים. פה הוא קם כאיש שיודע משהו שאחרים לא יודעים, שם הוא מדבר על שיתופי פעולה אסטרטגיים אזוריים משל הוא ממתיק סוד בבור בקריה, וכאן הוא מלחיץ את המערכת על שיקולי דעת מוטעים. כל כוונתו להתל. לשחק. ובעיקר להוכיח.. מי יותר גדול.

יחסי ברק נתניהו מאופיינים ברובם ביראה של נתניהו מברק הנטועה אי שם באותם ימים בו ברק היה מפקדו הישיר כמו בתקופת חטיפת מטוס סבנה ובתקופת שירותו הצבאי של נתניהו בסיירת מטכ"ל.

ביבי לא שוכח שבבחירה ישירה הוא הפסיד לאהוד ברק ב-99', באותה דמות הוא נאחז שנים רבות אחר כך כאשר צירף אותו לצוות המצומצם של מנהיגי המדינה, אלו היוצאים למלחמות ואלו הקובעים מה מפחיד ומה מאיים על ישראל.

ברק במשך תקופה ארוכה ניהל או ויסת, הגדיר ועיצב את חרדותיו של נתניהו, הוביל אותו לתובנות ומסקנות בכל מה שקשור לאיומים ביטחוניים במזרח התיכון הקרוב או הרחוק. מול מדינות עוינות ופחות.

כאשר ביבי הרגיש בשל וברק בחר לפרוש מהחיים הפוליטיים, אפשר נתניהו לעצמו למנות את יעלון כאיש הביטחון הצמוד אליו שימלא את מקומו של האיש החזק שלצידו.

בוגי כקודמו בתפקיד שר הביטחון, גדל בשדה האיגוף והמזימות הצבאיות. חושב, נושם ואף חולם במונחים צה"ליים. אך בשונה מברק, הוא מייחס חשיבות ועוצמה לאנשים שמסביבו, ברגעים של תובנה הוא יזכיר את הנעליים הגבוהות שמומלץ ללבוש בקריה, משפט שלעולם לא יצא מפיו של ברק מפני שבאיזשהו מקום כלפי מישהו המשפט הזה עלול לשדר חולשה. ברק רואה בגילוי אישי חולשה. יעלון רואה בכך פיכחון.

מהסיבה הזו ברק לא אפשר לנתניהו לפטרו, הוא הבין שעליו לחתור לבחירות, לפרוש ולפנות את מקומו. גאוותו והתבודדותו במגדל השן הפוכה היא מהתנהלותו המקורקעת והגמלונית משהו של יעלון. שניהם עוד עלולים לחבור יחדיו או להיות ניצים. ימים יגידו.

בין כה וכה את תפקיד הבולדוזר הצמוד לראש הממשלה שכה נחוץ לנתניהו האיש והאג'נדה ממלא בימים אלו אביגדור ליברמן, מכנה משותף לו לאיווט עם אהוד ברק, הוא צמוד לנתניהו ביחסי אהבה ושנאה כבר שלושה עשורים ללא תאריך תפוגה. היכן שמסתיימות האמביציות של ביבי מתחילה התעוזה של איווט, כיריב הוא נמר עז פנים שלא בוחל בשיטות תקיפה, כחבר הוא ככלב שמירה מנומנם המסב את ראשו מכישלון אדוניו. שעה יפה היא לנתניהו שליברמן משקם עצמו לקראת הקרב הבא.

לסיכומו של דבר, נתניהו ימשיך להציב מטרות, לחתור אליהם, פסיכולוגיה בגרוש זה לדעת כי שיקומו של האדם החרד הוא העשייה במרץ. הספנת הספין על ההקלטות, המפגשים עם גורמים עוינים ותדרוכים הגורמים להנאה רגעית זו התרפיה אותה מעניק נתניהו לעצמו בימים של חרדה מפני ההתמודדויות הצפויות לו מול קבוצות חורשי רעתו הפוליטית. אפשר ובכך הוא מפצה עצמו על הכאוס שיצר מול יעלון, אפשר ובכך הוא מנחם עצמו מפני האיבה הכבושה המצטברת בקרב שריו חברי ממשלתו תחת עיניו הפקוחות.

כך או כך, השולף המהיר הוא המנצח. הזריז, החד והממוקד בכל כוחותיו הוא זה שידו על העליונה, זוהי שעתו של ביבי וזהו ניצחונו של ראש הממשלה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!