מסעות החיים של כל אדם • פרשת השבוע

פרק לג: (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן: (ב) וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:

עלינו להבין מדוע נמנו ונכתבו המסעות שעברו בני ישראל, מאחר וזה רק הסטוריה שהיית ואין בזה לימוד?

הנה נאמרו בזה כמה הסברים ונעמוד על אחד מהן והוא כבר כתב המגיד מדובנא וכן בספרי המקובלים וכן הסבא מקלם ביאר בהנאות גשמיות התכלית נגמר כשבא לתכליתו בדרך משל מי שנוסע למקום פלוני מתי יגיע לתכלית מטרתו רק כשיגיע לשם, אולם הנסיעה לשם לא כלום היא ואם לא בא לשם לבסוף אפילו שנסע הרבה זמן אין לנסיעה שום ערך, לא כן ברוחניות כל הכנה והכנה בעבודת ה' היא תכלית בפני עצמה אע"פ שלא נגמר לבסוף, וזה הענין שכתבה התורה מסעות בני ישראל להורות כי אע"פ שכל המסעות היה לתכלית אחרון לבוא לארץ ישראל, לא תאמר כי הנסיעות הקודמות לא כלום הם, אלא תורה שלימה היא וכל נסיעה ונסיעה תכלית בפני עצמה היא:

וברוח דברים אלו כתב לבאר הבא"ח מה שמבואר במסכת ברכות דף ג ע"א תניא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ע"כ: וכתב הבא"ח בפירושו בניהו בן יהוידע שם פעם אחת הייתי מהלך בדרך. יש להקשות למה האריך לומר הייתי מהלך בדרך, ודי לומר, פעם אחת נכנסתי לחורבה? ונראה לי בס"ד, על פי מה שכתב הרב ייטב לב בביאור תפלת כהן גדול ואל יכנסו תפלת עוברי דרכים לענין הגשם, שיש שתי בחינות, הא' נקרא עוברי דרכים, שכל מטרת לבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו, ובדרך הוא רץ עדי יגיע למקומו, והב' נקרא הולכי דרכים, והיינו שיודיע שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו, הנה ה' מכין מצעדיו, למען יתקן שם איזה ניצוץ קדוש השייך לנשמתו, וזה עיקר מהלכו, רק ששם לו השם יתברך סיבה למחוז חפצו, למען יסע דרך הילוכו בכל המקומות, עדי יגיע שמה, ולזה אמר, [תהלים ל"ז כ"ג] מה' מצעדי גבר כוננו, אך האדם, ודרכו יחפץ, לצורך חפצו. ועל הבחינה הזאת שנקראים הולכי דרכים, לא התפלל כהן גדול, ולכן רבי חנינא בן דוסא, שהיה מבחינה זו, שהם הולכי דרכים, פסק הגשם בעבורו, ולזה אמר [תהלים קי"ט א'] אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. עד כאן עיין שם: נמצא מדת הצדיקים, אפילו כשיוצאים לדרך בשביל עסק גשמי, הם מאמינים כי עסק זה היה סיבה מאת ה', כדי שילכו בדרך זה, וילקטו משם ניצוצי קדושה, ולכן אלו נקראים הולכי דרכים, אבל אותם שאין להם אמונה זו, הם נקראים עוברי דרכים, ולכן רבי יוסי, מאחר שהי' מסוג הולכי דרכים, נמצאת הליכתו בדרך חשובה לדבר מצוה, ועל כן לא חש לניזקין המזדמנין להיות מן החורבה, הן מצד מזיקין, הן מצד מפולת, וזה שאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מהלך דייקא, כלומר לא הייתי מסוג עוברי דרכים, אלא מסוג מהלכי, שהייתי מאמין שהליכתי באותו הדרך, בשביל בירור נצוצי קדושה, שנמצא אני עוסק במצוה, ולכך נכנסתי לחורבה אחת ולא חששתי מן הנזיקין שלה, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין: ובזה ניחא לתרץ עוד דקדוק אחד, מה שאמר אחר כך מתיירא אני שמא יפסקוני עוברי דרכים, ולא אמר הולכי דרכים, כאשר נקיט על עצמו תחלה, הייתי מהלך בדרך, ולא אמר הייתי עובר בדרך, ובזה ניחא, כי אמר, אין אני מתיירא מן אותם שהם כסוג מהלכי דרכים, כי אלו הם צדיקים ותמימים, וכיון שרואין אותי עומד ומתפלל, לא יפסקוני, כי אלו אין מקפידים על איזה עכבה שיהיה להם בדרך, שצריכים להמתין לי, כי אלו מאמינים כי מה' מצעדי גבר כוננו, והכל נעשה בהשגחה פרטית מאת ה', אך מתיירא אני מן אותם שהם עוברי דרכים, שהם המונים, ואין חוששים על אשר יפסקוני, גם אלו הם ממהרים בהילוכם כדי להגיע למחוז חפצם יפה שעה אחת קודם, ולכן יפסקוני כדי למהר במהלכם:

