סקר 'סוף זמן': השר השקרן מול השר היעיל

כל כך רצו הנציגים החרדים לצאת לבין הזמנים עם טעם טוב בפה, כל כך הגיע להם לעשות זאת, אלא שאין השטן המקטרג תמיד יכול לראות בטובתן של ישראל. בטח שלא בתשעת הימים שקטב מרירי שולט בהם. זו הסיבה כנראה שיד נעלמה בבית המשפט הגבוה בירושלים תיזמנה את הדיון החשוב בחוק הגיוס דווקא ליום ראשון הקרוב, צום תשעה באב נדחה. אלמלי אותו שופט חובש כיפה שבדרך כלל זכור שלא לטוב, שנתן לכך את דעתו ברגע האחרון - היה הדיון מתקיים בעיצומו של היום המר והנמהר.

בכל מקרה. גם לאחר הדחיה הקלה במועד הדיון, תשובת פרקליטות המדינה לבג"ץ צריכה להימסר עד סוף השבוע הנוכחי, ומדובר בתשובה מסובכת, מורכבת ומסוכנת פי עשרה מזו של פרשת הכותל הרפורמי - שאף היא נדונת בימים אלו. יתפללו הרפורמים היכן שיתפללו, ציפורן אחת של איש יהודי לא תינזק מכך. לעומת זאת, תקנות חוק הגיוס החדש משולות לציסטה הנמצאת בין שתי האונות במוח. כל סטיה של סכין המנתחים במילימטר לכאן או לכאן היא הבדל של חיים, שיתוק או מוות. ואם המנתח הוא פרקליטות המדינה הלא מקצועית והעוינת - המצב ממש לא טוב.

על רקע זה התכנסה השבוע צמרת הנציגות החרדית בלשכתו של שר הפנים הרב אריה דרעי באווירה מודאגת למדי. מבין עשרות התקנות עליהן המליצה ועדת המנכ"לים של משרדי הממשלה הרלוונטיים יש שלוש שאם תאושרנה אפשר לשבת שבעה על החוק החדש, ועוד ארבע שחייבים ברמה קריטית להחליף בהן כמה מילים באחרות. הפרקליטות לא ממש רוצה ואיום הבג"ץ נגד עצם קיומו של החוק הוא להט החרב המתהפכת. פרוטוקול הדיונים הקודמים בעתירה הוא מסוג הדברים המותרים בקריאה בתשעה באב. גם לפני חצות.

בהתאם לכך הדיון בלשכתו של דרעי היה עירני ומתוח. ההחלטה שהתקבלה היתה להסכים עקרונית לתקנות אך לדרוש מחיקה של שלוש מהן לאלתר ושינויים מהותיים בכמה נוספות. כנהוג בדיונים העוסקים בחוק הגיוס, קיבלו וקיימו עליהם כל המשתתפים שלא להדליף פרטים נוספים. עד לרגע זה לפחות הם גם עמדו בכך. האחריות מחייבת. מלחמת קרדיטים לא כאן. בפרט שאין עוד על מה.

הדיון היה מתוח ודרוך, אך האווירה שלפני ואחרי היתה ממש טובה. כל אחד מהנוכחים (דרעי, ליצמן, גפני ופרוש) נמצא בהיי אישי וציבורי בשבועות האחרונים. מבחינתי, אומר לנו אחד המשתתפים, הדיון הזה היה כמו אכילת שקד מר שהוא תמיד האחרון הנמצא בשקית. חוץ מזה הכל דבש.

והצדק עמו. כל מושב הקיץ, זה שלפניו וזה שלפני פניו, היו חגיגה ארוכה אחת של הישגים שרדפו זה אחר זה. מרביתם ידועים ואין טעם לחזור ולמנותם. נזכיר כי רק בשבוע האחרון בלבד העביר דרעי הכרה בתעודות רבנות כאקווילנטיות למשרות ברשויות המקומיות. גפני עשה פעולה דומה בשירות המדינה. על הדרך הוא גם העביר מאה וחמישים מיליון ₪ נוספים לישיבות כאילו כחלק מההסכם הקואליציוני (ולמה רק כאילו. כי ההסכם דיבר על חזרה לתקציב שנת 2012 שעמד על מיליארד וארבעים מיליון שקלים. כעת עומדים כבר על מיליארד ומאתיים מיליון) ליצמן הצליח להשלים את צמצום הביטוחים המשלימים לבריאות (ושלח את כולנו לחסדי הרפואה הציבורית המעולה) ופרוש עדיין חוגג על חוק הליבה והתקנות הנלוות אליו. אכן, בהחלט סיבות למסיבות.

