בתי שלא נולדה: התחננתי "אל תבעטי, אני לא יכולה להרגיש אותך יותר"

את הסיפור האישי שלה בחרה מטי קליין לספר גם ב'לובי נשי-בחדרי חרדים', כדי שיגיע לכמה שיותר נשים ואמהות, שיעביר מסר של אמונה וישלח חיבוק מעודד לכל אחת שחוותה בעצמה את הכאב העצום הזה של אובדן ילד. לידה שקטה היא תופעה פחות מדוברת, אך היא מתרחשת שוב ושוב. קראו את הסיפור של מטי, והלוואי שכל אחת שמזדהה, תצליח לאחוז במסר של בחירה בחיים - גם כשהכל סביב נראה כמו מוות.

יום כיפור... מתפללת. כתבנו לחיים. אלוקים, אני רוצה השנה עוד ילד נוסף למשפחה. תפילתי התקבלה, וכמה חודשים לאחר מכן, הבדיקה היתה חיובית.

אושר, שמחה, וכמובן מתחילים לתכנן תכניות לעתיד. ילד רביעי זה לא דבר של מה בכך. צריך רכב גדול, עגלה וכו'. ממשיכים הלאה, כשפרפרים בבטן ניגשים לרופא, לשמוע מה יש לנו: בן, בת?! (בבית שני בנים ובת) הרופא מסתכל ואומר "יש לך בת"! אני יוצאת מלאה אושר. אלו חיים מושלמים, אה? שני בנים, שתי בנות - פשוט פרפקט.

מגיעה התקופה של לפני פסח. כולם מנקים, מתארגנים וקונים בגדים לחג. העמסת סוכר 50 לא תקינה, העמסת סוכר של 100 גרם – חולשה, כמעט מתעלפת. שותה מהר משהו להירגע. תוצאה תקינה, נושמים לרווחה.

חוזרת לרופא מחויכת - אין סכרת, אפשר לאכול בחג מה שרוצים וכל מה שנשאר זה רק הצצה לעוברית שגדלה לה בבטן ובועטת, רוצה לראות איך גדלה... הרופא מסתכל ואני שואלת אותו "זו בטוח בת, נכון? לא טעית אני מקווה".
"כן, זו בת", הוא עונה.
"יופי, וכמה שוקלת הזאטוטה?"
"היא קטנה! תכף אדבר איתך..."

הוא מתיישב על הכיסא. "העוברית קטנה ולא מתאימה לשבוע הריון. הייתי רוצה שתעשי עוד בדיקות, לראות אולי יש איזה מום..."

וכאן מתחיל הסרט הרע. סקירת מערכות מגלה שיש מום לבבי. פוסט בעילום שם בקבוצת הפייסבוק 'ישנן', אני כולי דואגת, לחוצה, מה יהיה הלאה? תגובות כאלה ואחרות, ואני מתנדנדת בין ייאוש לתקווה. הולכים לעשות אקו לב אצל טובי המומחים. המום הלבבי רציני, יצטרכו לנתח אחרי הלידה. נו מילא, אבל העיקר נקבל בסוף ילדה בריאה. רק תגידו לי שהיא בריאה! ושוב הרופא מזהיר: גם מום, גם עובר לא מתפתח, לא נראה לו תקין.
ואני ממשיכה לקוות. אולי גם אצלי זו עוד טעות, אחת מתוך אלפי טעויות? הולכים לרבנים ומקבלים ברכות, תפילות בדמעות, הפרשת חלה. מגיעים להערכת משקל נוספת. הטכנאית שואלת,
"את בטוחה שאת בשבוע 32?"
ואני בטוחה.
"העובר קטן..."
"כן, אני יודעת..."
"לא, הוא מאוד קטן. אולי אפילו כמעט לא גדל. גברת, מיד למוקד ליעוץ עם רופא".
נכנסים. הפניה למיון. אולי אלו השעות האחרונות של העובר - צריך להילחם. נוסעים לבלינסון. בדיקות, דקירות, אשפוז. מוניטור, האטות בדופק, ממשיכים... מגיע הלילה, יורדת לחדר לידה להשגחה וניטור.