ובכך יש להתבונן בכל עניין בין המצרים שכל המסעות שעם ישראל הם בהשגחה פרטית ובגלל עונותינו נגרם הדבר ועל כך חובה עלינו לשוב אל השי"ת, וכתב על כך בספר "נאות דשא" כותב הרב דוד שניאור שליט"א שכל אומה ולשון חוגגים ניצחון, אך מי שמע מי ראה שאומה כלשהי תארגן טכסים או מסיבות או סמלים כלשהם לציון יום של תבוסה יום של מפלה במלחמה יום של סבל נוראי וכל שכן וקל וחומר יום של יציאה לגלות, אדרבה עושים כל מאמץ לטשטש את המפלות ומשתדלים אף למחוק אותם מספרי ההיסטוריה מבלי להשאיר להם זכר, וכך יוצא לפעמים שמספר היסטוריה של עם אחד נעדר כל אזכור לאירוע כלשהו של תבוסה ובו בזמן אותו אירוע בעצמו באותו תאריך נחוג ברוב פאר והדר בקרב העם השכן העם ההוא שזכה בניצחון שזכה להתגבר על אויבו, אך לא הייתה כזאת בישראל במשך אלפיים שנה יושב לו עם שלם המפוזר ומפורד בכל העמים בכל מדינות תבל ומתפלש בעפר ביום התשיעי לחודש אב וקובע זיכרון נצחי לתבוסה למפלה להשפלה ליציאה לגלות לשריפת בית קודשו ותפארתו, ולא עוד אלא הטכסים והסמלים ביום זה הדינים וההלכות המיוחדים לו מתחילים כבר שלושה שבועות לפני כן בשבעה עשר בתמוז זכר לחמישה דברים רעים שקרו באותו תאריך, במשך שלושת השבועות האלו ימי בין המצרים ממעטים בשמחה משתמטים מלבוא בדין ודברים עם אומות העולם נמנעים מאכילה ושתיה רגילה כבימים כתקנם ויום יום עורכים תיקון חצות ומשמיעים קינות על החורבן הנורא ועל רוע הגזירות, איזו אומה איזה עם מנציחים את תבוסתם בצורה כזו אין רק בני ישראל האמונים על עריכת חגים זכר ליציאת מצרים זמן חירותנו באהבה זמן מתן תורתנו באהבה זמן שמחתנו באהבה הם הזוכרים בעקביות ובנאמנות את זמן גלותנו באהבה, וההסבר פשוט למדי אם כפי שקורה אצל אומות העולם כל עניין הניצחונות והתבוסות הוא פועל יוצא של "כוחי ועוצם ידי", הרי שלפי אותו עיקרון יונצחו רק האירועים שבהם הכח הזה יוצאים לפועל בהצלחה ומוסתרים ונמחקים במקרה ההפוך, אך אם וזה מה שקורה אצל עם ישראל רואים את יד ה' את ההשגחה העליונה בכל אירוע, אם חיים בהרגשה שארץ ישראל היא ארץ הקודש "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" אז אין זה פלא שהרגשה זו מלווה את העם בכל אירוע אם זה ניצחון והצלחה ואם זה תבוסה ומפלה, בכל אירוע מפגין העם את אמונתו בבורא העולם אשר בידו נפש כל חי "והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים הארץ וכל אשר עליה ואתה מתיה את כולם " ועוד "למלך אל חי וקיים רם ונישא גדול ונורא משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום מוציא אסירים פודה ענווים עוזר דלים העונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו" איזו אמונה צרופה הקב"ה עונה ויענה לעמו ישראל בעת שוועם אליו.