אבל אשרי אדם מפחד תמיד. משיחות שקיימנו בחודש האחרון עם מרבית הנציגים החרדים מתברר שמקנן אצלם פחד תת הכרתי מאפקט הגלגל הידוע. הותיקים שבהם יודעים שאחרי כל קדנציה רבת הישגים אחת מגיעה קדנציה שחורה משחור. אחרי ממשלת בגין הגיעו ימי שמיר. אחרי ממשלת ביבי הראשונה (תשנ"ו-תשנ"ט) הגיעה ממשלת ברק הרעה. אחרי ממשלת שרון הראשונה השתנו הדברים בממשלתו השניה. אחרי ממשלת נתניהו השניה (תשס"ט-תשע"ג) נפלנו על ממשלת בנט לפיד. על מי ניפול בקדנציה הבא? ויש עניין שיתהפך הכל לטובה - אמר בשעתו מי שאמר. כנראה שגם בחיים הפוליטיים הכלל הזה עובד, אבל לרעה.

ולא מדובר באפקט גלגל מקרי אלא בבומרנג. הנסיון לימד שאחרי כל קדנציה חרדית מוצלחת קמה מפלגה שרכבה על הטרנד האנטי חרדי. השנים בהן פומפמו ההישגים החרדים מעל כל מיקרופון רענן יצרו ריאקציה בדעת הקהל החילונית ורגשי זעם שנוצלו על ידי מפלגות חדשות ורעות.

לזכותם של הנציגים החרדים יאמר שהמודל המדאיג הזה עומד מול עיניהם. הם הרבה פחות מתרברבים על הישגים והרבה פחות מדברים על השגשוג של הציבור החרדי. בשבועיים האחרונים הם קצת חטאו לכלל הזה כאשר החלו לפמפם על ביטול כל גזירות יאיר לפיד. התוצאה נרשמה מיד בסקרים: לפיד החל להתקרב לסף העשרים מנדטים.

למעט טעות בודדת זו (פועל יוצא של מלחמת הקרדיטים הבלתי פוסקת) הנציגות החרדית בקדנציה הנוכחית הרבה פחות מתנשאת והרבה פחות מנקרת עיניים. אנחנו לא הולכים לכבוש את המדינה וגם לא את הערים המעורבות. בסך הכל, אמרו הנציגים החרדיים, תנו לנו לחזור לימים שקיבלנו את זכויות היסוד.

וזו הסיבה לפרק הזמן הקצר להפליא שנושאים אנטי חרדיים נמצאים בכותרות. הנה לדוגמא חוק הליב"ה. חרף הנסיונות של אחד הערוצים הגדולים והעיתון המוביל במדינה להוביל מערכה נגד הסכנה לעתיד המדינה - זה לא תפס יותר מיום אחד בכותרות הראשיות ועוד כמה ימים בכותרות העמודים הפנימיים. כנ"ל גם חוק הגיוס המתוקן שניתן היה לצפות שלא ירד מהכותרות במשך חודשים ארוכים. המהירות שזה עבר בכנסת והפעילות שברובה הגדול היתה מתחת לראדאר לא נתנו לבלוני השנאה להתמלא באוויר חם יותר מימים ספורים. מה שנותר לקוות שמפגן החוכמה האמור לא יסתיים במושב הקיץ היוצא אלא יימשך עד לתום הקדנציה הנוכחית. אולי זה מה שיעצור הפעם את אפקט השנים הטובות ולאחריהן שנות הרעב הכבד.

למי נאווה תהילה
אם בהתנהלות מול דעת הקהל הכללית השכילו הנציגים החרדים לא לנקר עיניים, ובחלקם זכו גם להערכה על פעילותם הכלל מגזרית. הרי שבתוך המגזר פנימה עולם כמנהגו נוהג. כל קמצוץ של הישג, כל סעיף שמקוים בהסכם הקואליציוני, כל שקל שמגיע לסעיף חרדי, הופך מיד למלחמה תקשורתית. מי שיש לו בטאון משלו מנצל אותו ל'אני עשיתי ואני פעלתי'. מי שאין לו נזקק לחסדי התקשורת הלא מפלגתית שמוצפת בהודעות דוברים ושיחות עם בכירים. למען ידעו הכל כי הבטחת הכנסה, לדוגמא. היא פועל ידם של גפני\ליצמן\כהן. כל אחד לחוד או שניים נגד אחד, בהתאם לבריתות המזדמנות. כנ"ל חוק הליבה וכל תקציבי החינוך התורני. התחום היחיד בו כולם פרגנו לכולם היה חוק הגיוס המתוקן. ולא מאהבה פנימית לא צפויה אלא כדי שכולם יעמדו בטווח האש של מתנגדי החוק, שידם רב להם בפשקווילים ומאמרי השמצה ארסיים.

