עמירן דביר מגיש: יומן מסע הפוך מלונדון

יום חמישי ערב ראש חודש מנחם אב.

מטוס אל על ועליו כ-250 חולים, רופאים, אחיות, מדריכים, מדריכות, אנשי צוות טכני, צוות פסיכולוגי וחיים ארנטל אחד נוחת בשדה התעופה בן גוריון. כעבור רבע שעה שדה התעופה מתחיל להיצבע בירוק.

בשלב זה של המסע, החולצה הירוקה מקבלת משמעות מיוחדת, כאילו יש עליה אותות הצטיינות בלתי נראות לרוב. אות על מסירות, דבקות במטרה, אכפתיות ועזרה לזולת, נתינה ללא גבולות, ואני, מתבונן מהצד ומתמלא אושר כי רק מי שהיה במחנה קיץ הזה, יודע ויכול לזהות את אלפי אותות ההצטיינות על כל חולצה וחולצה ירוקה.

ואז קורה המפגש עם המשפחות שממתינות באולם מקבלי הפנים, וכל מה שאני רואה זה אושר אחד גדול, אושר שזור עם אופטימיות, אושר של הורים שרואים את הילדים שלהם שמזה זמן רב לא חייכו ולא שמחו, מלאים אושר, אושר אמיתי. ואני לבוש בחולצה הירוקה תוהה אם הרווחתי אותה ביושר, ועם הרהורים אלה מגיע הביתה.




יום רביעי כח תמוז:

יושב באוטובוס מספר 1, נוסעים כמדי יום לטיול היומי, אני מביט סביבי ורואה עשרות ילדים משחקים אחד עם השני, מדברים וצוחקים, ולרגע נדמה, שמחנה הקיץ הזה, רגיל הוא ככל הקמפים, לא ניתן לשים לב להבדל, וכמו אות מהשמים אני רואה מחזה שמאשר את הרגשתי. מוישי ויודלה המתוקים התחילו לריב. כן ממש לריב, ואיזה סימן לכח וחיות יש יותר מזה? אף פעם לא חשבתי שאהנה ככה מריב ילדים.

יום שלישי כז תמוז

אנחנו בעיצומו של יום כיף באחד מהלונה פארקים הגדולים בלונדון, לפתע בזווית העין אני קולט משהו שלרגע לא מסתדר לי בראש. אני מפנה מבט ורואה את אבירם, נער מתוק בן 15 מירושלים, מתנייד כרגיל על כסא הגלגלים הצמוד שלו, אחרי חצי שנה שהוא מצליח לאכול רק אוכל נוזלי דרך זונדה, ולתדהמתי אני רואה אותו אוכל סנדוויץ עם חיוך.

יותר מאוחר, במסיבה הגדולה ל-25 שנה ל״זכרון מנחם״ קוראים לאבירם לבמה ולתדהמתי הוא הולך רגיל, אין זכר לכסא גלגלים, וכשמגיע למיקרופון מסביר לנוכחים שמה שלא הצליחו טובי הרופאים במשך חצי שנה, הצליח בשלושה ימים במחנה.

יום שני כ״ו תמוז

השעה 21:00, כולם חזרו מיום עמוס חוויות, ואני על הבמה מנסה לשמח את הילדים והצוות, מתחיל שירים שמחים, מגביר את הקצב, איתי ביחד ישי לפידות, שכשהוא על הבמה קשה להשאר ישוב. רחבת הריקודים חצויה באמצע ע״י שלט ענק של זכרון מנחם שכמו תמיד מקפידים על ריקודים נפרדים למהדרין.

מעגלי מעגלים של שמחה, ותוך כדי שירה קשה לי לזהות מי מהרוקדים הוא הנותן ומי המקבל, מי בריא, ומי הבריא פחות, ואז תוך כדי ריקודים אני רואה משהו שרק בשבילו הכל היה שווה. שמוליק המתוק, רק בן 6, על כסא גלגלים. עד עכשיו ניסיתי בכל מיני דרכים לגרום לו לחייך, לצחוק, והוא הצדיק ניסה ולא תמיד הצליח, ועכשיו אני רואה אותו מונף גבוה גבוה עם כסא הגלגלים הצמוד שלו, על ידי 5 מדריכים, ושמוליק בהתחלה מחייך, ואז צוחק, ואז אני רואה את המבט שאותו רציתי לראות, מבט של אושר טהור, של ילד שיודע שהוא בידיים טובות. ואני, מספיק לי להיות אחוז אחד מהסיבה לאושר שלו כרגע, ואז נוחתת עלי ההרגשה הזאת שלפעמים בנסיבות כאלו נכנסת בי, ההרגשה שלו רק בשביל רגע כזה למדתי מוזיקה, היה שווה.






