מה היה אומר נפוליאון בתשעה באב תשע"ו?

דומה שכולנו מכירים את הסיפור מפעם: נפוליאון מגיע בסיוריו לכפר יהודי ומוצא את כולם ללא יוצא מן הכלל בוכים בבית הכנסת, מתפעל ואומר שעם שיודע לבכות על עברו גם אחרי כל כך הרבה שנים, עוד יזכה לראות בתקומתו.

מה היה אומר אם היה מסתובב בערים המעורבות בימינו אנו? נאמר למשל שהיה יושב איתנו במכונית אתמול בערב: כשעצרנו ברמזור האדום בצומת המרכזית וראינו מימיננו גלידריה פתוחה בערב צום תשעה באב לקהל הרב שפקד אותה ומשמאלנו מסעדת סטיקים מתכוננת לערב רב סועדים.
מזועזעים נסענו עוד קצת והגענו לבית הכנסת. שני רחובות ועולם אחר – ראשים מורכנים, שלום נאמר ברפיון ונעלי בד לרגלי מתפללים, מתפללות וטף.

כשחזרנו הכל היה סגור, מעניין מי העיר להם לסגור בשעה יחסית לעצמם, מוקדמת.

מעניין מה נפוליאון היה אומר אם למשל היה שומע את כאבה של אמי, שתהיה בריאה, שהביעה תרעומת על כך שביום השואה וביום הזיכרון למעט ערוצים ממלכתיים הרוב סגור בטלוויזיה ובערוצים הממלכתיים, כמעט כל התכניות עוסקות בענייני היום. במיוחד הפריע לה שביום צום ממלכתי ערוץ האוכל פועל כרגיל, בעוד שביום הזיכרון התאפקו ודחו אפילו את הילולת המנגלים ליום העצמאות. לא שחלילה אני מנסה לבטל מנוראות ימי השואה וימי הזיכרון, אני רק שואלת יחד עם אמי ואולי עם עוד הרבה בעמנו – האם יום תשעה באב אינו יום מספיק נורא בהיסטוריה של עם ישראל שיש להתייחד איתו, לזכור ולא לשכוח?

הכאב הזה מחזיר אותי הרבה שנים אחורה לשיחות משמעותיות ביותר עם ס' ערביה מוסלמית שרצה הגורל והיתה השותפה שלי בהכשרה המעשית בשנתי האחרונה בלימודי העבודה הסוציאלית.
את השנה האחרונה לתואר הייתי צריכה ללמוד עם המחזור שמתחתיי לאחר שפיצלתי את שלוש שנות הלימוד לארבע. ביום הראשון לא הכרתי אז עדיין אף אחת מחברותיי לספסל הלימודים. ההתמחות בה בחרתי היתה "עבודה סוציאלית בחברה רב תרבותית".

אחרי שהמרצה הציגה את החזון שלה לראייה הרב תרבותית ולהיכרות העתידית שלנו עם קבוצות שונות בחברה הישראלית, ביקשה שנציג עצמנו ואת הרקע שלנו. הופתעתי מהבחורה הבהירה כחולת העיניים שהציגה עצמה באומץ ועוז בלתי רגילים כערביה מוסלמית המתגוררת ביפו, שבאה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב כדי לקחת את כל מה שהיא למדה אצלנו וליישם אותו אצלה בקרב האוכלוסייה הערבית. אני רק הופתעתי אבל רוב הקבוצה התבוננה בה בהערצה וכבוד. בהמשך הגיע תורי להציג את עצמי. באותם זמנים הייתי בשלבי החיפוש העצמי, עוד לא חזרתי רשמית בתשובה אבל הייתי בתהליך נדודים וחיפוש הדרך הביתה. אי לכך הצגתי את עצמי כבחורה מאמינה מבית מסורתי. עכשיו כבר ממש הופתעתי מהתגובות של הסטודנטיות. מילא לא ההערצה והכבוד שהיא זכתה להן, אבל ההיפך??? שלוש נשים רוסיות מבוגרות שגדלו במשטר קומוניסטי טהור רק חייכו חיוך מגחך מנומס משהו. היו שהשפילו עיניים במבוכה כאילו אמרתי שאני חולת צרעת והיו גם מבטי איבה.