בוקר, חוזרת למחלקה. אוכלת. שוב מוניטור, שוב האטה.
ממשיכה לשכב מחוברת לרצועות הארורות האלו ומידי פעם קוראת לאחות בלחצן מצוקה. מסכת חמצן, נוזלים, הדופק מסתדר. שוב לילה לבן בחדר לידה. ככה במשך שבוע. גהינום. כבר לא אכפת לי מה יהיה, תוציאו אותה ממני, שתגדל בחוץ, תנו לי לחיות, לא יכולה יותר...
ביקור רופאים. החלטה על ניתוח קיסרי בכל מחיר ולנסות להציל. או דיקור מי שפיר? הולכים לדיקור. מפחיד, לא מסתכלת. מחדירים מחט ענקית לבטן ושואבים מי שפיר למבחנות. יופי, הנוזל צלול. מחכים יום ועוד יום.

הגיע יום שישי. האחות קוראת לי ולבעלי, רוצה לדבר איתנו בארבע עיניים. הבטן מתהפכת. לאאאא זה לא מה שאני חושבת - אני מקווה.
כן, זה כן מה שחשבתי. העובר סובל ממום חמור מאוד, הוא לא יחיה. וגם אם כן, רק לכמה ימים -ובמקרה נדיר, גג עד גיל שנה, וכל זה תוך סבל של המשפחה וריצות לבית חולים. זה לא יתכן, איך דווקא לי מכל אלפי הנשים פה במחלקה זה קורה?! תצבטו אותי, אני הוזה??? מסתכלת על בעלי והוא מסתכל עלי... מתפרקת, בוכה, לא רוצה ללדת. לא בא לי! אין לי כח ללחוץ ולא מסוגלת לסבול צירים. אבל אי אפשר להישאר עם תינוק בבטן לנצח.

שבת בבית חולים. עצב, לא נרדמת. מחשבות, סיוטים. מה אומרים לילדים? הבטחתי לילדה בדיוק ליומולדת תינוק. החלום הכי גדול שלה התנפץ. לא רוצה לספר להם.

יום ראשון מגיע. מתקשרים לרב, פסק הלכה: הפסקת הריון. הילד לא בר קיימא. איך? זריקה. שוב מחט גדולה לבטן, ישירות ללב העובר, ובאותה שניה הוא מפסיק לפעום. "לא רוצה"! אני צועקת לשמים ואומרת "אלוקים, אתה הבאת לי את הילד הזה ואתה תיקח אותו - לא אני"!
קובעים תור להפסקת הריון וחוזרים הביתה. אני מתחננת: "אל תבעטי, אני לא יכולה להרגיש אותך יותר - קשה לי".

רוצה להתנתק רגשית, לשכוח. לא היה הריון, חלמתי, והיא לא בועטת. שומעת בקול אמא... עוברים יומיים ואין תנועות. מגיעים לעשות הפסקת הריון. כל הדרך אני בוכה "אלוקים, אני לא רוצה להרוג אותה"!

אולטרסאונד חוזר, ו... הרופא מסתכל עלי ומתנצל שהוא שמח על כך שאין דופק. שמחה מהולה בעצב. איך אני יכולה לשמוח שהילדה שלי מתה? איך? ייסורי מצפון תוך כדי הבנה שזה מה שהיה צריך לקרות וטוב שכך לכולנו. יורדים חזרה למיון יולדות. מוניטור, צירים, ללא דופק, שקט, דממה. חצי שעה עברה. מקבלת נר לזירוז צירים, אפידורל, ירידת מים.

5 דקות של לחיצות והילדה בחוץ. לא מסתכלת. לא רוצה לראות את הילדה שלי ללא רוח חיים... 900 גרם בסך הכל. פחות מקילו סוכר. 2 מיילדות משני צדי המיטה בוכות חרישית, ואני מתחת לשמיכה מייבבת. "זהו ילדה שלי, זה סופי. את כבר לא תיוולדי בחיים". מנגבת את הדמעות. מאושרת שלפחות נגמרה הלידה, אני אחרי זה.

משתחררים. רואים עוד יולדות משתחררות עם סלקלים. לא, אני לא מסתכלת. יוצאים בידיים ריקות. מגיעים הביתה. שקט. ריקנות - חזרנו בידיים ריקות.

בוכה, לא יודעת איך אפשר בכלל להכיל עצב כזה. לא רוצה לצאת לרחוב, שלא יראו אותי. לא רוצה שירחמו - איני זקוקה לרחמים. אלוקים בחר אותי מכל הנשים להביא נשמה לעולם לתיקון קצר... אני צריכה להיות גאה שנבחרתי - ככה אומרים.
הוא בחר בי - ואני בוחרת בחיים!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!