מאיר אטינגר, היעד מספר 1 של השב"כ, מדבר על הכל

נצח-בנימין אטינגר, אחד התינוקות היותר מפורסמים שנולדו בשנה האחרונה, נח כעת על כתפו של אביו מאיר. את השבועות הראשונים לחייו, כמו גם את כניסתו המתוקשרת בבריתו של אברהם אבינו, עשה התינוק בלי נוכחותו של אביו, שהוחזק במשך עשרה חודשים במעצר מינהלי.

בימים אלה חוזר מאיר אטינגר (24) לשגרה, לאחר שמעצרו המנהלי הסתיים ולא הוארך פעם נוספת. הוא מתגורר עם רעייתו ובנו במושב בהרי ירושלים, ולמחייתו עובד בבניין ובעריכת ספרים. למרות שהוא חי מחוץ לכותלי בית הסוהר, אטינגר עדיין נתון תחת הגבלות חמורות – שנה של הרחקה משטחי יהודה ושומרון ומירושלים, ורשימה ארוכה של 92 אנשים שאסורים עליו ביצירת קשר.

אטינגר הוא נכדו של הרב מאיר דוד כהנא הי"ד, שעל שמו הוא קרוי, ואחיינו של הרב בנימין כהנא הי"ד, שהתינוק נצח-בנימין קרוי על שמו. הוא הוגדר כיעד מספר אחת של השב"כ ותויג על ידי הארגון כמנהיגם המסוכן של נערי הגבעות, שמעודד אותם למעשי תג מחיר ברמות שונות. את רעיונותיו הוא מפרסם בבלוג אישי באתר 'הקול היהודי', בו הוא פורש בין השאר גם את משנתו המעשית.

עם שחרורו, קיבל אטינגר פניות מכלי תקשורת רבים בארץ וגם בעולם שביקשו לקיים איתו ראיונות. אטינגר, באמצעות עורכי דינו, סירב לכל העיתונאים, פרט ל'בשבע'. את החלטתו זו הוא מנמק בשתי סיבות: "ראשית, אני מרגיש שהרעיונות שאני צריך להסביר הם מורכבים ועמוקים, ופשוט לא מסוגלים לעבור בשיח הרדוד של התקשורת. שנית, התקשורת מנסה להכריח אותנו לדבר בשפה שלה - ב'דמוקרטית'. אני לא יודע לדבר בדמוקרטית, ולא חש צורך לדבר בשפה הזאת ולהסביר את עצמי לפי ערכים אלו. איפה שאפשר לדבר ביהודית מתוך עולם הערכים של היהדות, ולהסביר את עצמנו - אני עושה זאת בשמחה". 

בריאיון בלעדי ל'בשבע' לאחר שחרורו, אטינגר מתגלה כבחור זהיר ושקט, חשדן במידה רבה. הוא מתחבט רבות על הניסוחים הנכונים שיעבירו במדויק את מסריו. רחוק מלהעניק לעצמו תארים של מנהיג או הוגה דעות, שולל השפעה שלו על נערי הגבעות. אטינגר מפתיע ביחסו לסבו, הרב כהנא, מתייחס מזווית אחרת להצתה בדומא ולמעשי תג מחיר, חושף את החודשים הקשים שעבר במעצר ומשתף בגילוי לב בהתמודדות עם ההיעדרות מברית המילה של בנו בכורו.

"יעד מספר אחת זה דבר סובייקטיבי"
לדיון שהתקיים בבג"ץ ביום הברית בסוגיית שחרורו לאירוע, הגיע אטינגר בחולצה לבנה לציון היום החגיגי. אבל, הוא מגלה בריאיון, התוצאה הסופית לא הפתיעה אותו. "אמרו לי עוד בשלב החקירות, כמה חודשים לפני הברית, שכשתהיה ברית ותבקש לצאת – תשכח מזה".

זה השפיע עליך? הידיעה הזאת מראש לא שברה אותך?

