חוף ים לחרדים? דבר ראשון קחו להם את הכיסאות

כבר הייתם בחוף שרתון השנה? שמתם לב שהדרכים לשם הזויות? שאפילו לא תגברו את הקו שממילא מגיע לשם? האם אחזתם שנגמר עידן הכיסאות להשכרה? שימשיות? אוי, מי חושב על זה בכלל. על מה נשב? על החול. איפה נניח את החפצים שלנו? על החול. איך נאכיל את הילדים? בחול...
כי מה, הרי החול הוא דבר מקסים, הגייני, נקי, לא נדבק בכלל, נעים למגע, לא חם. כל המעלות שבעולם, כל שנשאר הוא לאמר תודה.

זה קרה גם לי, שלא יכולתי להימנע יותר והייתי חייבת לקחת את הבננות לים. זהו, נגמרו התירוצים, חוסר היכולת, הפגישות, ההפתעות, ההבטחות. הגיע הזמן למעשים.

ארזתי חבילות, גלגלים, משחקים, ממתקים, פירות, כל מה שרק יכולים להצטרך בים. ומה לא הבאתי? כיסא. לא העליתי על דעתי שאני אמורה לסחוב איתי דבר שכזה, למען ההגינות והפרוטוקול, אני מוכרחה לאמר שאיני נסחבתי באוטובוסים, אלא עליתי על האוטו ונסעתי, וחניתי(+קנס), וזהו. אנחנו בדרך להגשמת חלום של ילדות, הים.

טוב, אז היו קצת יותר אנשים ממה שתכננתי, וקצת פחות מקום לשבת, וקצת יותר לכלוך וקצת פחות מקום במים להנאה צרופה ומרחבית, אבל קצת הרבה יותר הלם. תמיד כשאני מגיעה, אני שוכרת כיסא בכדי שיהיה אפשר להתנהל בצורה נורמלית איכשהו. מתברר שזהו, תם עידן הכיסאות. השנה, מישהו שאין לי מושג מי הוא, או מה הוא בדיוק חשב לעצמו, הגיע למסקנה שהחוף החרדי לא זקוק יותר לשרות כסאות שמשיות ותחזוקה מינימלית של חוף ים רגיל.

ראיתי נשים נסחבות עם חבילות, כורעות תחת החול, עגלות סרבניות לתזוזה ומתעקשות לשקיעה חולית ומייאש והכל כל כך דביק, וכל כך לא נעים ובעיקר מקומם.

לקח לי כמה דקות עד שראיתי אותה, את חברתי משכבר הימים, זו שהספיק לנו מבט קצר זו על זו, כדי להבין שאנחנו על אותו גל, שמפריע לנו אותו הדבר, שקלטנו את המצוקה ההדדית. אז הסתכלתי עליה במלוא המבט וראיתי שהבינה. איזה נס, יש עוד מתקוממים שכמוני, אז קצת התקוממנו וקצת אמרנו חוצפה, וקצת קיטרנו.‪ (אין מה לעשות, זה חלק מהיותינו בנות אדם), ולבסוף כמו כולם פרסנו מגבת ענקית של חוף והנחנו את החפצים על חול, והתמרחנו, ונדבקנו, וצחקנו, ונהנינו, וכן, גם קצת שוב קיטרנו. שלוש, ארבע ‪ה‬שעות וזהו, הים ריק, עכשיו אפשר ללכת.

אספתי את חפצי ונגררתי על החול למען אגיע אל קרקע יציבה וחלקה להליכה ולמגע. לא ממש נעים לאמר, אבל כאן היכה בי ההלם. כמות הלכלוך על החול היתה בלתי ניתנת לספירה. עטיפות חטיפים, שקיות לאחר שימוש, מגבות, טישויים, כל דבר הניתן לזריקה היה שם בערך. עכשיו הגיע תורי להתבייש מעט. הרי יש עשרות פחי זבל לאורך החוף, מה הבעיה לגשת לפח ולשים? תאמרו ילדים? ייתכן, אבל ילדים לומדים, הגיע הזמן שנלמד אותם.

לולא זה היה רק בחוף, עוד מילא, איכשהו זה ניתן להבלגה, אבל אני מוצאת שאולי זה הזמן באמת לעורר את תשומת הלב של כולנו. הסתכלתן פעם על רצפת הרחוב עליה דורכות יום יום ואולי אף כמה פעמים ביום? זה לא נעים בעליל, הרצפה הפכה לחלק אינטגרלי מהפח. לעיתים אין אפילו חשיבה לפני המעשה, פתחו חבילת חטיף? אופס על הרצפה. השתמשו בטישו? יש קצר יותר מהרצפה? זה היה נורא נחמד, והייתי שמחה לאמר שזה מעשה ילדים בלבד, אבל לצערי אני יכולה למנות כמה וכמה אפיזודות העומדות לי מול העיניים של אנשים בוגרים המתנהגים באותה צורה. אני נוטה לחשוב שהדבר נעשה מחוסר שימת לב, מחוסר מחשבה, מהרגל. אז הנה, הגיע הזמן לעורר את תשומת הלב, לחשוב קצת יותר על מה שאנחנו עושים ועל ההשלכות, כי כמו בכל דבר אחר, כשאנחנו הבוגרים והמבוגרים עושים מעשים, יש קטנים אחרים שרואים וזה הופך אצלם להרגל שאפילו אין בו הבנה של בעיה כלשהי, וחבל. כשמישו אחד זורק, מישו אחר צריך להרים, כשאני זורקת - יש מישו אחר שזה מפריע לו ולא נעים לו. אנחנו חיים בחברה, ואני רוצה להאמין שכל אחד רוצה בטובתו של האחר, וכשהילד שלי זרק בחוסר שימת לב את שלו, מן הסתם הוא ירים לכלוך של מישהו אחר, פשוט צריך יותר לשים לב, והגיע הזמן לשינוי.

״שינוי לא יבוא אם אנחנו נחכה לאדם אחר או זמן אחר, אנחנו האדם שחיכינו לו, אנחנו השינוי שאנו מחפשים״ (אובמה)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!