מלחמות קרדיטים הם לא המצאה של הקדנציה הנוכחית. הן החלו בשנת תשמ"ט ומאז הן מלוות כצל אפל את הפוליטיקה החרדית. ההבדל הוא בעוצמה. בשנה האחרונה זה הפך לקטסטרופה. מצד אחד אתה רואה נציגי ציבור שנלחמים כאריות בעד קודשי ישראל וצרכי החינוך החרדי לצד פעילות כלל ישראלית, ומצד שני אותם נציגים יורדים לגובה העשב כשהם נלחמים כזאבים מורעבים על כל כותרת. את המלאכה עושים כמובן הדוברים. אבל לא צריך לטעות. הם מונחים מלמעלה ואוי למי שלא יספק את הסחורה.

דומה שחברו לכך מספר גורמים. ראשית המאבק בין אגודת ישראל ודגל התורה שמתחיל להזכיר את ימי תשמ"ט. קיום החוק הנורווגי הרגיע קצת את הרוחות, אבל עדיין יש מי שמרגיש מקופח ומתארגן לקראת הליכה נפרדת, לפחות ברשויות המקומיות. בבחירות הבאות. משכך כל יום הוא בעצם ערב בחירות שכל המרבה להתפאר בהישגיו הרי זה משובח.

גורם נוסף הוא הצורך הנואש של ש"ס להוכיח שחרף הירידה הדרסטית בבחירות האחרונות היא עדיין על המפה. סקרי המנדטים שלא ממש מאירים פנים (בניגוד לאלה של יהדות התורה) מטריפים את צמרת התנועה. ממש לא מבינים שם מדוע ההישגים שאינם נופלים מאלה של הקולגה החרדית, ובתחום החברתי אף עולים עליהם, לא מתורגמים לתוצאות. התחושה היא שישנה תקרת זכוכית שמונעת את הפריצה קדימה והיא נמצאת בתחום התקשורתי. שכאילו ההישגים אינם מדובררים כמו שצריך ואינם מגיעים לדעת הקהל. אולי יש בזה משהו אבל בוודאי שזו לא הסיבה היחידה.

מלחמת הקריטים מתנהלת בעיקר מעל דפי התקשורת החרדית אך לא מעט גם בחזית התקשורתית הכללית. אצל הראשונים, קרי אצלנו, כל פיפס של מלחמה על שקל או סעיף מסוקרים בהרחבה. אצל הקולגות בתקשורת האחרת מידת העניין היא פחותה מטבע הדברים, אך גם שם מוצפים העוסקים בנושאי דת ופרלמנט בים של הודעות דוברים ושיחות שכנוע.

כמה זה עובד והאם יש בכך צורך? לפני כשנתיים ערכנו במדור זה סקר בין מספר כתבים פוליטיים חרדים ובקשנו מהם לדרג את נציגינו הנאמנים בהתאם לרמת פעילותם. הפעם ביקשנו לדעת כיצד זה נראה מבחוץ. כיצד רואים אלה שאינם חלק אינטגרלי מהמגזר את פעילותם של הנציגים החרדים הבכירים בכל התחומים. גם באלה הנוגעים לחרדים בלבד וגם באלה הנוגעים לציבור הרחב. הסקר הנפרש בטבלאות ובשורות הבאות לא יכול היה להתקיים בלי שיתוף הפעולה של כל עשרת הכתבים הבכירים לעניני דת שנאותו לשתף פעולה.

ואלה יעמדו על הברכה: אבישי בן חיים (ערוץ 10), יאיר שרקי (התאגיד החדש), יאיר אטינגר (הארץ), קובי נחשוני (ידיעות אחרונות), יהודה שלזינגר (ישראל היום), דני זקן (רשות השידור), אוריה אלקיים (לשעבר גל"צ. כעת בתאגיד), מיכאל שמש (גל"צ), מנדי גרוזמן (מקור ראשון) ויקי אדמקר מהרשת המקוונת. כאן המקום להודות להם על הזמן היקר שהקדישו עבורנו.

ביקשנו מהם לדרג את הנציגים ולהעניק להם נקודות. מאפס עד חמש בחמשה פרמטרים מרכזיים. הראשון: תשואה לבוחר. כאן ביקשנו לדעת מה לדעתם עשה כל נציג חרדי בכיר למען ציבור הבוחרים שלו והאם עמד בציפיות. השני. כושר ביצוע ועבודה. מה רמת המסירות של כל אחד לתפקידו והיכולת שלו להזיז דברים בתחומים הנתונים באחריותו.