כשלושה שבועות בהמשך נקבעו השיבוצים למקומות ההכשרה ע"פ זוגות. מצאתי את עצמי בת זוג של ס' הערביה המוסלמית. בנוסף כשכבר הגענו למקום ההכשרה, התברר שמדי יום שלישי יהיה לנו חלון משותף בן שעתיים עד שיגיעו המטופלים. שעתיים שעבור שתינו זה היה זמן קצר מדי בכדי לנסוע לגיחה הביתה ולחזור, וארוך מדי בשביל לבלות ביחד כשאנו באות מרקעים כ"כ שונים.
ביום השלישי הראשון הסתכלנו זו על זו במבוכה ובסופו של דבר החלטנו לחפש מקום לאכול בו צהריים. במרכז תל אביב זו לא משימה ממש קשה. מצאנו מקום נחמד שהפך להיות המקום הקבוע. בפעמיים הראשונות היינו עסוקות בלדבר רק על מה שקשור למקום ההכשרה שלא ניפול פתאום לשיחה שתהיה מסוכנת כמו זריקת רימון בשטח אש.

אני אפילו לא זוכרת מאיפה זה התחיל אבל פתאום מצאנו את עצמנו מדברות שיחות אישיות. באופן מפתיע לחלוטין היא כיבדה אותי יותר מכל האחרות, לא רק בכיתת האם של ההתמחות אלא מכל הבנות בשנתון. מצאתי את עצמי מספרת לה על התהילים שקראתי בסתר באותה תקופה וגיליתי שלידה אני לא צריכה לפחד להזיז שפתיים ולברך לפני האוכל. היא סיפרה על המשפחה האקדמאית והמאוד ליברלית שלה לעומת משפחתו של בעלה שהייתה יותר שמרנית. על הכבוד ההדדי בין שתי משפחות המוצא. תוך כדי שיחה תמיד היה נראה שיש עוד משהו שהיא רוצה לומר אבל חוששת. לקחו עוד כמה ימי שלישי וזה יצא. היא שאלה בכנות ובאומץ שכבר למדתי להכיר "תגידי, גם אותך שאלו אחרי שהכריזו על השיבוצים, אם את בסדר ואם את לא מפחדת להסתדר איתי?". "לא" עניתי מופתעת משהו "אף אחד לא פנה אלי. לא מדברים איתי יותר מדי." אחרי שתיקה פתאום העזתי גם אני ושאלתי "תגידי, גם את שמת לב שלמרות שאני מהעם שלהם הם לא יכולים לסבול את המסורתיות שלי, ואותך הם כל כך מכבדים? ואני אפילו לא נראית כמו דתיה, אני לבושה כמוהם ומתנהגת כמעט כמוהם אבל זה מטריף אותם שאני אוהבת את אלוקים ואת המסורת של העם שלי. אצלך זה מעורר הערצה. בינינו את רשמית שייכת לעם שאנחנו רוב הזמן במלחמה איתו"...

מדהים כמה דברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב, כשבאמת רוצים להקשיב, לחשוב ולברר. אחרי שתיקה ארוכה היא אמרה "דבר כזה לא היה קורה אצלנו בחיים! גם אצלנו יש דתיים יותר ופחות ויש מודרניים שכבר לא מאמינים. אבל אף פעם אף פעם, אין אצלנו חוסר כבוד למישהו בגלל דת".

את השיחה הכואבת הזו היא סיימה במשפט העצוב - "חבל, כ"כ חבל. אתם לא יודעים כמה אתם מפסידים עם ההתנהגות הזאת שלכם...."


חבל, כ"כ חבל שגם אחרי כל כך הרבה שנים שעברו מאז לא השתנה כמעט כלום בחברה הישראלית.

חבל, כ"כ חבל שעוד תשעה באב עבר עלינו בלי שיבנה בית המקדש..

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!