"עבודת הנפש מבחינתי בחקירות השב"כ הייתה לנסות כמה שיותר להיות הפוך מהמחשבות שהם ניסו להטמיע בי. לפנות את כל המחשבות שלי ולומר: לא משנה מה יהיה – אני עם ה'. אז לא אהיה בברית. יהודים במשך הדורות עברו דברים יותר קשים. גם אם אהיה שבעים שנה בכלא – אני עם ה'. זה לא קל, אבל זה מה שעוזר להחזיק מעמד".

לא התאכזבת כשבסופו של דבר לא השתתפת בברית, אחרי כל הניסיונות המשפטיים?

"ברור שהרגשתי אכזבה. עוצמות האמונה במאבק מול השב"כ זה לא דבר שמחזיק שנה שלמה. כמו בכל ניסיון, כוחות הנפש באים והולכים, ואתה צריך להתחדש איתם בכל פעם".

לא העדפת להגיע לאיזושהי פשרה ולעשות ברית מצומצמת בכלא?

"השב"כ אמר לבית המשפט שמסוכן שאצא לברית. לי היה ברור שמדובר בשקר והמטרה היא רק התעללות. הרגשתי שהם רוצים להשפיל אותי, ולכן ידעתי שאני לא יכול להתפשר. זה גם היה סיוט לכל מי שהיה מגיע לברית בתוך הכלא – כל אחד היה צריך לעבור חיפוש בהפשטה. ממילא גם היה מדובר רק על עשרה אנשים. במקום זה, הברית במתכונת שבה נערכה – הייתה קידוש השם גדול".

ידעת על מה אתה עצור במעצר מינהלי?

"השתדלתי להיות פעיל כל השנים. אני מאמין שכל יהודי צריך להקדיש את כל מרצו וכוחותיו, כמו בכל הדורות, לבניין הארץ. כמו שיהודים עלו והקימו את המדינה. את כל הכוחות שלי השקעתי בזה".

כינו אותך "יעד מספר אחת של השב"כ", ובכך נימקו את המעצר שלך. אתה יודע להסביר מדוע קיבלת את התואר הזה?

"אולי זה הסתדר להם טוב עם זה שאני נכד של הרב כהנא. יעד מספר אחת זה דבר סובייקטיבי. אם זה לא היה אני, היה מישהו אחר. במשך חמש השנים האחרונות בלבד אני זוכר כמה וכמה אנשים שזכו לתואר הזה. התואר הזה נפל עליי בדיוק בזמן שבו הם רצו לתת מעצרים מינהליים ליהודים ולכן הם פרסמו את זה כך. יש כאלה שנשאו בתואר בעבר, והיום הם חיים בשקט ובשלווה".

אתה יכול לספר מה עבר עליך בחקירות?

"אצלי היה תהליך לא מקובל, כי לא באמת רצו לחקור אותי. רצו להוציא לי צו מעצר מינהלי ולא היה אף תיק שמצדיק את זה. יש קריטריונים להוצאת צו מעצר מינהלי, למשל סיכון חיים וכדומה. לי היו הרבה תיקים, אבל רק ברמה של מאחזים, נוכחות בשטח צבאי סגור.

"הם לא יכלו להוציא לי צו, לקחו אותי לחקירה אבל לא היה להם על מה לחקור. לכן החקירה עצמה, יחסית למה שעברו אלה שעשו להם עינויים, הייתה משחק ילדים. כל החקירה שלי הייתה הצגה כדי להגיד שחקרו אותי במשך שבוע ולא הצליחו להשיג ראיות. אבל בפועל הם רק היו צריכים שיהיה רשום בתיק שנחקרתי על עבירות 'חמורות'. החקירות שעברתי היו אלימות, וכללו צעקות וסטירות אבל לא עינויים. כי הם לא רצו להוציא ממני כלום, הצו היה בעצם מוכן כבר. מבחינתם, גם אם לא יצליחו לבנות תיק – היה ברור שיהיה מעצר מינהלי. אז לא אכפת להם שאתענה שבוע בחקירות".

היה לך רגע של שבירה?

"אתה כל הזמן נשבר ואוסף את עצמך. הקושי הוא קודם כול בדידות. שבוע שלם להיות לבד. בעיקר מנסים לנתק אותך מהעולם הרוחני שלך, שהוא בעצם מה שמחזיק אותך. לדוגמה, כששמעתי שעומדים לעצור אותי, הכנתי משהו כתוב כדי שיפרסמו אותו אחרי שאיעצר. הכותרת הייתה: 'השב"כ אינו גוף ביטחוני'. ביום שזה פורסם, הם אמרו לי: אתה כותב את השם המפורש של השב"כ – אז גם אנחנו נשתמש בשם המפורש. ואז כל היום הם פשוט קיללו מולי תוך שימוש בשם ה' המפורש, איסור מגדף כפשוטו. הם רצו בעצם להגיד לי בזה: תראה, הנה ה' לא עושה כלום. אתה רק בידיים שלנו. הכול יקרה איך שנרצה ולפי מה שנרצה. אתה תצא מפה משוגע, והם השתמשו בעוד ביטויים גסים. זו האווירה שהם רוצים לשדר".

שלושה חודשים בלי שינה
עברת עשרה חודשים במעצר מינהלי, שמונה מתוכם בבידוד, במהלכם גם פתחת בשביתת רעב. באילו תנאים הוחזקת במעצר?

"הייתי בחודשיים הראשונים בבית סוהר תורני, משם העבירו אותי לבידוד. לא יודע מה היה הקשר, אבל כשאירע הרצח של בני הזוג הנקין, הם החליטו להעביר את כל העצורים המינהליים לבידוד, כך שבמוצאי שמחת תורה עברתי לאגף הפרדות ארציות בכלא אשל. זה אגף עם התנאים הכי מחמירים בארץ. אין שום מגע בין אסיר לאסיר, אי אפשר להעביר שום דבר. כל יציאה מהתא היא באזיקים ובנוכחות קצין. האגף הזה מיועד בדרך כלל לראשי משפחות פשע, אלה היו השכנים שלי. כשנכנסתי לאגף היו שם שישה מחבלים ושני יהודים".

שביתת הרעב באה על רקע הגבלה נוספת שהוטלה עליו: "כשהבנתי שרוצים לשלול לי את שיחות הטלפון, הכרזתי על שביתת רעב. אחרי שבוע של שביתה, הם אישרו לי חמישה אנשים שאני יכול להתקשר אליהם. לקח גם הרבה זמן עד שאישרו לי להכניס ספרים".

קושי מרכזי בתנאי המעצר החריגים היה כאמור שכניו האסירים: "בהתחלה היה בתא לידי מחבל מהג'יהאד האסלאמי שמרצה ארבעה מאסרי עולם על רצח יהודים. היו עליי כתבות בטלוויזיה והוא ידע מי אני. כל לילה הוא היה דופק לי על הקיר, עם איומים וקללות גסות.

"באגף יש תחלופה, יותר או פחות מחבלים. בחודשים האחרונים היו שם חולי נפש. היה אחד שדפק על הקירות והדלתות 23 שעות ביממה ברצף. שלושה חודשים פשוט לא יכולתי לישון בלילות, לא ללמוד, כלום. הדפיקות על דלתות הברזל כבדות ורועשות מאוד. היו לי תקופות שהייתי בטוח שאני מאבד את השפיות. אתה רואה גם אנשים לידך משתגעים. אחד למשל חטף התקף סכיזופרניה מרוב הרעש של הדפיקות.

"סבלתי מבעיות רפואיות, והם לא הסכימו לטפל. היה צריך הרבה ביורוקרטיה עד שטופלתי. זה לא שהם רעים, הם פשוט אטומים. תחכה עד שיהיה תור לרופא, בינתיים תסבול כמה חודשים".
אטינגר מפתיע בנקודת ההתייחסות שלו לאנשי השב"ס, וקובע: "כולם פה יהודים טובים, אני רואה כך את כל היהודים במדינה. הבעיה היא במערכת. לכל אחד יש נקודות טובות ורעות, השאלה מה מלכד את היהודים, ואם מה שמלכד זה הרע – אז זה מה שבא לידי ביטוי. המערכת מושכת לכיוון הרע.

"הסוהרים אמרו לי שהם בעדי. הם בעצמם מקללים את השב"כ. אחד אמר שאם הוא לא היה על מדים, הוא היה מדבר אחרת. כשבוגי התפטר, אמר לי מישהו: בסוף אתה משתחרר והוא התפטר. אבל בסופו של דבר הם שבויים של המערכת ולא יעשו משהו למענך".

מהפך בסדר גודל של הרצל
אתה מגיע מבית שמזוהה עם הזרם הממלכתי בציונות הדתית. אביך מלמד בכולל 'חומות ירושלים' (ישיבה המזוהה עם זרם 'הר המור'), אתה עצמך למדת בתלמוד תורה 'מורשה'. איפה חלה אצלך נקודת המפנה שגרמה לך לחשוב שמשהו בגישה הזאת מוטעה?

"אני חושב שכל בני גילי עברו המון התחבטויות. השנים הללו היו שנים תוססות. אבל המרד שלי היה בעיקר לכיוון החסידות. לגבעות הגעתי בגיל מבוגר יחסית – בן 18, אין מי שמגיע לשם בגיל מבוגר כל כך. תמיד אומרים שנוער הגבעות הם נפלטי מסגרות. אני הייתי היחיד שנפלט שם ממסגרת, כל השאר הגיעו מאידיאולוגיה. הצטרפתי למאחזים של 'נוער למען ארץ ישראל', ראיתי שם איך להתקדם עם יישוב הארץ. עם הזמן, בדרך של ניסוי ותעייה, אתה מנסה לפעול בכיוונים שונים ולומד הרבה גם מהמציאות".

תסביר לנו מהי תפיסת "המרד" שייחסו לך.

אטינגר מתנער מההגדרה: "תשאלו את יורם כהן (ראש השב"כ לשעבר, ח"ר וש"כ)".

אז מה כן הדרך שצריכה להיות לדעתך כדי להגיע למדינת הלכה?

"אני לא אוהב את המושג מדינת הלכה. הוא מרגיש לי מצומצם. אני מעדיף – מדינת התורה. זה אור, חיבור לה'. הלכה זה הכלים להכניס בהם את האור של התורה. כמו שחוקים הם הכלים ליישום הערכים של מדינה. אני רוצה להכניס את האור של התורה למדינה. אני מאמין לגמרי בהלכה והלוואי שאזכה להקפיד, אבל הרעיון הכללי הוא דבקות בה'. הביטוי מדינת הלכה צורם לי".

ואחרי ההסתייגות הזאת, אטינגר שואב את משמעות המהפך שהוא חולם עליו, דווקא מאידיאולוגיה שרחוקה ממנו: "אני מרגיש שהמהפכה שצריכה להתחולל מהמציאות של היום להגשמת החזון המלא של עם ישראל, היא בסדר גודל דומה לזה של המהפכה הציונית. כמו המהפך שחולל הרצל. צריך להיות ברור מה היעד ולצעוד ישר אליו. גם החזון של הרצל נשמע מופרך ומפוקפק בשעתו. המעבר שאנחנו צריכים לעשות היום הוא בסדר גודל מקביל".

איך זה מתיישב עם המציאות של היום, כאשר אחוזים בודדים מהעם כוספים לחזון המלא של גאולה, בית מקדש ומדינה של תורה כהגדרתך?

"כשרוצים להדליק את החזון של עם ישראל – צריך קודם כול לומר לעם שזה ריאלי ואפשרי. אנשים מסתכלים על ההנהגה ומושפעים מהלך הרוח שהיא משדרת. זו הסיבה שהציבור נמצא היום במקום הזה. זה לא בגלל מה שהאנשים חושבים באמת. אחוז האנשים שמתפללים היום לבית מקדש הוא גבוה מאוד, אם זה נשמע להם לא רלוונטי – זה רק בגלל ההנהגה. עובדה, כשאמרו לעם ישראל שיש תקווה שנשוב לציון – הם התעוררו לזה".

אפרופו הרצל, אתה בעצמך ציוני?

"בעיקרון לא. בכלל, ההגדרה ציוני קצת מצחיקה. אני מרגיש שכיום אין משמעות למושג ציוני, זה לא אומר כלום. אני קשור לחסידות וקשור לצדיקים, בעיקר חב"ד וברסלב, שבתקופת התחלת הציונות זיהו את הסכנות שבה, שהיום אנו רואים את מימושן".

אתה ממשיך את דרכו של סבך, הרב מאיר כהנא הי"ד?

אטינגר מפתיע: "לא".

אתה חולק עליו?

"אני לא מספיק מכיר את תורתו. צריך לומר שהוא חי לפני אוסלו, וכל כך הרבה דברים השתנו מאז. זה לא רלוונטי. מעבר לכך, אני פשוט קשור בעיקר לחסידות. כמובן שאני מעריך מאוד את דמותו, והוא היה אדם גדול מאוד".

"מי שסופג אלימות הם נוער הגבעות"
אתה מדבר על אחריותה של ההנהגה. איך אתה רואה התנהלות של הנהגה אידיאלית של מדינת ישראל בסוגיית היחס לגויים שמתגוררים בארץ?

"זה משהו שכן למדתי מסבי, הרב כהנא, שהמבחן האמיתי של כל מנהיג בעם ישראל הוא אמונה בה'. אנחנו רואים זאת אצל מלכי ישראל בתנ"ך. היכולת לנהל מדינה יהודית, על כל המכלול שבה, תלויה באמונה בה', זה לא משהו ריאלי. הוא מתחיל באמונה של 'הן עם לבדד ישכון'. אחר כך צריך בירור לפרטי פרטים איך ליישם זאת. אבל ביסוד צריך לדעת שמה שכתוב בתורה זה הפתרון היחיד והאמיתי, ושאפשר ליישם אותו. זו אמנם דרך רצופה בסכנות, אבל אנחנו מאמינים ואנחנו בשליחות ה' לעשות טוב בעולם".

אטינגר מדגים כיצד לדעתו צריכים למשל להתנהל יחסי החוץ של מדינת ישראל: "כשהיה פה ביקור האפיפיור, השב"כ נרתע מאוד מפעולות המחאה שלי בנושא. המדינה כיום חיה בתפיסה שהיא חייבת להיות בקשר עם הוותיקן, כי לעולם יש הרבה השפעה. אם הולכים על פי תורה, נצרות זו עבודה זרה ואסור לכרות עם הוותיקן ברית. ברור שזה דורש אמונה. בציור אידיאלי – משרד חוץ מתוקן ישקיע בהסברה לעמים מהי יהדות. יש בזה סיכון, לכן צריך אמונה בה'. במדינה האידיאלית אין פתרון טכני שתפור לפרטיו על כל סוגיה, כי חלק מובנה ממנה זה שצריך אמונה".

גם לגבי הפתרון המדיני, מסביר אטינגר, צריך להשתחרר מתפיסות של ריאליזם ולדבוק באמונה: "לדוגמה, היום המצע של הבית היהודי כולל אוטונומיה מלאה בשטחי A ו‑B, על השטחים שעליהם קרא הרב צבי יהודה: 'איפה שכם שלנו, איפה יריחו שלנו?'. אז כשיורדים לפרטים, מה נעשה עם כל הערבים שם? התורה עונה בפירוש 'לא תירא מהם', ולא תעשה להם אוטונומיה. נכון, זה נגד הריאליזם. המטרה היא לעשות זאת בכמה שיותר חן ונעימות, כמו שהיה כיבוש הארץ בימי יהושע. זה מבחן של אמונה".

כיום המדינה ורשויותיה רחוקות ממימוש חזון של תורה בכל תחומי החיים. מה לדעתך הדרך לגשר על הפער ולקדם את המדינה לייעודה?

"צריך להיות פה מרד. מרד לא במובן של מה שמייחסים לי בשב"כ, אלא שמשמעותו שאנחנו מוכנים למרוד בתפיסות המקובלות למרות שאנחנו נשלם את המחיר. המרד הוא לא שאנחנו נלחמים ביהודים אחרים, אלא שאנחנו לא מפחדים מזה שנלחמים בנו. אני לא אמנע מלהגיד משהו בגלל פחד ממעצר מינהלי. צריך שאנשים יתקוממו על זה שלא נותנים להם לדבר על כל נושא המדינה היהודית – כמו שראינו בפרשת הרב לוינשטיין. אין ברירה, צריך שאנשים יעזו, יהיו נכונים לחטוף אש ולשלם מחיר.

"הקליפה החזקה היא התקשורת, נגדה צריך להתקומם. אחר כך צריך לפצח הרבה רבדים של קליפות. יש נקודות טובות של הרבה יהודים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי. ככל שיותר אנשים יתקוממו, בריונות השלטון תיחלש. הרעיון הוא לא לפחד לשלם מחיר. לא צריך אלימות. זה מה שמנצח באמת".

האם חלק מהמאבק שאתה מדבר עליו לא כולל אלימות? נערי הגבעות מואשמים לא אחת במעשים בעלי אופי אלים.

"בנוער הגבעות יש נקודה אמיתית. מי שמפחד מהאלימות השלטונית, מתרץ את עצמו בהצדקה כאילו אנחנו אלימים, בעוד שכמות המכות והמעצרים שחטפנו בחיים לא תשוער. נוער הגבעות הם הציבור שהכי סופג אלימות. מאשימים אותנו באלימות כי אנחנו לא מתכופפים לרודנות שיש היום".

יש צעדים שאתה חושב שצריכים להינקט, ואינם עומדים במגבלות החוק?

אטינגר נזהר: "על פי החוק, אסור כיום אפילו לכתוב חוברת על הבדלה בין ישראל לעמים".

"אני לא כזה אדם גדול"
אטינגר כאמור סומן כמנהיג כריזמטי של נערי הגבעות, גם בזכות הפוסטים הפופולריים שפרסם. אולם כשהוא נשאל על כך, אטינגר שולל בתוקף את התיוג המנהיגותי שהודבק לו.
"אני לא רב, אני לא כזה אדם גדול", הוא מצטנע, "סך הכול בחור בן 24. מה כבר עשיתי בחיים שלי? ניסיתי לנסח בכתיבה כמה רעיונות שהם קצת שלי וקצת ממה ששמעתי מאחרים, גם רבנים שלי".

יש לך השפעה על בני נוער?

"אני מכחיש. אני כותב בלוג כי יש לי כישרון לכתוב. אני משתדל לא לכתוב רעיונות אישיים שלי, אלא להשתמש בכישרון שלי לשמש שופר כלשהו לגוון מסוים בנוער הגבעות".

האם דברים שכתבת לא גרמו לבני נוער להזדהות?

"אני חושב שזה לא נכון. הם הרגישו הזדהות עם דברי השב"כ, שקרא לי יעד מספר אחת. הם אמרו – אם ככה, אז אנחנו איתו. בפעם הראשונה שהובילו אותי למעצר ושמעתי שמדווחים על זה ברדיו, הייתי בשוק מזה שבכלל מדברים עליי בחדשות. אבל אנשים כנראה הזדהו איתי רק בגלל שהשב"כ סימן אותי כיעד".

להערכתך, נוער שמבצע פעולות תג מחיר לא עושה זאת בהשראתך?

"לא נראה לי. זו שאלה מכשילה, כי אני לא רוצה לגנות אף אחד שעושה שום דבר, ולכן אם אגיד שהם לא הושפעו ממני, זה יישמע כאילו אני מגנה, וזה לא נכון. האמת היא שהם לא הושפעו ממני, אבל אני לא רוצה להישמע כמגנה".

לתפיסתך, בני נוער שיצאו לפעולות תג מחיר ואחר כך משלמים מחירים של הרחקות, מעצרים ועינויים – אולי צריך לא לחשוף אותם למאמרים ולרעיונות ששולחים אותם למעשים כאלה, ואחר כך הם נשארים להתמודד עם התוצאות לבד?