הפרמטר השלישי והרגיש ביותר: רמת האמינות. כשנציג פלוני פותח את הפה ואומר מה שאומר עד כמה אתם מאמינים לו - ביקשנו לדעת. לדברי המשתתפים היתה זו השאלה הסבוכה והרגישה ביותר בסקר. הניקוד היה בהתאם.

בפרמטר הרביעי ביקשנו לקבל ציונים על כישוריו הרטוריים ויכולת ההסברה של הנסקר. יש כאלה שיודעים לעבוד אך לא לדבר ולהיפך. הופתענו להווכח כי במגזר החרדי יש קורלציה בין השניים. מי שהצטיין בעבודתו מתברר שהוא גם יודע לפתוח את הפה ולהסביר את עמדותיו.

ואחרון חביב: הממלכתיות. כל הנציגים החרדים שנשפטו בסקר, למעט אחד שתיכף יוזכר, נבחרו מטעם הציבור החרדי אך תחומי האחריות שהופקדו בידם נוגעים ישירות לכלל הציבור הישראלי. השאלה היתה עד כמה הם עוסקים גם בכך והאם תשומת הלב שלהם לא מופנית אך ורק לריצוי הבוחרים. מזוית ראייתם של הכתבים בתקשורת הכללית זה כמובן הבוחן המרכזי.

כמו בכל סקר המכבד את עצמו פרסמנו רק את שמות המשתתפים. הדירוגים שנמסרו לנו שוקללו לתוצאה סופית המתפרסמת בזאת, ללא פירוט הדירוג הפרטני של כל משתתף שנשמר במערכת. רק כך ניתן היה להשיג את הפתיחות הנדרשת לתשובות אמת. לדוגמא. אחד הנשאלים נתן לאחד הנציגים אפס ברמת האמינות. בסקר גלוי זה כמובן לא היה ניתן.

והרי התוצאות
הפייבוריט לזכות במירוץ הוא כמובן שר הבריאות הרב יעקב ליצמן שהפך להיות המאמי הלאומי. בגלל הקנאביס. בגלל הרפורמות בתחום הבריאות ובגלל הפעילות שלא יורדת לרגע מהכותרות. כולל הטיפול המהיר בפרשת הקורנפלקס המזוהם. ההפתעה היתה רק בסעיף התשואה לבוחר החרדי. ליצמן מהזוית שלנו פעיל בתחום זה קצת פחות מגפני ודרעי, אך בתקשורת הכללית הוא מצטייר כמספר אחד גם בתחום זה. ארבעים וחמש נקודות מתוך חמישים אפשריות (עשרה נשאלים. מקסימום חמש נקודות בכל סעיף). מיד לאחריו ח"כ הרב משה גפני עם שלושים ותשע נקודות. במקום השלישי השר הרב אריה דרעי עם 35 נקודות. את שלושת המקומות האחרונים תופסים סגן השר הרב מאיר פרוש, סגן שר האוצר יצחק כהן עם עשרים ותשע נקודות ושר הדתות הרב דוד אזולאי עם עשרים וארבע נקודות בלבד.

האם זה הוגן בכלל להשוות שר חרדי במשרה מלאה לסגן שר הכפוף לשר הממונה עליו? במובן מסויים לא. אי אפשר להשוות את שר הפנים לסגן שר החינוך בתחום התשואה לבוחר. אבל אפשר בהחלט להשוות בין פרוש וכהן, שני סגני שרים. ובין השרים אזולאי לליצמן. אם ההשוואה האחרונה נראית מגוחכת - היא לא בגלל התפקיד, אלא בגלל מי שנמצא שם. היו ימים שמפלגות חרדיות נאבקו כאריות על משרד הדתות ואף אחד לא העיפה מבט למשרד הבריאות. גם כיום תחום הפעולה של משרד הדתות נושק יותר לציבור החרדי מאשר משרד הבריאות.

גם בתחום כושר הביצוע יש צורך בהסתייגות האמורה. לא בגלל שסגני שרים עובדים פחות אלא בגלל שהחשיפה שלהם לתקשורת פחותה יותר. ובכל זאת הנתונים מדברים בעד עצמם. השלישיה הבכירה באמת עובדת יותר וזוכה להכרה בהתאם. ליצמן מוביל כאן (48) בנקודה בודדת על פני דרעי וגפני, התופסים יחד את המקום השני בזכות ארבעים ושבע נקודות. בדרג ב' בולט לטובה סגן השר איציק כהן (35 נקודות) המוביל על פני פרוש (33) ואזולאי שבמקום האחרון עם עשרים וחמש נקודות בלבד.

