חמורים היינו • חברון עם סיפור ולקחו

הפולקלור היהודי עמוס למכביר בבדיחות וסיפורי מעשיות שאופיים מתאים אך ורק ליהודים ששמם נודע בעולם כסוחרים פיקחים מאין כמותם.

זה היה בעיירה מזרח-אירופית. תושב חדש הגיע. לאחר שהתארגן עם משפחתו בבקתה, יצא אל העיר הגדולה לחפש לעצמו חמור.

הוא בחן בקפדנות את המבחר שהועמד למכירה ושם עינו על חמור צעיר ובריא. לאחר משא ומתן מעייף, סיכם עם הסוחר הערל כי ישלם לו 1000 זוזים במעמד הקנייה, ואילו את הבהמה יקבל למחרת עם שחר.

היהודי שלשל את אלף הזוזים לגוי. הם החליפו לחיצות ידיים, וכך שב לו היהודי לבקתתו כשהוא שמח וטוב לב.

למחרת בבוקר, לאחר תפילת ותיקין, שם מיודענו את פעמיו לבית הגוי בכדי ליטול לביתו את החמור המיוחל שרכש אמש.

הוא נקש על דלת ביתו של המוכר. הדלת נפתחה - ופני הגוי היו נפולות ומכורכמות.

בצער רב סיפר הערל כי במהלך הלילה נפח החמור את נשמתו. "לא נורא", אמר היהודי בצער תוך כדי שהוא מושיט את ידו ואומר: "תחזיר לי את הכסף".

"אומר לך את האמת", השיב הגוי. "בזבזתי את כל אלף הזוזים שנתת לי אמש ואין בידי אפילו חצי זוז להחזיר לך חזרה".

כחכח היהודי בגרונו, גירד את פדחתו, ולאחר כמה דקות אמר בהחלטיות: "תן לי את החמור גם כשהוא מת".

המוכר צחקק בקול גדול ושאל: "ומה תעשה עם חמור מת?"

"אל תדאג", ענה הקונה נחרצות. "לא רק שאקבל את כספי בחזרה, אלא גם ארוויח כמה פרוטות".

לאחר כחודש ימים, נפגשו הקונה והמוכר בטבורה של עיר. "נו, מה עשית עם גוויית החמור המת"?, שאל הגוי בזלזול לקול צחוקם של חבריו.

"בוא ואסביר לך", רכן היהודי לאוזנו של הגוי. "באותו יום פרסמתי ברחבי העיירה שאני מוכר כרטיסי הגרלה במחיר של 10 זוזים כשהזוכה בפרס יזכה בחמור צעיר ובריא. הצלחתי למכור 500 כרטיסים שהכניסו לכיסי 5000 זוזים. הפחתתי מהסכום את ה-1000 זוזים שנתתי לך אז. נשארו לי 4000 זוזים רווח נקי בכיס. לאחר שהחזרתי לזוכה 10 זוזים, יצאתי מרווח מהעסקה ב- 3990 זוזים".

"לא הבנתי", תמה הערל בפה פעור. "ומה עם החמור? נתת חמור מת? לא היו תלונות?"

"האמת, שהיו תלונות", חייך היהודי. "הזוכה המאושר הגיע לספר שקיבל חמור מת, אז החזרתי לו את דמי הכרטיס בסך עשרה זוזים"...

קרן פנסיה עלובה

זה בדיוק מה שקרה לי השבוע מול פקיד באחת מהחברות הגדולות העוסקות בקרנות פנסיה.

לפני תקופה ארוכה עבדתי כשכיר במקום עבודה כלשהו. בכל חודש קיזזו משכרי החודשי אחוזים נכבדים עבור "פנסיה" שהופקדה בחברה הנ"ל. לפני כחודש קיבלתי מכתב בו נמסר לי כי הגעתי ל"תחנת יציאה" ואני מוזמן לפדות את הכסף.

בלב שמח נסעתי למשרדי החברה הממוזגים והמפוארים, הממוקמים בלב תל-אביב כשבדמיוני אני רואה את עשרות אלפי השקלים המועברים לכיסי.

התיישבתי מול הפקיד. הוא הקיש על מקלדת המחשב את פרטיי האישיים והגיש לי את פלט המחשב.

עיינתי במספרים ושפשפתי עיני בתימהון. ביקשתי הסברים ושאלתי אם הוא בטוח שזה הסכום הסופי. מה, לא מגיע לי יותר?

"זה מה שהפקידו עבורך בזמנו ואת הסכום הזה אתה מקבל", ענה לי בקשיחות פקידותית אופיינית.

"אני לא מבין", שאלתי בתדהמה מהולה בזעקה, "הכסף הזה יושב אצלכם כל-כך הרבה שנים. לא די שלא צמח אלא גם איבד מערכו?"

הוא עיין שוב במסמכים - והסביר במבט קר: "בזמנו, חתמת שאתה מאשר לנו להשקיע את כספך באגרות חוב. למרות שבמשך השנים ערכו של הכסף עלה וצמח, המניות ירדו - ועכשיו אתה יכול לקבל רק את הקרן".

יצאתי מהבניין ברגליים כושלות. הרגשתי שהיהודי החכם מהעיירה לימד את חברות-הענק מן הסוג הזה את סודות המקצוע. פשוט, אני הוא החמור בסיפור. אלא שלא ידעתי מזה במשך כל השנים.

טורו של חברון גרנביץ' מתפרסם ב'בחדרי חרדים' וב'קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!