יום ראשון כ״ה תמוז

אחרי שבת רוחנית גדושה בשירים ודברי תורה, יוצאים ללונה פארק בפאתי לונדון, שם אני מביט מהצד, ורואה את עבודת הקודש שעושים המדריכים והמדריכות, ואני לא יכול שלא לתהות מאיפה הכח הנפשי לתת כל יום במשך כל היום את מה שהם נותנים לילדים, כמה אהבה, כמה מסירות, זה נראה כאילו הם עשויים מחומר אחר, חומר שלא מיוצר הרבה.

בהמשך אני רואה משהו שנותן לי חלק מהתשובה, אחד הפרופסורים שאיתנו, יושב בצד עם גמרא פתוחה, ולומד חברותא עם אחד המדריכים, ואני מוצא את עצמי מתמגנט אליהם, ומצטרף אליהם לסוגיית אדם שהדליק אש (בחצרו) והיא עברה קיר של ד׳ אמות. בבא קמא. כזה הוא הדי אן איי של המחנה הזה, הרבה רוחניות.






שבת קודש

מכניסים את השבת בשירה וריקודים, ארוחת שבת, המדריכים עוברים בין השולחנות ומשמחים את הילדים, שרים, קצת דברי תורה, וכך במשך כל השבת מנסים לשאוף כמה שיותר רוחניות, כזאת שמחזקת, כזאת שתיתן דלק לימים הבאים. דלק לנותנים שיוכלו לתת, ודלק למקבלים שיוכלו לקבל. כי ככה בנוי פה המחנה, חצי הם הנותנים ומעבירים כח לחצי השני שזקוק להרבה מזה. הרבה מהחניכים הם לא דתיים, ונדמה שהם בולעים בשקיקה כל סממן דתי, רוחני, מרגישים חלק מהעניין.

ימי רביעי, חמישי ושישי

ימים אלה עוברים בנעימים, עמוסים טיולים וחוויות, פארק פה, מוזיאון שם, כל יום מסתיים בארוחת ערב חגיגית בקהילה אחרת באזור. עם ישראל במיטבו, אנשים אנגלים שלכאורה לא קשורים לקבוצה שבאה מישראל, ופה מתגלה הערבות הדדית של עם ישראל, כמה תמיכה הקהילה המקומית מרעיפה עלינו, הם אלו שמממנים באהבה את השהות, הבילויים והארוחות הדשנות. הצוות הטכני ביחד עם שף מיוחד שהגיע מהארץ משלימים את מה שצריך. ימים אלו נתנו לי להבין,שרק ככה אנחנו חזקים, באהבת חינם ונתינה ללא תנאים וגבולות. כמו שאמרתי, עם ישראל במיטבו.

יום שלישי כ׳ תמוז

השעה 6:00 בבוקר, שער 23, אני ממתין, ואז הם מגיעים, האוטובוסים שמהם יוצאים כנחיל דבורים חולצות ירוקות לרוב, נקיות כדף חדש. כשכולם ביחד, ניתן האות, ואחד המדריכים עם תוף קשור למותניו מתחיל להלהיב את כולם בשירה. להעיר את הילדים פיזית ונפשית.

אני מסתכל על חלק מהמשפחות המלוות, וקשה שלא לראות מבט מפוחד, קצת מבוהל, הם שולחים את הגוזל לתשעה ימים, הגוזל שזקוק להם עכשיו יותר מכל. הם מעבירים את הילדים למדריכים והמבט עדיין עצוב, קצת עייף, אבל אפשר לראות בו שהם יודעים שהילד יהיה בידיים הכי טובות שיש.

כתם ענק ירוק מתחיל לזוז לכיוון תוך שדה התעופה, כתם ענק של אופטימיות, אני מקבל חולצה, מחכה לחברי ישי לפידות שילבש ירוק, ומצטרפים לכור האנרגיה המהלך. וככה עד המטוס כולם עם שירה וריקודים. ישי לפידות ואני, שטסנו לא פעם, טיסה כזאת עוד לא ראינו. אבל מה שקורה בזמז״מ נשאר בזמז״מ. וגם אם תשאלו אותנו אם יש מצב שכל המטוס כולל הדיילים השתתפו במלחמת כריות עקובה מצחוק, אנחנו נכחיש לעולם.





אפילוג:

ישי לפידות ואנוכי יוצאים מהשדה, קשה עלינו הפרידה, אני מביט על החולצה הירוקה שלו ומסמן לו בעיניים את השאלה, והוא מחזיר לי בעיניים את התשובה, כן, נשארים עם החולצה הירוקה, נשארים כמה שרק אפשר. המבט האחרון שלנו לפני שנפרדים אומר שהטיסה הזאת לא היתה ככל הטיסות, היא היתה טיסה שאתה חוזר ממנה אחרת.

זורק לו מבט אחרון שאומר כמה אני גאה בו על מה שעשה פה במחנה בלונדון 9 ימים, הוא מחזיר לי קריצה שאומרת שבלי זה אין לנו זכות קיום. וככה אנחנו נפרדים כל אחד לביתו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!