אמרנו שהאמינות היא נושא רגיש. הנתונים מלמדים עד כמה. כאן הנושא הוא לא הסמכויות ויכולות הביצוע, בהם יש מטבע הדברים עדיפות לראשי המפלגות. השאלה היתה למי אתה מאמין וכמה כאשר הוא מופיע בתקשורת או מבטיח הבטחות בכנסת. כאן תופס השר דרעי את המקום הראשון מהסוף עם עשרים ושש נקודות בלבד. אחריו בסדר עולה סגן השר פרוש עם עשרים ושמונה נקודות. כהן ואזולאי חולקים מקום אחד עם שלושים ואחת נקודות. על הבכורה ברמת האמינות מתמודדים רק ליצמן וגפני. הראשון שלושים ותשע נקודות. השני שלושים ושמונה. בראבו לשניהם.

נציג ציבור חרדי אמור לא רק לעשות. הוא גם דובר של הציבור אותו הוא מייצג. עליו להופיע בתקשורת ולהתגונן מול המתקפות הבלתי פוסקות. עליו לנאום בכנסת ולהזים את ההכפשות. עליו לשוחח עם עיתונאים מכל המגזרים ולשכנע אותם בצדקת דרכו. איך הם עושים זאת? הנה התוצאות.

השר דרעי התמודד על הבכורה מול גפני וזכה בהפרש של שתי נקודות (שלושים ושמונה מול שלושים ושש). ליצמן שתקשורת אישית זה לא הצד שלו בכל זאת מפתיע עם שלושים ושתיים נקודות. למרות אוצר המילים המוגבל (יודע אלף. משתמש בחמש מאות) ולמרות המבטא האידישאי אמריקאי. הוא מדבר בבטחון ומביע בבהירות את עמדתו ותופס את המקום השלישי. מיד לאחריו איציק כהן עם שלושים נקודות. מאיר פרוש עם עשרים ואחת והשר אזולאי עם שתים עשרה נקודות בלבד.

מה עושה הנציג החרדי למען כלל ישראל וכיצד זה משתקף בעיניו של מי שמכסה את התחום בתקשורת הכללית. אם חשבנו שליצמן יקח בפרמטר זה את הכתר בהליכה - טעינו. הוא קיבל ארבעים נקודות. אחת בלבד מעל השר דרעי שזכה לשלושים ותשע נקודות. כנראה שההנחות במים ותחבורה ציבורית החלו לחלחל לתודעה הכללית.

אם הופתענו מהתוצאות בפרמטר הממלכתיות - זה מההישג של גפני. זה האיש המצטייר כלוחם החרדי הנוקב ביותר, וכמי שכל עיסוקו בתקציבים חרדיים, מתברר שהוא זוכה להערכה על פעילותו בועדת הכספים גם לכלל הציבור. שלושים וחמש נקודות מציבות אותו במקום השלישי והמכובד. איציק כהן, שפעילותו למען משרד האוצר נסקרת כאן בהרחבה, מפגר בנקודה אחת אחרי גפני שעיקר עיסוקו בחרדים. כנראה שגם הכתבים בתקשורת הכללית יודעים.

את הרשימה בפרמטר זה נועל סגן השר הרב מאיר פרוש עם ארבע עשרה נקודות. האמת. הופתענו שהוא קיבל גם את זה. פרוש הוא היחיד מבין הנציגים החרדים הבכירים שהוטל עליו לעסוק רק בנושאים חרדים. הוא נשלח למשרד החינוך כדי להתמודד עם מורשת שי פירון ולייצג את החינוך החרדי מול הפקידות העויינת. כל עיסוק מעבר לזה הוא מעילה בתפקיד. בכל זאת היינו מצפים ממנו לקצת יותר בתחום ההסברה והתקשורת.

סיכום משוקלל של כל הפרמטרים מציב את ליצמן במקום הראשון. גפני במקום השני. דרעי בשלישי. איציק כהן מפתיע ברביעי. פרוש בחמישי והשר אזולאי בשישי.

ומילה אחת על השר אזולאי. הניקוד שלו בסקר אינו מחמיא במיוחד. אבל יש לזכור שתנאי הפתיחה שלו קשים מנשוא. הוא מוקף בעוזרים ויועצים אסרטיביים שלא רואים אותו ממטר (טוב. לא כולם) ומקבלים הוראות ישירות מהחלונות הגבוהים. אם מוסיפים לכך מערך דוברות הכי גרוע שיש הרי כמה נסיבות מקלות שהטיפול בהן יעזור לו בהחלט לקראת הסקר הבא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!