הרבניות לימדו אותי: זו החובה שלך לפרגן לעצמך כאישה

אשת חיל מי ימצא? צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל...אנחנו כל כך משתדלות כל הזמן לדאוג לכולם: לתורה של הבעל ולחינוך הילדים, לבריאות ולנוחות של כולם ובנוסף הרבה פעמים גם לפרנסה.

בסופו של יום רב פעלים, האם אנחנו באמת מפרגנות לעצמנו? האם אנחנו יודעות לטפוח לעצמנו על השכם ולאהוב את עצמנו? שתי נשים מיוחדות גרמו לי לחשוב קצת אחרת על השאלות הללו במשך השנים, בעיקר על שתי נקודות מהותיות: איך אנחנו רואות את התפילה שלנו ואיך אנחנו רואות את עצמנו.

הראשונה – הרבנית מינה אדלשטיין זצ"ל: שבע השנים וחצי בלעדיה נראות כימים אחדים לכל מי שהכיר ואהב את הרבנית המופלאה, האמא הרוחנית הגדולה של כל כך הרבה אנשים, נשים וטף. זכור לי איך במהלך אחד משיעוריה השבועיים, שאלה אותה אחת התלמידות אם מותר להתפלל עם נעלי בית. הרבנית ענתה לה ברצינות גמורה "אני לא יודעת להגיד אם מותר או אסור. כשאני מתפללת אני יודעת שיש לי פגישה אישית עם מלך מלכי המלכים, אז אני מתלבשת בהתאם".

באחד הבקרים בהם זכיתי לבקרה בביתה, תפסתי אותה דקות אחדות אחרי תפילת שחרית. עיניה בערו כלהבה ועל פניה נגה אור מיוחד. כבר חשבתי שבאתי באמצע אירוע משפחתי ולכן היא מוארת כל כך, אז שאלתי אם זה באמת בסדר שבאתי עכשיו. תוך כדי שהכניסה אותי אמרה שהכל בסדר, היא פשוט סיימה את התפילה. היא לא היתה צריכה להוסיף, זכרתי את השיעור ההוא וידעתי שהיא זכתה להרגיש קרבה אמיתית למלך מלכי המלכים, קרבה שפתחה את ליבה ואפשרה לו לספר לו הכל, להתפלל על הכל בלי להחסיר מאומה. חשבתי על התפילה שלי, הקטנה, הדלה, העומדת בבושת פנים מול המלך הגדול בעוד הרבנית פונה אליו כבת מלך אל אביה הגדול והרחום.

עברו שנים אחדות מאז. היא הסתלקה מאיתנו והותירה את כולנו כואבים. כמה חודשים אחרי פטירתה, סידור שונה של הבית לקראת הפסח, גרם לי להתפלל את תפילת העמידה מול התמונה שלה. לפני שצעדתי את שלושת הצעדים אחורה הרמתי עיניים ופתאום ראיתי אותה עומדת שם בתמונת החתונה שלי: אני באמצע בינה לבין בעלי,כשהרב עומד לשמאלו של בעלי. היא אוחזת בידי בתמונה ומישירה מבט קדימה. הסתכלתי עליה מלאת געגוע ונזכרתי בשיעור ההוא ובביקור ההוא. דמיינתי אותה פתאום קוראת לי מהשמיים: נו, רוני, תתאמצי קצת יותר. אני פה למעלה, קרובה כ"כ לכסא הכבוד, אני אעזור לתפילה לעלות למעלה, רק תאמיני בעצמך קצת יותר...

נשמתי עמוק ופתאום היה לי קל יותר, הרגשתי שהיא שם לסנגר על הטעויות והפספוסים ולהאיר את ההצלחות הקטנות, והתפילה יצאה אחרת לגמרי מתמיד. עברו השנים מאז, עדיין קטונתי מלהגיע לדרגת הקרבה שלה לבורא עולם אבל לקחתי את זה לעילוי נשמתה – להשתחרר. לנסות לבוא לתפילה בהרגשה של הילדה הקטנה של אבא: האבא שרואה הכל: לא רק את המעידות אלא גם את הכוונות הטובות שלא הצליחו להצטרף למעשה שלם, את החרטות ואת ההצלחות. אבא שאוהב ורוצה לתת יד כדי לעלות ולהתקרב.
האישה השניה – גב' מ', ניצולת אושוויץ: בדרך לא דרך היא
שבמלחמה הארורה היתה נערה צעירה, שרדה את הגיהנום של אושוויץ, עלתה ארצה והקימה משפחה. בשנות השבעים לחייה שכלה את בנה יחידה מהמחלה הארורה ונותרה עם שתי בנותיה. כשהכרתי אותה לראשונה היא היתה מעל שמונים, בעלת עיניים נוצצות ושמחת חיים. היא לא הפסיקה לשיר לעצמה שירים ביידיש. לפעמים היתה שרה לי ואח"כ שואלת בחיוך "את לא ממש מבינה יידיש, נכון?". תמיד עניתי לה אותה תשובה "לא" והיא תמיד צחקה ואמרה שלא נורא כי היא יכולה לתרגם. חוץ ממוזיקה וטיולים עם בנותיה אהבה לעסוק באומנות. אחרי שנים של עבודות קרמיקה, כשהגיל עשה את שלו היא עברה לציור.

יום אחד כשראיתי אותה עם חולצה יפה במיוחד, הערתי לה על כך. בתגובה מפתיעה היא הטתה את ראשה הצידה, הזיזה את הכתף בנונשלנטיות ואמרה בקול מתחנחן וכנה לחלוטין ובעיניים נוצצות כשל נערה שובבה "נו, טוב, כשהאישה יפה, הכל יפה, נכון?" חייכתי אליה ותוך כדי הסתכלתי בפניה שלמרות שהתקרבה לגיל תשעים, למרות כל הזוועות שעברה בחייה, עדיין נותר בהן יופי רב. ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות, נשים צעירות ממנה ויפות ממנה תמיד כ"כ ביקורתיות כלפי עצמן ואילו היא אפילו עכשיו מרוצה מעצמה כמו שהיא. בהזדמנות אחרת כשדיברנו על משפחתה ובפרט על אחת מבנותיה אמרתי לה שהבת שלה מאוד נחמדה. היא שוב ענתה בשובבות כנה "נו טוב, כשהאמא נחמדה, הבת יכולה להיות לא נחמדה"? ואני שוב תוהה עם עצמי מה הסוד שלה.

היא גילתה לי את הסוד שלה ביום השואה שנת תשע"ד. יום השואה היה היום היחיד בשנה בו עיניה השוחקות היו עצובות ומלאות דמע. ישבנו זמן מה שותקות ואז היא אמרה לי בשקט "את יודעת, אני ניצחתי אותם, את הנאצים. ואני לא מתכוונת לאושוויץ ולא לעליה שלי וגם לא למשפחה שלי. אני ניצחתי אותם כי לא נתתי להם אף פעם לכבות אותי..."

כמה חודשים אחרי השיחה הזו היא החזירה את נשמתה מלאת האור לבורא, אבל המשפט שלה לא עזב אותי מאז ועד היום.

חושבת על הכח האדיר שהיתה זקוקה לו כדי להחליט שלמרות כל התופת שעברה הם לא יכבו אותה.

ומה איתנו? האם אנחנו מסוגלות להתעלות מעל הניסיונות, חבילת התלאות האישית של כל אחת ואחת ולהחליט החלטה אמיצה שאף אחד לא יצליח לכבות אותנו?

ולואי ונזכה לאהוב את עצמנו אהבת חינם אמיתית, כמו שאנחנו, כמו שמלך מלכי המלכים ברא אותנו. שנזכה להיות קרובות אליו ולהרגיש בנות אהובות ומושגחות של מלך מלכי המלכים שאל לו לאף אדם לכבות את אורה המיוחד לה ורק לה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!