קץ הימין? מריבות נתניהו ובנט, ומה שאנחנו צריכים ללמוד מהסרוגים

כיפה אדומה סרוגה
בוקר יום ראשון, השבוע. לחדר ישיבות הממשלה שועט נתניהו באיחור שגרתי כשלצידו נראה לראשונה, צועד ומתנשף כדי להדביק את הקצב, אביר גסות הביטוי, רן ברץ. האיש שמינויו לראש מערך ההסברה מוסמס, עוכב ונדחה אחרי חשיפת התבטאויותיו סרות הטעם נגד שלושת הנשיאים - נשיא מועצת החכמים זצ"ל ויבדלו לחיים הנשיא הישראלי והאמריקאי - נכנס לבסוף ללשכת רה"מ בדלת האחורית, כיועץ בכיר שמינויו אינו טעון אישור בממשלה.

לישיבת הממשלה נכנס ברץ השבוע מהדלת הקדמית, צמוד-צמוד לנתניהו. "זו הייתה תמונה אחת ששווה יותר מאלף פוסטים", תיאר אחד משרי הממשלה, "אותו אחד שהביא לנתניהו את הברץ, כפה על כולנו סדר יום תקשורתי הזוי ואובססיבי". כשהשר אמר אחד, הוא התכוון לאחת והיחידה. שרה אמנו, הגברת הראשונה.

כשנתניהו הודח על ידי ברק ב-99' אחרי שלוש שנים של הסתה תקשורתית חסרת תקדים, הוא נשבע לחזור עם מדיה משלו. דברים שהוא מבטיח לעצמו, בניגוד להבטחותיו לאחרים, ביבי נוהג גם לקיים. בשלוש הקדנציות האחרונות והרצופות של האיש, התקשורת היא משוש חייו, בה הוא הוגה יומם ולילה, בעיקר לילה, אבל השבוע נדמה היה שזה גולש כבר לאלף לילה ולילה.

ישיבת הממשלה השבועית דמתה לתיאורים אפופי הערפל ועשן הסיגרים של ועידת העורכים משנות החמישים. שמות של עיתונאים, פרשנים ומגישים נזרקו לחלל האוויר, כאשר לכל אחד מהם הוצמד תג מחיר וצמיד זיהוי. לחברים היה ברור שלאירוע הזה יש סיבה ומסובב/ת. כשדוד ביטן הוביל בראשית השבוע יוזמת חקיקה לביטול תאגיד השידור הציבורי, החברים זיהו את הקצף על פני המים של וילת נתניהו בקיסריה מסופ"ש האחרון. כשביטן הצהיר שהוא עושה זאת כח"כ פרטי ולא כיו"ר הקואליציה, השרים שאלו בציניות האם זה מה שהורה לו לומר היועץ המקצועי ברץ.

הבא בתור היה זאב אלקין שיצא מסבב התיקים של נתניהו כשתאוות איכות הסביבה בידו, ובמצטבר, שני תיקים תחת שליטתו. כאדם פרטי שבמקרה יושב סביב שולחן הממשלה, ובלי קשר לגמול המוקדם של נתניהו, הפריח אלקין בלון נוסף כשהודיע על הובלת יוזמת חקיקה שתחייב את השקת שידורי התאגיד מירושלים, ולא ממודיעין. החברים גיחכו בינם לבין עצמם ושאלו מה קדם למה.

אחרונה חביבה הייתה שרת התרבות והספורט, מירי כפיים רגב, יקירת משפחת המלוכה והשרה היחידה שצורפה למסע של הנתניהוהים לאפריקה. מדליה כשרת ספורט אין לה באוסף, אבל את גביע הכסף - האחריות על פרסומי הלפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית) - היא קיבלה השבוע, כמו עובד שמתוגמל בבונוס שמן על העבר עם ציפייה לעתיד.

"לכולם היה ברור שיש פה מקהלה מתוזמנת", הסביר לאחר מעשה אחד השרים שסיפר על שיחה מעניינת שניהל לפני הישיבה עם בכיר בלשכת ראש הממשלה. הבכיר המבוהל, על סף איבוד עשתונות, תיאר בעיניים כלות לא פחות משבע פגישות שהתקיימו בין בכיר בבית היהודי לבכיר בתאגיד החדש. "כשאנחנו גיששנו למה לא ממנים לתאגיד את מיקי מירו איש קול ישראל", אמר הגורם מלשכת רה"מ, "הדליפו את זה לתקשורת ויצרו טרראם גדול. עכשיו מתברר לנו בדיעבד שמאחורי הגב עשו לנו כיפה אדומה סרוגה".