"אני לא יכול להתייחס לזה".

מה דעתך על ההצתה בדומא?

"לא נעצרתי על מה שהיה שם ואני לא רואה סיבה לענות לזה. ההימשכות לדון בנושא הזה היא ריקוד לפי חלילו של השב"כ. לשב"כ יש פה מלחמה ברעיונות ובדעות של היהדות. עובדה שעכשיו יוצאים נגד הרב לוינשטיין, שהוא לא נוער הגבעות. בנושא של דומא ידם כרגע על העליונה, כי זה נשמע לאנשים רע. אני רוצה לדבר הפוך. יש פה ויכוח עמוק ושורשי על צביונה של המדינה ומהותו של עם ישראל. זה משתרע על ספקטרום רחב של נושאים – מאיך להילחם באויב ועד אגף תודעה יהודית בצה"ל. להם נוח יותר לדבר בתחום שבו הם חזקים. לכן אני לא מוכן לדבר על זה, לא מוכן לשחק במשחק שלהם".

מה דעתך על הצתת כנסיות הלחם והדגים והדורמיציון?

"אותה תשובה".

מי הסמכות הרוחנית שאתה כפוף לה?

אטינגר מעדיף שלא להשיב, ונזהר מלייחס את עצמו לאוטוריטה רוחנית כלשהי מחשש שהדברים יתפרשו שלא כהלכה וימקמו את הרב המסוים במקום שבו הוא לא נמצא.

"חשבתי שאני מת, אמרנו קריאת שמע"
אחד האירועים שהעלו את אטינגר לכותרות, היה לפני כשנתיים. קבוצת נערים, בהם אטינגר, הותקפה בידי פלשתינים בכפר הערבי קוצרא, סמוך לאש קודש. אטינגר תועד יוצא מהאירוע פצוע קל, אולם עם חיוך בולט על פניו.

מה קרה בקוצרא?

"סיפור דומה לשיירת הל"ה. יצאנו לטיול מאש קודש לגבעת היובל בעלי. היינו צריכים לעבור בדרך בין שני כפרים. תכננו לעבור שם מהר ולהמשיך בטיול. ערבים שעבדו במטע בקוצרא קלטו אותנו והזעיקו אנשים מהכפר. היינו למטה וערבים התחילו לרדת אלינו מהכפר. ניסינו לפתוח קו הגנה, ניסינו לרוץ, אבל נדחקנו לעומק השטח במקום שאין בו יישוב יהודי. עלינו למעלה, הם זרקו עלינו אבנים וחלק מאיתנו נפצעו. המשכנו לברוח, ועוד נפצעו. הגענו לשדה, שם כבר התרכזו המון מכוניות של ערבים. החלטנו שאין ברירה אלא להשתלט על בית ולהתבצר בו עד שתגיע תגבורת מאש קודש. נכנסנו למבנה שהיה שם, ולא הספקנו להשלים את ההתבצרות בו לפני שהערבים הגיעו. נשארתי עם הילדים הצעירים שם, ואחרים הצליחו לקפוץ החוצה ולברוח. הערבים זרקו עלינו אבנים, קשרו אותנו באזיקים וכשהגיעו המצלמות השוטרים הפלשתינים, שזרקו עלינו אבנים עשו את עצמם עוזרים לנו".

הייתה תחושת השפלה?

"חשבתי שאני מת. אמרנו קריאת שמע. אבל היה לי חשוב לשמור על הכבוד היהודי, ולכן בתמונות שלי משם רואים אותי יוצא מהמבנה מחייך. רציתי שלא יהיה חילול השם גדול מדי".

הטיול הזה לא היה סיכון מיותר?

"ראשית, אני לא הייתי מארגן הטיול. שנית, אני חושב שצריך לקחת סיכונים. יישוב הארץ תלוי בלקיחת סיכונים. יש איסור 'לא תירא מהם'. חלק מהמלחמה על הארץ זה לטייל ולהסתובב בכל מקום. הצבא מפחד להסתובב באופן חופשי במקומות האלה, וככה מקיימים את מצוות כיבוש הארץ".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!