מרוקו של פעם והיום: פרק שני ומצולם במסע קול ברמה

יש דברים שצריך לראות כדי להאמין. יש חוויות שצריך לחוות כדי להתעלות ויש קדושות שצריך להרגיש כדי לדעת שהן קיימות.





כזה הוא ציונו של רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל סמוך לעיר וואזן שבמרכז מרוקו. שלש שעות נסיעה שמזכירות רכבת בלונה פארק יותר מאשר כביש במאה העשרים ואחת, בין שרשרת הרי הריף המדהימים, מופיע בית עלמין יהודי הצבוע כולו בצבעי כחול לבן ונראה יותר כמו מתחם צימרים יוקרתי בצפון איטליה מאשר בית עלמין יהודי במדינה מוסלמית.





עשרות וילות קטנות ומטופחות להשכרה לצד עשרות חדרי אירוח קטנים יותר המיועדים לעולי ההילולא השנתית, לצד מתחם ענק לסעודות העולים הכולל מטבח משוכלל, אולם שמחות, מקלחות, בית כנסת הדור ואפילו מקווה מפואר. הכל לכבודו של מי שנחשב לאחד מענקי יהדות מרוקו של הדורות האחרונים - רבי עמרם בן דיוואן. והוא, כאילו להתריס וכנגד כל הסדר המופתי וההדר שארגנה הממשלה המקומית ותורמים יהודים רחבי לב, התעקש בצוואתו שלא תוקם מצבה על קברו והורה להסתפק בגל אבנים שחורות ופשוטות.





כל זה לא מצליח לטשטש במאומה את ההתרגשות העצומה שאחזה בכל חברי הקבוצה עם ההגעה לציון הקדוש. דמעות זלגו שם כמים בתחינה לבורא עולם שבזכות הצדיק, שהיה מפורסם בעיקר ביכולות לפקוד עקרות ולרפא חולים, ישלח מזור כל אחד לפי צרכיו.

קודם ההגעה לציון אפשר למאזינים רפי אוחנה, המנהל הטכני של הרדיו, לשלוח שמות לברכה. בתוך דקות התמלאה תיבת המייל שלו בלא פחות מ-800 הודעות שחייבו שעה ארוכה של תפילות והזכרת השמות.





לאחר מכן קיים המלווה הרוחני של המסע הרב מיכאל שושן שיעור תורני ארוך ומקיף על תורתו ומפעל חיו של הצדיק, תוך שהוא שוזר בשיעורו סיפורים על הניסים שהתרחשו על ידי הצדיק שאפילו המושל הצרפתי בתקופת המנדט הצרפתי במרוקו זכה ליהנות מהם, כשנשבע שאם הצדיק ירפא את בנו מהשיתוק שאחז בו יסלול על חשבון הממשל הצרפתי את הדרך לציון ויטפח את המקום - כפי שאכן עשה.





כמנהג יהודי מרוקו ערכנו במקום "זיהרא" - היא ההילולא המסורתית לכבודו של הצדיק בשירה בשמחה ובברכות לרוב, כש"המחיה" נשפכת כמים ופיוטים מרוקאים מושרים בקולי קולות משל היינו במירון.





בתוך כך הופתענו לגלות כי שומר הציון שהחל עושה " מי שברך" לנוכחים בעברית צחה, שר לנו שירים מסורתיים ומדקלם בעל פה את שמות כל הצדיקים הטמונים באזור הוא בכלל ערבי מוסלמי העונה לשם חוסיין הממונה במקום כבר כשישים שנה ומספר סיפורי ניסים מופלאים שהיה עד להם בעצמו.

דווקא חוסיין האיר את עיננו כשאמר לנו שעל פי המסורת היהודית תפילה בציון לאחר טבילה במקווה שווה פי מאה מתפילה רגילה ולאחר בירור קצר על ידי האשכנזי היחיד במסע - איש חברת "אירו פנים" חיים כץ, התברר כי אכן מדובר במסורת ידועה לטבול לפני הגעה לציון הקדוש.

"אין לי מושג כמה אפשר להתעלות אחרי חוויה כזאת" אמרה בהתרגשות עצומה לימור שהגיעה למסע מבית שמש. "איבדתי בת שנרצחה לפני עשר שנים על ידי מחבל בן עוולה והטיול הזה החזיר לי את האור לנשמה".