התחושה שמשדר נתניהו כלפי התאגיד היא של גולם הקם על יוצרו. "כשבנט הסביר בישיבת הממשלה שעיכוב השקת שידורי התאגיד ייצור בלבול אצל הטאלנטים שגויסו כמו יאיר שרקי הדתי-לאומי, העיניים של נתניהו רשפו", תיאר השבוע שר חרדי. המסקנה שלו הייתה שכאשר נתניהו מדבר על גיוס שמאלנים לתאגיד, הוא מתכוון בכלל לדתיים לאומיים.

נוטף דיו
מרחץ הכותרות, בין הבית היהודי לליכוד, נוטף דם ודיו. לעומת מה שנראה כאן השבוע, גם כותרות ההלם והתדהמה בעיתונות החרדית, נראות כמו תחזיות שגרתיות של מזג האוויר. הקרב לא החל וגם לא יסתיים על רקע שידורי התאגיד. אלו לא רק משקעי העבר מתקופת כהונתם של בנט ושקד בלשכת נתניהו, שהופכים את החיים תחת קורת גג אחת לבלתי אפשריים. שני הג'נטלמנים הללו, ששומרים על אנגלית נקייה ומלכלכים בעברית, חושבים בעיקר על העתיד, אם תרצו: קץ הימין.

נתניהו כבר הוכיח כי בכל מה שנוגע להתמודדות עם מי שמאיים על נצחיות שלטונו, הוא ניחן בתכונות האופי של החייל היורה אלאור אזריה. הפראנויה עובדת שעות נוספות וכל עווית גסיסה פוליטית מתורגמת ללחיצה על מתג מטען קטלני. כשבנט יושב מולו סביב שולחן הממשלה, הוא לא רואה לנגד עיניו שר חינוך ויו"ר שותפה קואליציונית. בנט בעיניו, הוא מטען חי עם פתיל השהייה קצר. הוראות הפתיחה באש הפוליטיות שביבי אימץ לעצמו, מאלצות אותו לירות כדי להרוג. בנט מצידו בטוח שנתניהו סימן מטרה על גבו. ערב הבחירות האחרונות, הוא חיסל בתוך יממה מחצית מכוחה של הבית היהודי. לקראת הבחירות הבאות הוא מתכוון להשלים את המלאכה.

בכיר בלשכת ראש הממשלה שאל השבוע את אחד מהשותפים החרדים, האם הוא שם לב לכך שהתקשורת החילונית העוינת מאתרגת את בנט על רקע העברת חוק הפטור מליב"ה ותוקפת בעיקר את החרדים ואת ראש הממשלה. "לא מדובר רק בזה", המשיך הבכיר ותינה את צרותיו, "הרי בנט ושקד היו צריכים להיות אויבי האומה, בגלל הדאגה האובססיבית שלהם למתנחלים. בתחום הכלכלי - רק השבוע אישרנו בממשלה עוד מאה וחמישים מיליון של הטבות מס להתנחלויות בלחץ של הבית היהודי; בתחום המדיני - הם לא נותנים לעשות צעד אחד בונה אמון; בתחום המקצועי - רפורמות שונות ומשונות במשרד החינוך שמשחררות תקציבים, כולל הרפורמה האחרונה של קיצוץ בשעת תקן, מנותבות בעיקר למתנחלים. מעולם לא ניתן הרבה כל כך למעטים כל כך".

"בימים כתיקונם", המשיך הבכיר לנתח באוזני השותף החרד, "המקהלה השמאלנית של ידיעות אחרונות, הארץ, ערוץ 2 וערוץ 10, הייתה תוקפת את הבית היהודי ללא רחם. ומה קורה בפועל? נתניהו מותקף, לאחרונה גם החרדים, אבל בנט ושקד הם יקירי האומה. כל בוקר הם נמרחים בכותרת מחמיאה בידיעות אחרונות, והכותרות האלו סוללות להם את הדרך ללב הקונצנזוס. כבר הרבה זמן לא נראו פה שרי חינוך ומשפטים כל כך פופולריים". המשפט האחרון רלוונטי בהחלט גם כלפי שר הבריאות, אלא שליצמן העוסק מבוקר עד ליל בענייני משרדו הוא האנטיתזה למודל המיניסטריאלי של הבית היהודי.

המסקנה של הבכיר בלשכת ראש הממשלה היא שבנט ושקד קונים שקט תקשורתי ברפש שהם משליכים על ראש הממשלה, במעין פירוש מעוות להמנון הבית"רי "שקט הוא רפש". הם יזכו בשכפ"ץ תקשורתי, כל עוד התקשורת תזהה אצלם פוטנציאל לירי מתוך הנגמ"ש על ראש הממשלה. כמו בכל תאוריית קונספירציה מושלמת, מוצגת גם ראיה ניצחת בדמותו של איווט ליברמן, שקיבל כותרות מפרגנות על בסיס יומי כאופוזיציונר ימני מיליטנטי שאיים על נתניהו. מרגע שביבי הכניס אותו תחת כנפי ממשלתו, הורם הנזר והוסרה העטרה.

גם לסחבה יש מגבלת ספיגה ונתניהו כבר הוכיח שכושר הספיגה שלו מוגבל ונגמר ברגע שפוגעים בציפור הנפש התקשורתית והביטחונית שלו. החבירה ללפיד בדרישה להקמת ועדת חקירה לכשל המנהרות בצוק איתן, ובעיקר הגיבוי התקשורתי שמקבל בנט והתייצבותו לימין אויבי נתניהו משמאל - הם קו אדום.

כשלפיד חצה את הקו בקדנציה שעברה עם החוק לחיסול ישראל היום וליצמן אשפז את המערכת הפוליטית עם הסיפור על הצעת הפוטש של לפיד, ביבי שבר את הכלים והלך לבחירות. נתניהו מודל 2016 מצוי בתקופה רגישה של חקירה ולפיכך אופציית פירוק הממשלה היא האחרונה ברשימה.

את האופציה המועדפת של צירוף העבודה על חשבון הבית היהודי, נתניהו היה מאמץ בחום, רק שהפעם זהו לא ביבי שאינו רוצה, אלא הרצוג שלא יכול. בסבב השידוכים הקודם, ביבי העדיף את הרצוג בחוץ ובנט בפנים, אבל מאז ועד היום משהו קרה. לא נתניהו השתנה, אלא המציאות - כלשון הזהב של שר הביטחון לשעבר והרמטכ"ל הנשכח (לא בוגי. מופז). בסבב הקודם, נתניהו ראה בדמיונו את המדרון החלקלק של כניסת הרצוג, יציאת בנט וחבירתו של בנט לאיווט – כדי להקים גוש ימני אופוזיציוני משמעותי שיהפוך את חייו לגיהנום. האיום הזה הוסר מרגע שאיווט חצה את הקווים חזרה, ובסיטואציה הפוליטית העכשווית הטרנד של הקמת מפלגה עצמאית הוא אופנת האתמול. ב'כולנו' כבר מבינים שהמיזם לא ישרוד במתכונתו, יוגי יעלון מתחבר בינתיים בעיקר לעצמו - בשיעורי היוגה. אם הדבר היה תלוי בנתניהו לבדו, הרצוג לא היה מחליף את בנט מחר, אלא אתמול.

רק שהפעם, כשביבי רוצה, זהו יו"ר העבודה שלא מסוגל לעת עתה לספק את הסחורה. הרצוג אומנם קיבל השבוע בוועידה אור ירוק לשנה נוספת בראשות המפלגה, ובלשכת רה"מ רואים בכך גושפנקא לשנה תמימה של דיבורים על כניסה לממשלה. ובאותה נשימה, קשה לראות את המוכתר המבוזבז הרצוג - שספג בליל של קריאות בוז'י-בוז'י ושריקות בוז - מצעיד את ח"כי העבודה לממשלה בתקופה הקרובה. אולי אחרי הפגרה.

מי שמבינים את נפיצות הסיטואציה טוב מכולם הם מנהיגי המתיישבים שהחליבה - אומנותם. לא לחינם הם שלחו השבוע ח"כים מהבית היהודי להעביר מסרים מרגיעים ללשכת רה"מ מאחורי גבו של יו"ר מפלגתם. אם לח"כים החרדים יש את יבנה, חכמיה וקצבאותיה, הרי שלח"כים הסרוגים יש את כרם ביבנה, בוגריה המפוזרים בהתנחלויות ותקציביה המועברים בנדיבות בממשלה הנוכחית. החלומות של בנט על כיבוש ראשות הממשלה, הזויים בעיניהם כמו הדמיונות על כיבוש מחדש של גוש קטיף.

