בין המצרים - זמן להרבות באהבת חינם
הרב ישראל אברמובסקי, ראש בית מדרש 'תורה והלכה', בטור שבועי על ימי בין המיצרים, וההבדל בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם
- הרב ישראל אברמובסקי
- א' אב התשע"ו
- 3 תגובות
"כל רודפיה השיגוה בין המצרים". מיצר - נתון בצרה.
בין המצרים אלו הימים בהם אנו נתונים בצרה, אך לעיתים נדמה לנו שאלו ימי זיכרון למאורעות העבר, אך עלינו מוטל לחדד את ההכרה שהעונש אינו דבר שבעבר, אלא גם בהווה, יום יום, שעה שעה. שהרי אם העונש היה תם, כבר בית המקדש היה קיים. וכל זמן שירושלים חרבה, סימן הוא לנו שמשימת התשובה לא הושלמה.
וכך לאורך הדורות ימים אלו ידועים כימי אסונות. "אמר הקב"ה הן בכו בכייה של חינם ואני אקבע להם בכייה לדורות" - ולדאבון ליבנו כך אכן אירע, בט' באב נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, נלכדה העיר ביתר, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ובשנים מאוחרות יותר החל גירוש יהודי אנגליה, גירוש יהודי ספרד.
בט' באב פרצה מלחמת העולם הראשונה, התקבלה הוראתו של הרמן גרינג על תחילת הפתרון הסופי,
ובט' באב אף יצאו הרכבות הראשונות מגטו ורשה לטרבלינקה.
ימים אלו הם ימי חשבון נפש על פגמים וחטאים שגרמו את החורבן, אבל אלו גם ימי תיקון. והתשובה שמוטלת עלינו בימים אלו היא כמובן על חטא "שנאת החינם" מוטל עלינו להתחבר, להתאחד, להתחזק כאיש אחד בלב אחד כל עם ישראל.
"רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב ליצים" בל נחשוב שהכוונה על אלו היושבים ומבטלים את זמנם לריק, אלא דווקא האחרים המנצלים את זמנם ואע"פ שעוסקים בתורה אבל כאשר כל אחד ואחד יושב לבדו, שחושב שאין תועלת במה שחברו יילמד אותו, שהוא אינו צריך עזרה וסיוע מחברו, ולפיכך אין ביניהם ד"ת ז"א שאין לומדים ביחד, הרי בוודאי מושב לצים יקרא אע"פ שאין פוצה פה ומצפצף.
משנה נוספת באבות דנה בהבדלים בין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם, וישאל כל לומד וכי יש משותף שגורם לנו להדגיש את ההבדל? אלא שאם תלמידי בלעם היו בעלי עברות רחוקים מד' ותורתו אז ודאי שלא היו מוזכרים במשנה ולא היו ברי השוואה לתלמידי אברהם אבינו, אלא המשנה עוסקת באנשים שאינם רחוקים, המשנה דנה בשני אנשים שיושבים באותו בימ"ד, שניהם עמלים בתורה, יושבים על אותו ספסל, לומדים אותה מסכת, אבל אחד הוא מתלמידי אברהם אבינו והשני מתלמידי בלעם הרשע, שניהם שומרי תורה ומצוות לומדי תורה.
אבל לאחד יש עין טובה ולשני עין רעה, אחד שמח בשמחת והצלחת חברו, דן לזכות את סביבתו, ואינו רואה כל רע הכול טוב, והשני צר עין, מקנא, מחפש את חברו, דן לחובה, שניהם על אותו הספסל - האחד תלמידי אברהם השני תלמידי בלעם.
אולי הגיע הזמן שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה. נחריב את חומות השנאה והרוע, ויבנו להם חומות של תקווה ושלום, נמדוד כל מילה שנכתבת או נאמרת, נעצור את ידינו המשוטטות בחופזה על גבי המקלדת, וממהרות לגזור דינם של נשמות. נעצור את שטף הקולות שממהרות לחרוץ גורלות.
לפני אלפי שנים היתה לנו אמא, אמא אוהבת, אמא דואגת, שהוצבה בפניה האפשרות או רח"ל להקריב את בניה קרבן עולם, או את עצמה, אותה האמה היא ירושלים - בית המקדש, הקב"ה הקריב את ירושלים במקומנו!
באה האמא ואמרה קח נא את בניך תמורתי, אבל רק שיזכרו שהיה להם בית מקדש שנחרב בעבורם במקומם, ועלינו מוטל רק לבוא ולומר את הקדיש! להתחבר, להתאחד, להיות עם אחד, כאיש אחד בלב אחד. ועל ידי זה לזכות להחזיר את הבית הגדול והנורא שישוב למקומו, לזכות להשראת השכינה 'ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם'.
