סופרוומן בפעולה? או כמה משמרות עבודה יש לכל אמא - טור שחובה לקרוא

שוב סוף יום, ושוב את על כיסא פלסטיק, עץ, ברזל או סלוני שוקע.
ידיים רפויות לצדך ואת מסתכלת ימינה ושמאלה, למטה ואז למעלה כמי שפונה לשותף השלישי של הבית הזה, ומבקשת עזרה ללא מילים לאיזה מן מושיע ומגן, מסדר, מנקה, מקפל ומכבס, אה, ואם אפשר גם מבשל.

די בטוח שעוברת לך המחשבה: ״זהו, די, נגמר לי הכוח, כמה אני יכולה, אני סך הכל בת אדם - אין לי טיפת אנרגיה עוד״.

מרגיש לך כאילו כל רגל שוקלת טון ויש לה מן איזה עוגן לרצפה המונע ממנה לקום ולעשות את מה שצריך.

ואיך כל זה התחיל אמא, אישה יקרה...
בואי נחזור כמה שעות אחורה, כמה הרבה שעות אחורה, לשעת היקיצה הבוקרית.
שש או שבע או שבע ומחצה, את פוקחת עיניים בבהלה - או שדווקא לא. אין לך זמן אפילו להתמתח ימינה ושמאלה, את קופצת מהמיטה, נוטלת ידיים, מודה על נשמה שחזרה והופ, לאטרף של בוקר, לתת 100 אחוז מעצמך. להעיר (בחיוך), לארגן, להלביש, לסרק, להכין אוכל, לדאוג שלוקחים את האוכל, להתעצבן, לחייך, לנשום עמוק, לחבק ו... זהו, השקט שאחרי ולפני הסערה. היכן הם כל הספרים האלו המתארים שעכשיו זה הזמן שלך עם עצמך, של התפילה הרגועה, של ארוחת הבוקר עם בעלך, של קצת שלווה ורוגע? זה כנראה בעולם מקביל. במציאות? אם לא יצאת עם הילדים ביחד, יש לך עוד כמה דקות בונוס לבדוק שהפאה לא נראית אחרי טלטלת טורנדו, והסומק לא נראה כמו שני תפוחים לא מרוחים, הגיע זמנך לצאת מהבית ולהגיע אל מקום עבודתך, לשכוח הכל, והכל אומר הכל. את חשבון הבנק, את הפזילה של הילד, החברה של הבת, את הנזילה של הכיור או הסתימה באמבטיה. לא לחשוב על שוויגער, גיסה או כל הפרעה אחרת ולתת 100 אחוז מעצמך.

ונניח שהכל הלך בעבודה כשורה וקיבלת מחמאה מהבוסים, ונניח שפיצחת איזה קוד לעתיד טוב יותר, ונניח שאכלת את ארוחת הבוקר צהריים שלך בשקט, שלווה והנאה ונניח שיצאת בדיוק מתי שתכננת. אז עברו שבע, שמונה, תשע שעות ואת שוב חזרה בבית. בית מלא בילדים, נערים, מתבגרים, וייתכן שגם בוגרים. רעבים או שכבר לא. משועממים שמחפשים אקשן, מלאים במרץ ובסיפורים ובחוויות ודמיונות, ושוב את צריכה לתת 100 אחוז מעצמך, בזמן שכל מה שיש לך בראש זה המיטה הנוחה או לא... מתחננת לאיזה חצי שעה של מנוחה (הגזמתי?).

ועברו שעות הצהריים, ונגמר גם הזמן שאחרי, והיית מקסימה ולקחת לגינה ונשמת עמוק וחייכת, וחינכת, וייעצת, וחיבקת, ועזרת, והבנת, והכלת, והיית סופר וומן... וגם קילחת והאכלת, וסירקת, וסיפרת סיפור ואולי גם צעקת - ואם בכלל כבר נגמרה לך הסבלנות, ייתכן שגם הענשת.

וזהו. לילה, חושך, יש מן שקט כזה, והנה אנחנו שוב על הכיסא ההוא, שמכיל אותך ערב ערב, עם אותן המחשבות, ובאפיסת כוחות.

אז דעי שאפשר גם אחרת, בדיוק באותה הנקודה, ההיא, של הכיסא והשקט של הרחמים וקצת תסכול. קחי את עצמך, תארגני לך את התיק של חדר הכושר, התעמלות או איך שלא תבחרי לקרוא לזה, תנעלי נעלי ספורט, תנעלי את הדלת (חזק ) ומכאן המהפך הזוי. מרגע שנכנסת למכון, עלית על מדי ב׳, המוזיקה פועלת וכאילו מן אנרגיית טורנדו נכנסה בך. לא יאומן שזאת אותה האישה, זו שעומדת מול המראה ומסתכלת על עצמה בחן, זו שמרימה משקולות, קושרת גומיות ועושה פלנקים וסקווטים. ההיא שהייתה על הכיסא ועכשיו היא עולה על מדרגה ימינה ושמאלה ועושה כפיפות בטן. זה מרענן, זה ממלא באנרגיה, זה משמח, זה מזרים את הדם, זה בריא, זה מניע, זה זמן בריא לחשוב חיובי, זה משחרר, זה מחדש, כאילו נוצרים מחדש לרגע.

חשבתי שאני ההזויה היחידה שמרגישה ככה, מסתבר שכל חברותי לקבוצה מרגישות אותו הדבר. הגיע הזמן שתחשבי גם על עצמך, על בריאותך, על שחרורך, על מיטבך ושמחתך. כי כשלך טוב - טוב לסביבה.

ושוב תחזרי לך לבית, ואף אחד לא ניקה, או סידר, או גיהץ או כיבס. ושום גמד לא שטף או בישל או קיפל. וייתכן ותשבי על אותו הכיסא, ותסתכלי ימינה ושמאלה למטה ואז למעלה... ופשוט תאמרי תודה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!