עידית דמזיק
שרת המשפטים איילת שקד הזכירה השבוע את דברי המנוח אורי אורבך 'הטובים לתקשורת', בתגובה לדברי דרעי בישיבת הממשלה על הדרת החרדים מהתאגיד ומהתקשורת הישראלית. הטובים שלנו, כפי שהשיב דרעי בצדק בראיון לרזי ברקאי בגל"צ, ימשיכו לשקוד על תלמודם, אך בהתאם להגדרה התלמודית הסובייקטיבית של עידית וזיבורית ניתן לומר שבמקרה הזה 'עידית דמזיק כזיבורית דניזק'. גם לחרדים שאוחזים בעט ובמיקרופון ואינם נמנים על חובשי ספסלי בית המדרש, יש בהחלט מה לתרום בשיח הישראלי.

שקד הציעה לחרדים להשתלב, באמירה פטרונית שלא הולמת את התנהלותה, העניינית וההוגנת בדרך כלל. תירוצים בסגנון הזה השמיעו במשך שנים אנשי התקשורת מהשמאל ששלטו במדיה והדירו אחרים, כלפי עיתונאים מהציבור הדתי לאומי. לכו תשתלבו, אמרו להם, וחסמו את השערים. תשתלבו, ואם רק תנסו לממש זאת - תחטפו.

לכל שר סביב שולחן הממשלה שהשתתף במקהלה, היה ניגון מיוחד משלו. גם לדרעי חשבון לא פרוע עם הבטחות למינוי חרדים ברדיו מורשת ובתאגיד. יכול להיות שמכל הברדק הזה, ירוויח לבסוף איש הרדיו ברוך הכישורים והניסיון דוד חכם שקיבל השבוע, בערוצים פיראטיים עוקפים, הצעה משודרגת לתפקיד בכיר ברדיו מורשת, כמגיש וסמנכ"ל. הצעת הפסקת אש נוספת שנשלחה מטעם גורמים מקצועיים עסקה בהקמת רדיו חרדי אותנטי במסגרת התאגיד החדש. ההצעה נפלאה כשלעצמה, אבל רק זה מה שחסר לקול חי ולקול ברמה, לקבל עוד מתחרה בסקר טי ג'י איי.

הנציגים הדתיים לאומיים בכנסת ובתקשורת, חטפו השבוע בכל החזיתות, במידה מועטה של צדק. האמת היא שאין מה למתוח ביקורת, להתנפל ולהתגולל על אחינו הסרוגים בתקשורת ובמערכות השלטון. הם לא יעשו עבורנו את העבודה כפי שאנחנו לא נעשה עבורם. מה שכן צריך ואפשר לעשות זה ללמוד מהם. ללמוד וליישם.

בשנות השמונים והתשעים הציבור הדתי לאומי נרמס והושפל, לא פחות מהחרדי. המדיה התקשורתית נשלטה על ידי תקשורת ליברלית שמאלנית. קול אחיד וצורם נשמע בלשכות המשפטיות של משרדי הממשלה ובכל מוסדות השלטון.

הפרדוקס שלהם היה גדול משלנו. הם חשו בשר מבשרה של המדינה. מיטב הנוער הסרוג התנדב ליחידות מובחרות, סיכן חיים, הרים תרומה, אבל בתקשורת העוינת הסרוגים הוצגו תדיר כשודדי המדינה. שניים בסחטנות, רק לחרדים.

בתהליך ארוך של אבנים שחקו מים, חולל הציבור הדתי לאומי מהפך אמיתי. החלוץ בתקשורת היה העיתונאי אורי אורבך ז"ל, סרוג מהדור הישן, שאומנם לא נודע, וזאת בלשון המעטה, באהבתו הגדולה לחרדים, אך בכל מה שנוגע לעמידה על העקרונות עליהם גדל, היה פייטר אמיתי. איש נחמד שלא מתנחמד אלא מביע את דעתו ללא מורא. בשנות התשעים הוא פתח את הדלת לשיירה ארוכה שבאה בעקבותיו, ומאז ועד עתה, נמשכת שיירה. מן המאה שעברה.

המהפך האיטי של הסרוגים שאפשר להם להשתלט על כל הצמתים המרכזיים לא קרה ביום אחד אלא בתהליך שנמשך שנים. ניתן לומר שהייתה זאת הפקת לקחים מימי ההתנתקות, כשבאותם ימים אומללים הציבור הדתי לאומי חש כמו החרדים בממשלת לפיד, במכפלות רגשיות עליהן לא לומדים במוסדות הפטור.