בין המצרים אלו הימים בהם אנו נתונים בצרה, אך לעיתים נדמה לנו שאלו ימי זיכרון למאורעות העבר, אך עלינו מוטל לחדד את ההכרה שהעונש אינו דבר שבעבר, אלא גם בהווה, יום יום, שעה שעה. שהרי אם העונש היה תם, כבר בית המקדש היה קיים. וכל זמן שירושלים חרבה, סימן הוא לנו שמשימת התשובה לא הושלמה.
וכך לאורך הדורות ימים אלו ידועים כימי אסונות. "אמר הקב"ה הן בכו בכייה של חינם ואני אקבע להם בכייה לדורות" - ולדאבון ליבנו כך אכן אירע, בט' באב נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, נלכדה העיר ביתר, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ובשנים מאוחרות יותר החל גירוש יהודי אנגליה, גירוש יהודי ספרד.
בט' באב פרצה מלחמת העולם הראשונה, התקבלה הוראתו של הרמן גרינג על תחילת הפתרון הסופי,
ובט' באב אף יצאו הרכבות הראשונות מגטו ורשה לטרבלינקה.
ימים אלו הם ימי חשבון נפש על פגמים וחטאים שגרמו את החורבן, אבל אלו גם ימי תיקון. והתשובה שמוטלת עלינו בימים אלו היא כמובן על חטא "שנאת החינם" מוטל עלינו להתחבר, להתאחד, להתחזק כאיש אחד בלב אחד כל עם ישראל.
"רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב ליצים" בל נחשוב שהכוונה על אלו היושבים ומבטלים את זמנם לריק, אלא דווקא האחרים המנצלים את זמנם ואע"פ שעוסקים בתורה אבל כאשר כל אחד ואחד יושב לבדו, שחושב שאין תועלת במה שחברו יילמד אותו, שהוא אינו צריך עזרה וסיוע מחברו, ולפיכך אין ביניהם ד"ת ז"א שאין לומדים ביחד, הרי בוודאי מושב לצים יקרא אע"פ שאין פוצה פה ומצפצף.
משנה נוספת באבות דנה בהבדלים בין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם, וישאל כל לומד וכי יש משותף שגורם לנו להדגיש את ההבדל? אלא שאם תלמידי בלעם היו בעלי עברות רחוקים מד' ותורתו אז ודאי שלא היו מוזכרים במשנה ולא היו ברי השוואה לתלמידי אברהם אבינו, אלא המשנה עוסקת באנשים שאינם רחוקים, המשנה דנה בשני אנשים שיושבים באותו בימ"ד, שניהם עמלים בתורה, יושבים על אותו ספסל, לומדים אותה מסכת, אבל אחד הוא מתלמידי אברהם אבינו והשני מתלמידי בלעם הרשע, שניהם שומרי תורה ומצוות לומדי תורה.
אבל לאחד יש עין טובה ולשני עין רעה, אחד שמח בשמחת והצלחת חברו, דן לזכות את סביבתו, ואינו רואה כל רע הכול טוב, והשני צר עין, מקנא, מחפש את חברו, דן לחובה, שניהם על אותו הספסל - האחד תלמידי אברהם השני תלמידי בלעם.
אולי הגיע הזמן שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה. נחריב את חומות השנאה והרוע, ויבנו להם חומות של תקווה ושלום, נמדוד כל מילה שנכתבת או נאמרת, נעצור את ידינו המשוטטות בחופזה על גבי המקלדת, וממהרות לגזור דינם של נשמות. נעצור את שטף הקולות שממהרות לחרוץ גורלות.
לפני אלפי שנים היתה לנו אמא, אמא אוהבת, אמא דואגת, שהוצבה בפניה האפשרות או רח"ל להקריב את בניה קרבן עולם, או את עצמה, אותה האמה היא ירושלים - בית המקדש, הקב"ה הקריב את ירושלים במקומנו!
באה האמא ואמרה קח נא את בניך תמורתי, אבל רק שיזכרו שהיה להם בית מקדש שנחרב בעבורם במקומם, ועלינו מוטל רק לבוא ולומר את הקדיש! להתחבר, להתאחד, להיות עם אחד, כאיש אחד בלב אחד. ועל ידי זה לזכות להחזיר את הבית הגדול והנורא שישוב למקומו, לזכות להשראת השכינה 'ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם'.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות