לא מהאו"ם: ידידי חכמי לב - השמיעו קול

אני לא מהאו"ם, וכרגע ישנה התגוששות ציבורית בין הרב בצלאל כהן לבין ר' יצחק פינדרוס.
והכי נחמד זה להיות נייטרלי, בשביל לא להסתכסך עם אחד מהצדדים. יש לי מה להפסיד בתמיכה בכל צד, יש לי מה להפסיד בהתנגדות לכל צד.

אבל כמדומני שבשעה זו, אי אפשר להשאיר יותר את הזירה לחיכוך בין יחידים. משום שאין מדובר בחיכוך בין יחידים. מדובר בסוגיה ציבורית בעלת משמעות עמוקה הן לציבור החרדי והן למדינת ישראל.

הנערים של היום הם המבוגרים של מחר, לא של 50 שנה קדימה, ולא כשנהיה זקנים, בעוד עשור בסך הכל הם כבר יהיו כשירים להיכנס לעמדות שליטה ושלטון. הנערים של היום הם גם הנושרים של המחר, לא של 50 שנה קדימה אלא של 3-4 שנים מהיום.

ולכן חשוב להביע עמדה.

אבל לפני גוף הנושא, אני רוצה לגנות את אלו שהתעוררו לחיים ומשמשים פה כבעלי מחלוקת גרידא, מלבים את האש מתוך אינטרסים צרים. עם הרב בצלאל כהן יש לי היכרות רבת שנים, ויודעני שהוא מתכוון לשם שמים. עם ר' יצחק פינדרוס יש לי היכרות פחותה, אך גם כאן אני מאמין שיש לו כוונות לשם שמים.

אבל אני רואה סביבי אנשים שמעולם לא השמיעו קול ערכי בנושא מלבד כשראו שאפשר לייצר מזה כותרות. ומדובר באותם אנשים שהם הם היו אמורים לגדול בישיבות מסוג חכמי לב, על מנת שיצאו יהודים טובים ויראי שמים.

חובת השעה: ובכן לגופו של נושא, אפשר להתווכח עם הרב בצלאל, על האיך ועל הכמה, אבל הדבר ברור כשמש לכל המחנכים הדגולים בציבור, שלא ניתן להמשיך בשטאנץ ישיבתי אחיד ויחיד לכלל נערי ישראל. אנו למודים מפי החכם מכל אדם "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". ואין לנו להמשיך בעינוי נערים יקרים שלא מותאמים לשבת וללמוד תורה כל היום.

שליחת נער שלא מותאם ללמוד יום שלם היא גזר דין מוות עליו. רוחניותו תגסוס לאיטה, כי השעמום מביא לידי בטלה ובטלה מביאה להכל. ולא הגיוני לזעוק לאחר מעשה, כאשר ניתן למנוע זאת מראש.

ולכן עלינו לנקות את כל הרעשים והטענות מצד ר' יצחק פינדרוס לגבי "הגדרת ישיבה" "יאיר לפיד" "שליח גדולי ישראל" וטענות סרק אחרות, עלינו לסכם ולהצהיר בקול גלוי כי ישיבת חכמי לב היא חובת השעה.

הציבור החרדי גדל בעשרות מונים והוא מונה כעת קרוב למליון איש שיותר ממחצית ממנו צעירים. נתוני הנשירה ממוסדות הלימוד החרדים - הם מבהילים, יותר מהחינוך הדתי, ויותר מהחינוך החילוני. אני חוזר, הנשירה של צעירים ממוסדות הלימוד בכמות הכי גבוהה בישראל היא אצלנו, החרדים. אצלנו שכל נפש יהודית יקרה לנו.

השינוי מגיע מלמטה: שני הצדדים מודים שהדרך הטובה ביותר ליישם את הצורך החשוב הזה היא לגבש קבוצת רבנים שתוביל את השינוי בצורה נאותה, המקובלת על כולם וללא מחלוקת ציבורית. אבל מאידך הכל מודים שזה לא הולך לקרות. ואין צורך להיכנס לפרטים.

ולכן, הדברים באים מלמטה, על ידי אנשים שנוטלים על עצמם משא כבד, יוצאים לדרך מתוך ידיעה שהם עומדים לסקילה ציבורית, אבל מתוך אהבת הציבור הם פועלים, אחרת, למה להם? למה להם לקבל הפגנות ליד הבית? למה להם ילדים מפוחדים? למה להם מצלמות הגנה סביב הבית?

הטענות על אינטרסים של פוליטיקה או כסף הן מגוחכות לחלוטין, למי שמכיר את הנפשות הפועלות.
הרי מדובר באנשים מוכשרים ורציניים, שויתרו על היכולות והכשרונות שלהם להגיע להישגי כסף, כבוד וכוח מתוך מנעמי העולם, מתוך "אני את נפשי הצלתי". ולטענות אלו אין ראוי להתייחס, אלא אם אי מי סבור שחתול מת בפתח הבית היא הדרך המיטבית להגיע להישגים.

לגבי המקרה הספציפי של חכמי לב, אני מתייצב לצידו של הרב בצלאל כהן, ומעודד אותו בזאת לשאת בגבורה את הרעש התקשורתי, ומאחל לו הצלחה רבה הן בסניף ירושלים, והן בתוכניות להקמת ישיבת המשך וסניף במרכז הארץ.

יש לי איתו חילוקי דעות לגבי המינון, ולגבי האיך. לגבי ההתנגשות החזיתית ברבני השכונות ועוד. אבל כרגע אני שם אותם בצד, ומאתגר בזאת את שאר ידידיו ומוקיריו, להשמיע קול. מלחמתו היא מלחמתכם. השתיקה בצד היא כרגע בחינת "מדשתקי - משמע ניחא להו".

הכותב הינו פעיל חברתי וחבר הנהלת אגודה אח"ת

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!