זה לא שישבה מועצת שבט ומאחורי דלתיים סגורות גיבשה תוכניות. היו אלה הדינמיקה של עלובי החיים שהוגלו מארצם וערנות יוצאת דופן שפותחה ברגעים קשים, ששמו את הציבור הדתי לאומי על המפה והפכו אותו מבן חורג שמסתפק בשאריות לבכור הנוטל פי שניים.

הסרוגים למדו איך לגשת לכל מכרז, לסגור פינות ולסרוג קצוות, עד שלעיתים משרדי הממשלה הרלוונטיים נראים למי שמזדמן אליהם כמו כיפה סרוגה אחת גדולה. תרמה לכך לא מעט העובדה שמרבית משרדי הממשלה ממוקמים בבירת ישראל שהתרוקנה בעשור האחרון מאקדמאים חילוניים. על כל חילוני שהתמודד במכרז ממשלתי, קפצו עשרה סרוגים.

התוצאות - מהפכניות. שר הפנים דרעי שחזר למשרד ממשלתי אחרי היעדרות של כשני עשורים נדהם מעוצמת השינוי ותיאר זאת כאן עם כניסתו לתפקיד (בי"ס לפוליטיקה: 'קדנציה מתקנת', 10.6.2015). "הייתי מנכ"ל צעיר של משרד הפנים והיה אז פקיד בכיר יחיד חובש כיפה שחורה, ר' שכנא רותם, אביו של דודו ז"ל. ראיתי אז מה רב ערכו של פקיד אחד. היום אנחנו במצב שגם את זה אין לנו. כשאתה נכנס למשרדים אתה רואה ים של כיפות סרוגות ואפס כיפות שחורות".

ממשלתי חרדי
הסרוגים היו הראשונים שזיהו את מה שלמד ארדואן בחודש האחרון. אין משמעות לשלטון מיניסטריאלי שלא מחולל מפנה בשטח. את מפת העדיפות הלאומית לא קובעים השרים שבאים והולכים כמו אורחים לא רצויים, אלא הפקידים והיועצים המשפטיים שיושבים במשרדים עשרות שנים, נטועים כמו עץ שתול על פלגי מים של תקציבים.

יכול שר שמשמש לשון מאזניים, לדרוש ולהשיג מאות מיליונים לתקציב משרדו, אך ברגע האמת מי שקובע את הקריטריונים הוא הפקיד הרלוונטי בגיבוי המחלקה המשפטית, ובשני התפקידים, מרבית הסיכויים שיישבו דתיים לאומיים. למציאות הזאת ניתן ביטוי בשטח בימי השפל הפוליטי של הציונות הדתית שזכורים כימי הזוהר של הנציגות החרדית. ב-2009 הקים נתניהו ממשלה בה ישבו החרדים ליד ההגאים. גפני בראשות ועדת הכספים, ישי במשרד הפנים, אטיאס במשרד השיכון מלא-מלא, מרגי במשרד הדתות וליצמן במשרד הבריאות. הציבור הדתי לאומי הביט בעיניים קרועות לרווחה, איך האיחוד הלאומי של כצל'ה ואורי אריאל נותרת באופוזיציה בעוד המפד"ל מדולדלת האברים על שלושת ח"כיה מסתפקת בתפקיד המנותק של תיק המדע והחלל.

והנה, למרות הנחיתות הברורה, הציונות הדתית יצאה מאותה קדנציה עם נכסי נדל"ן מניבים שנותרו בידיה במשך שנים, לעומת החרדים שהסתפקו במיטלטלין משומשים ובצרור נקוב של מזומנים. הגרעינים התורניים הדתיים-לאומיים שנשתלו אז, פורחים עד היום. הבנייה ביהודה ושומרון הוקפאה לחודשים ספורים והופשרה כמו הקרחונים באלסקה אחרי פליטת גזי החממה.

אנחנו לעומת זאת יצאנו מאותה קדנציה כלעומת שבאנו. שלוש שנים של תקציבים, נבלעו בתוך קדנציה רעה של שנה וחצי "ולא נודע כי באו אל קרבנה", כלשון המקרא. בלי שום עץ נטוע, בית בנוי, או מהלך עשוי כדבעי שלא ניתן לשינוי, ובעיקר, בלי אף פקיד או יועץ משפטי מתוך המשרדים שידאג לאינטרס החרדי לאורך שנים, גם בימים קשים.

חבל להכביר מילים. המציאות, כפי שנראתה בשבוע האחרון, מדברת בעד עצמה. החוק יכול לקבוע מפורשות שהתאגיד יחל לשדר מירושלים, אבל אז יבוא המשנה הסרוג ליועמ"ש ויאשר את השידור הזמני ממודיעין, בפרשנות תכליתית מקצועית ונטולת כל קשר לחממה בה גדל ולעמדות מנהיגי הציונות הדתית. הכיפה בלשכות המשפטיות סרוגה וצבעונית, וגם כשהיא שחורה (ובוערת על ראש היועמ"ש), היא כיפת בד ניטרלית עם אוריינטציה דתית לאומית.

קל להאשים את האפליה הממסדית-ממשלתית אבל עם כל הכבוד (ואין הרבה) לממסד שמסנן מועמדים חרדים, צריך לשאול גם בתחום הזה מה עשו הנציגים החרדים. החלטה רשמית על העדפה מתקנת לחרדים במשרדי הממשלה אומנם עברה, אך לעיתים יש תחושה שהנציגים מעדיפים את הותרת המצב על כנו. כך הרי, כולם זקוקים להם ולא יכולים חלילה לקבל תקציבים דרך צינורות רשמיים, בלי להתחנן ללשכת השר או לחלות את פניו של יו"ר הוועדה.

בשבועות האחרונים מוביל ראש עיריית ביתר עילית מאיר רובינשטיין בשם פורום ראשי הערים החרדיות יוזמה להעברת הצעת מחליטים בממשלה על סיוע לערים החרדיות, בהתבסס על מודל תוכנית הסיוע ליישובים הערבים. רובינשטיין מעריך את הסיוע בפועל לערבים בכמיליארד וחצי במזומן ושואל מדוע מה שמגיע לילד הערבי, לא מגיע לחרדי.

"מה שמגיע לכם, מגיע בדין. יש לכם במצטבר 600 אלף תושבים בערים החרדיות, רובם ככולם במדרג הסוציו אקונומי הנמוך ביותר. תגבשו הצעה ואנחנו נדרוש להעביר אותה עוד לפני התקציב", הציע דרעי במפגש עם ראשי הערים. עם פקידות רגישה במסדרונות, ההצעה כבר הייתה כתובה ומנוסחת, מאושרת על ידי היועץ המשפטי של המשרד הרלוונטי, מוכנה להגשה ולפירעון כמו צ'ק מזומן. הסיכוי שזה יקרה במצב הנוכחי, עם פקידות עוינת והיעדר גיבוי משפטי - שווה לסיכוי שיאיר שרקי יתמנה לדובר רה"מ.

שמוליק ליטוב, יועצו של גפני בשתי הקדנציות בוועדת הכספים שמונה במכרז כדין לתפקיד בכיר במשרד הפריפריה של דרעי, הוא דוגמה טובה לכל מה שחסר לנו במסדרונות השלטון. האיש פורסם השבוע בנסיבות לא מחמיאות כאשר חטא עדתו האשכנזית הוזכר ברבים, לו ולשר הממונה-ממנה. "לא מעניין אותי מאיזו עדה הוא", אומר דרעי בתגובה, "היעד שלי הוא להכניס כמה שיותר שמוליק ליטובים, שמחויבים למגזר התורני שממנו באו, כמינוי מקצועי בעמדות הבכירות במשרדי הממשלה. עוד כמה עשרות ליטובים בצמתים הנכונים, והציבור החרדי יפסיק להרגיש כל הזמן כמו בן חורג שזקוק לנדבות ולתרגילים פוליטיים כדי לקבל פירורים".

אחרי שהעביר קריטריונים מקצועיים לקייטנות קיץ בערים החרדיות, עמל ליטוב בימים אלו על פרסום קולות קוראים במסגרת משרד הפריפריה, לפרויקטים בעלות של כ-300 מיליוני שקלים. תסמכו על שמוליק שבכל מה שנוגע לתקציבים שעוברים תחת השבט שלו, העשירי יהיה קודש לחרדים. בלי טריקים ושטיקים, בלי סחיטות ואיומים, אלא תחת פיקוח הדוק וקריטריונים ממלכתיים.

השאלה הגדולה היא איך זה שבכל שנות הישיבה על משמני הקואליציה, הוברג רק ליטוב אחד ולא מאה כמותו. מהציונות הדתית למדנו שאפשר לגבש קריטריונים ולהעביר תקציב בכל משרד ממשלתי וגוף ציבורי במסלול מקצועי, ממשלתי-דתי. הגיע הזמן גם לממשלתי-חרדי.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!