כאשר מסופר על אותו קיסר אדיר אשר יצא לסייר בממלכתו ביום אחד והיה זה במקרה בתאריך תשעה באב מה גדלה פליאתו ותדהמתו בגלותו את נתיניו היהודים מתפלשים בעפר יושבים בוכים ומתנים קינות בפתח בתי כנסת, שאל לפשר הדבר ומשרתיו גילו את אוזנו כי היהודים בוכים על בית המקדש שלהם שנפל ביד צר ונשרף "ומתי קרה הדבר" המשיך הקיסר להתעניין "לפני קרוב לאלפיים שנה" כששמע זאת המלך ההמום הכריז "עם אשר נשאר נאמן לזיכרונות אלו של אלפיים שנה וממשיך לבכות את חורבנו מההכרח הוא שיזכה להיוושע ולהיבנות מחדש" הנה זה מה שהבין מלך מאומות העולם וזו גם האמת הצרופה אמונתו הבלתי מעורערת של עם ישראל לאורך כל הדורות מן ההכרח שתעמוד לו להיבנות מחדש לשוב לארץ מולדתו ולזכות בה מחדש מכח ריבון העולמים להתחדש ולהתרענן ולקיים שוב את חיי הרוח האופייניים לו.

ובכדי להמחיש את הקשר שבין מעשה החורבן ובין אמונת ישראל נביא להלן את המעשה הבא במצרים כיהן הרב באשי אשר כוחו וגבורתו מצאו ביטוי לא רק בפסיקה ובידיעת התורה אלא גם בהשלטת חיי התורה על כל חברי הקהילה מכוח החוק המקומי, ויהי היום יום תשעה באב וכבוד הרב עובר בלווית השמש שלו ברחובות השכונה היהודית אחרי אמירת הקינות, לפליאתו הרבה נתקלו כיהודי בעל מסעדה במקום אוכל ושותה יין בפרהסיה לעין כל דבר שלא היה עולה אז על הדעת ובוודאי לא לעיני הרב, "מדוע" שואל צועק הרב "כי אין צורך לצום בגין צרות שאירעו לפני אלפיים שנה" ענה החצוף, כבוד הרב לא הגיב מאומה אך שמר את הדבר בשנה האחרת, שבוע לפני פורים הוא שולח את השמש לקרוא לאותו יהודי ופוקד להכניסו לכלא, היהודי נתקף בבהלה והתחיל להתחנן על נפשו ולשאול מדוע ולמה, גם סיפר שבשבוע זה הוא מרוויח הרבה כסף מן העוגות ומשלוחי המנות שהוא מוכר, אז שאל אותו הרב "מדוע עכשיו אתה מכין כל כך הרבה עוגות ומוכרן ביוקר", עונה היהודי "כי עכשיו אנו לפני חג הפורים וזוהי מצוות היום" ממשיך הרב לשאול "וכי מתי אירע הסיפור הזה אשר בגינו אתה מבקש להתעשר" "לפני הרבה הרבה דורות" ענהו הרב "אם אין אתה מכבד את החורבן שקרה לפני הרבה דורות אין שום סיבה שתיהנה מנס ההצלה שקרה לפני הרבה דורות". הובא בספר אור דניאל לביהמ"צ:

מעשה שהיה עם האור החיים הקדוש שפעם בהליכתו ביער טעה ואיבד דרכו ולא ידע כיצד לשוב לביתו והנה הדבר נמשך כך יומיים והיה רעב וצמא עד שהרגיש שקרב קיצו ישב ובכה לקב"ה שאפילו אם נגזר עליו המיתה אך שיגיע לקבורה ואילו ביער יהיה לטרף החיות, עלה ברעיונו לתפס על העץ אולי יראה איזה סימן חיות ובשארית כוחתיו עלה על העץ וראה למרחק שעולה עשן הבין שיש שם בני אדם התקדם במאמץ גדול עד שהגיע למקום והוא רואה כי יש בית גדול מואר דפק בדלת למרות שלא היית נעולה ואין עונה דחף הדלת והיא נפתחה נכנס וראה שאין איש ומאידך שולחנות ערוכים מלאים כל טוב ומיטות מוצעת בחדרים הרשה לעצמו לאכול מהפירות ולשתות מהמים בהיות והיה פיקוח נפש ובדאי יוותרו לו ולאחר שאכל ושתה לא היה מסוגל להחזיק עצמו שכב על אחת המיטות ונרדם, והנה קבוצת השודדים אשר שייך להם הבית הגיעו וראו שנגע פה יד אדם חיפשו ומצאו אותו ישן רצו תיכף לטפל בו אבל מנהיגם אמר עדיף שיאכלו ולאחר מכן נטפל בו בהיות ואינו יכול לברוח ואכן ישבו אכלו גמרו נכנס אחד מהן סחב אותו והעירו והביאו לפני כל הכנופיה פחד וחלחלה נפלו עליו ביכן הוא הזדמן והתחילו לצעוק עליו מה מעשהו כאן ומדוע אכל בלי רשות ניסה להסביר אך לשוא אמרו לו כעת הוא הולך לגזר דין מות וישליכו אותו לחיות הטרף, אולם מנהיגם ביקש לעצור והוא רוצה לשוחח איתו לקחו לבחוץ ושאל אותו אם הוא מכיר אותו התבונן האו"ח אך לא הכירו אמר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות, שאל האו"ח ואיך הגעת עד הלום, השיבו כי הוא הדרדר בגלל שהוא נכשל והרג את הוריו ומאז הבין שחרב עליו עולמו ואין לו מה להפסיד אולם לאחרונה הוא מתחרט ומפש את הדרך לחזור בתשובה ולכן הוא מבקש ממנו תשובה ושיבטיח לו שיכנס לעוה"ב ובזה יציל אותו מידהם ואם לא יבטיחו ימסור אותו להורג, אמר לו האו"ח שיש תשובה אבל קשה והשיב שהוא מוכן לכל דבר אמר האו"ח שעליו להתנתק מחבורת השודדים ולקבל על עצמו קיום התורה והמצוות ויקח בצוארו נחש בתוך קופסה ויגדל אותו במשך שבע שנים ולאחר מכן ירעיב אותו ויפתח לו הקופסה ואז הנחש יהרוג אותו ובזה יבא על תיקונו, הסכים לכל ואכן כך עשה הודיע לחבריו כי מדובר על אדם קדוש ואי למי שיגע בו לרעה ולכן הוא ילוה אותו להביאו לדרך ומשם המשיך ונפרד מהן ולא חזר ולאחר שבע שהים התגלה בחלום לאו"ח אותו תלמיד ובירכו שעשה ככל אשר ציוהו ונהרג ע"י הנחש וזכה להיכנס לעוה"ב ולכן לא בחינם טעה ביער רק בכדי להצילו ולהחזירו בתשובה. מכאן למדים עד כמה הקב"ה מכוון כל צעדיו של האדם פעמים שמטרת המסע ברורה לאדם כמו שסיפרנו אך פעמים אין המטרה ברורה אך חייב האדם להפנים שכל מסע יש בו מטרה להתחכך עם הסביבה החדשה לטובה.

נמצאנו למדים שעלינו להתבונן ממה שהתורה מתעדת את מסעות כלל בנ"י במדבר הוא בכדי שמכאן עלינו ללמוד על מסעותיו של כלל ישראל במשך ההיסטוריה חורבנות בתי המקדש גירוש ספרד גזירות ת"ח השואה כל אירוע שמתחולל עם ישראל הוא מסע נוסף, וכן כל יחיד ויחיד המסעות אשר נעשים במהלך חייו הן במעברו מעיר לעיר או מדירה לדירה וכדומא אשר כרוך בדבר זה שינויים חברתיים ותעסוקה ופעילות והתחברות עם שכניו והן להשתלב בבית הכנסת הקרובה עם ציבור אחר והן מקום קניותיו משתנה לפי קרבתו וכן על זה הדרך והדבר נעשה לא בהכרח לאחר שבדק את כל צרכיו בסביבה החדשה כיצד יהיו מתאימים לו, ועלינו לנו לדעת שכל מסע ומסע הפרטי הוא בהשגחה מדוקדקת והחכם עיניו בראשו מדוע נצרך לכך, והתשובה רק הקב"ה הוא המכין מצעדי גבר אשר יודע תכליתו ותפקידו של כל אדם בעולם מתכנן את צעדיו של כל אחד ואחד בשביל להשלים יעודו ותפקידו בזה שנזקק להכיר ולהתחכך עם כל סביבתו החדשה שיש בזה תועלת ושלימות לנשמתו, וכאשר האדם יהיה חדור בליבו ומודע לכך יבין וישכיל לנצל את מסעו לטובה וידע שתפקידו לעשות חסד עם סביבתו החדשה כי עולם חסד יבנה, ועל ידי חסדיו ממלא את תפקידו וגומל נפשו איש חסד.
בידידות ואהבה
הצב"י מרדכי מלכא ס"ט

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!