המסע של רדיו קול ברמה למרוקו: הימים שלישי ורביעי • תיעוד

תגידו למרוקאי "תפיללאת" אמרתם משפחת אבוחצירא. אמרתם "ארפוד" אמרתם עיירה בקצה מדבר הסהרה. אחרי שמונה שעות נסיעה החוצה את כל רכס הרי האטלס הגענו בשתים וחצי בלילה לעיירה המדברית שגם בשעת יום נראית כמו עיר רפאים.

ארבעים ושמונה מעלות בצל הן דבר שבשגרה שם. האנשים נראים מעולפים ואפילו החמורים נראים משתוקקים למעט בריזה שלעולם לא תגיע. כל אלו לא הפריעו למשפחת אבוחצירא לפרוח דווקא משם מהמקום שכוח אל הזה ומשם להפיץ את תורתם על פני מרוקו כולו והעולם היהודי בכלל.

שם בכפרים "ריסאני" וטולאל והעיירות ארפוד ותפילאלת האיר אור המזרח על ידי צדיקי עולם כרבי מסעוד אבוחצירא בנו של רבי יעקב "האביר יעקב" רבי יצחק ו"בבא דו". אמנם עיקר המסע שלנו היה להשתטח על קברותיהם בתחינה ובבקשה אבל להגיע לסהרה בלי לראות את השמש מבצבצת באופק המדברי בלי ששום דבר יסתיר אותה זה פספוס שלא הרשנו לעצמנו.



וכך מצאנו את עצמנו מתעוררים אחרי שעת שינה בודדת עולים לג'יפים נהוגים בידי ברברים מקומיים ואותנטיים המנסים לבדוק מה גבול קצה היכולת של המכונות היפניות דוגמת טיוטה ומיצובישי.

שעה של דהירה מטורפת בלילה המדברי הקריר והחשוך על מוות מוציאות ממך תפילות ותחינות לבורא עולם לא פחות מהשתטחות על קברי צדיקים.

ואז, בלי שום התראה מוקדמת, עשרות הג'יפים נעצרים באמצע המדבר. חושך מוחלט ודממה מקפיאת דם ואין לאף אחד מושג אמיתי מה באמת נכון לעשות. אבל הברברים יודעים את העבודה ומתוך החושך מופיעים לפתע עשרות גמלים מובלים על ידי מדריכים מקומיים שמעלים אותנו אחד אחד על ספינת המדבר בדרך לדיונות הענקיות של מדבר סהרה והכל בלי שאפשר לראות ולו מטר אחד קדימה.
מסע של חצי שעה על גבי הגמל ועוד עשרים דקות בהליכה בחול הטובעני מביאים אותנו לפסגת הדיונה ולהמתנה לשעה 6:32 - הזריחה.

ככל שחולפות הדקות ההתרגשות הולכת וגדלה אבל שום דבר לא באמת מכין אותך למחזה המרהיב של השמש המדברית העולה מתוך האופל המוחלט.

הברברים המנוסים, שיודעים לדקלם כמה מילים בעברית, יודעים למתוח עוד קצת את ההנאה ובהפתעה מוחלטת הם מושכים את השמיכות עליהן ישבנו ומחליקים אותנו עשרות מטרים על גבי חול הדיונה הרך משל היינו תלמידי כיתה ד בטיול שנתי.

אחרי תפילה וארוחת בוקר אנו יוצאים לאחד המסעות המורכבים והמדהימים ביותר בארץ שבה הפתעה והתפעלות הן דבר יומיומי. המסע משיפולי הסהרה לעיר מרקש דרך העיר " וורזאזת" והכפר "אגויים".

הנסיעה דרך עמק הזיז מבהירה מחדש מה משמעות הפתגם "כל צבעי הקשת" כשהאדום חימר הוא המלך הבלתי מעורער ולצידו נהרות מים שוצפים ויערות ממש של עצי דקל והעין לא שבעה מהמראות הבלתי שגרתיים.

ובתוך כל זה צצה לפתע העיר "וורזאזת" שנחשבת במרוקו ובעולם כעיר הסרטים . אולפני הצילום הענקיים כשכל אחד מהם מציין אלמנט מעם אחר כולל דגם ענק של בית המקדש הרחובות הנקיים והמטופחים ואתה בטעות יכול לחשוב שאתה באחת ממדינות ארהב ולא במזרח התיכון.

שם בקצה העיר טמון אחד הצדיקים המפורסמים "רבי יחיא בן ברוך אזוג הכהן" שהיה מקובל ומכובד על ידי הכליף והממשל של אותה תקופה ולא זז צעד בלי להתייעץ עימו. גם אחרי מותו המשיכו המקומיים לראות בקברו כמסוגל לניסים ונפלאות וסיפור מפורסם הידוע בכל הכפריים על אותו גוי שאחזו שיתוק לאחר שלא שעה לבקשות חברו היהודי שלא להדליק סגריה מהנרות שהדליקו לכבוד הצדיק.

המעניין הוא שבתוך כל העוני והעזובה של שיפולי העיר הציון עצמו כמו המלוניות המפוארים שהוקמו לשימוש עולי ההילולא מלמדים יותר מכל על החשיבות הרבה המיוחסת לצדיק על ידי תורמים יהודיים והממשלה המרוקנית כאחד.

משם העפלנו לאחד מהפסגות הבלתי מעורערות של יהודי מרוקו- קברו של "רבי דוד ומשה" מעל לכפר אגויים.

רבי דוד ומשה שחי לפני כשמונה מאות שנה היה שד"ר יוצא אשכנז שהגיע לאסוף כספים עבור הישיבות בארץ ישראל וראה במרוקו את ייעודו הרוחני כשהוא מסתובב בכפרים ואוסף ילדים יהודים לתלמודי תורה ומוסדות חינוך יהודיים

האגדה מספרת שבתקופתו הפילה מחלת הדבר אלפי חללים בקרב היהודים ובאקט של מסירות נפש של ממש עלה רבי דוד ומשה להר מבודד נכנס למערה ובקש מבורא עולם שיקח את נשמתו כפרה על יהודי מרוקו ואכן עם מותו פסקה המגיפה וציונו הפך להיות לשם דבר בקרב מאות אלפי היהודים שראו בו מושיע רוחני וגשמי כאחד

שם במקום ערכנו את הזיהרא המסורתית ברוב עם והדר כשהמשפחה הערבית החיה במקום ומטפלת בציון לא מפסיקה לעזור ולסייע ולבקש מאיתנו לברכה בברכות היהודיות המסורתיות.

כל זה והמסע המורכב עדיין לא הגיע לשיאו. מהכפר אגויים יצאנו למסע מפותל ומסוכן בן 207 קילומטרים וירידה תלולה של יותר מאלף וחמש מאות מטרים של נסיעה על פי התהום עד "לעיר התלמוד" מרקש שנקראה בפי תושביה. "ירושלים איל זרירא- ירושלים הקטנה"

את הבוקר פתחנו בתפילת שחרית בבית הכנסת "אל עזמא" השוכן כבר יותר מחמש שנה במלאח היהודי ורק הוא לבדו נותר שריד משלושים וחמישה בתי כנסת שהיו במלח ושימשו יותר מארבעים אלף תושבי המקום.

יצחק אוחיון, תושב המקום, לקח לעצמו כפרוייקט חיים את שימור המורשת המפוארת של העיר מרקש. במו ידיו הוא משפץ את בית העלמין הענק של העיר בו טמונים לא פחות משמונה עשר אלף יהודים ולפחות שש מאות רבנים.

"אי אפשר לתאר את שברון הלב למראה בית העלמין ההרוס בו טמונים אבותינו ואבות אבותינו" סיפר מר אוחיון בתוכנית רדיו מיוחדת שהקלטנו לכבוד שבת מבית הכנסת העתיק "לצערנו הרגילו אותנו לחשוב שעלינו לשכוח ולהתנתק מהעבר שלנו כאילו שהוא עול מבייש אבל את האמת לא ניתן להעלים והמשימה שלנו היא שכל ילד יהודי ידע שמרקש ומרוקו כולה לא דומה לשום מקום בעולם מבחינת חשיבותה לעם היהודי"

לאחר הסיור המרומם בבית הכנסת ובבית העלמין בקברותיהם של רבי פנחס הכהן ורבי חנניה הכהן בילינו את השבת בביתו של מר אוחיון ובבית הכנסת בשכונת "גיליס" בהתעלות של קדושה וטהרה כששירי שבת נשמעים לאורך שעות בתוך השכונה המוסלמית הסואנת וסעודה שלישית עם כל אנשי הקהילה הפכה לשלש שעות של מעין עולם הבא של ממש.

המסע למרוקו של קול ברמה הופק בשיתוף "אירו פנים" שדאגה לכרטיסים ואישורי הכניסה למרוקו, ולכל ארגון הלינה והאוכל המהדרין למשך כל תקופת השהות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!