"הרגשתי אצל רבי עמרם בן דיוואן שיש לי מישהו שמבין את האובדן שלי", המשיכה לימור לספר מתחת לעצי הזית הענקים והמטופחים שבמתחם, ולא הותירה עין אחת יבשה.





לאחר ההילולא החלנו בנסיעה ארוכה אל עבר העיר פס, השנייה בגודלה במרוקו. פס היא בעלת המעמד היותר חזק מבחינה כלכלית מחד, והעיר הפחות בטוחה ליהודים בגלל כניסתם של אנשי דעאש בשנים האחרונות - מאידך.

פס הייתה מקום מושבם של רבי יצחק אלפסי, רבי יהודה בן עטר, רבי משה איבן דאנן והצדיקה המפורסמת "ללה סוליקה". היא הייתה מרכז יהודי חשוב ומרכזי והסיור ב"מלאח" היהודי הצמוד לארמונו השלישי של מלך מרוקו רק מעידים על מעמדה האיתן של הקהילה.





ציונה הקטן אם כי הבולט של "ללה סוליקה" במרכזו של בית העלמין לא מצליח להסתיר את מעמדה של הנערה הצעירה בקרב נשות מרוקו. ללא סוליקה הייתה בסך הכל בת 15 בהירצחה לפני כמאתיים שנה על ידי בן הסולטאן משום שסירבה להינשא לו, ולהפוך לאשה הראשונה במלכות.

אך את עיקר התהילה שלה קיבלה סוליקה בגלל צניעותה יוצאת הדופן, כשעל פי האגדה בשעה שהוצאה להורג בגרירה על ידי סוס דוהר אליו הייתה קשורה בשערות ראשה כל עניינה היה רק שלא תפגע צניעותה בפני הרבים שבאו לחזות במותה.





כשמדברים על מרוקו הלא יהודית אי אפשר שלא לדבר על השווקים המפורסמים שלה, על הריחות העזים, הטעמים שאי אפשר להתעלם מהם וההתנהלות העסקית המיוחדת למזרח התיכון.

בפס מתקיים שוק מיוחד וענק לעבודות וריקועי נחושת וברונזה. הכול נעשה כאן בעבודת יד בכלי עבודה שלא השתנו בחמש מאות השנים האחרונות ובמסורת העוברת בסודי סודות מאב לבן.





משוק הנחושת עברנו לשוק הבדים והטקסטיל כיוון שטיול למרוקו בלי לקנות ארבעה או חמישה "קפנטאנים" - אותה גלימה מסורתית הרקומה בנול ידני השוזר בה חוטי כסף וזהב עם חוטים במגוון צבעי הקשת משל לא הייתה כלל בארץ המגר'ב.





"אם תשלם את מה שהמוכר מבקש הוא יפגע", הפתיע אותנו המדריך המקומי בכלל הזהב של המסחר המזרח תיכוני. "כל מוכר מצפה שתתווכח איתו ותוריד אותו במחיר רק ככה הוא מרגיש שהוא סוחר אמיתי". כמו ישראלים טובים לקחנו את הכלל הזה כמה צעדים קדימה, עד שנדמה שהמוכרים כבר מחכים שנפנה להם את החנות לתיירים הצרפתים והאנגלים שרק פותחים את הארנקים, ולא מעיזים בכלל להתמקח.





כאן, בסמטאות הצרות של השוק בינות לאלפי מוסלמים, חנויות לממכר עופות חיים, דוכנים קטנטנים לממכר ירקות ופירות, הררי תבלינים שהריח העולה מהם חזק רק פחות מריחות החמורים המתחככים בנו בכל רגע, כשהם נושאים על גבם הררי עורות לא מעובדים.

אמנם ההרגשה והביטחון משכרים ומשקרים כאחד, אבל המלך לא לוקח ולו את הסיכון הקל ביותר - וכמו כל קבוצה ישראלית גם אנחנו זוכים לשמירה צמודה של המשטרה המקומית, מלווה באנשי ביטחון סמויים שבאופן לא מפתיע לא מסרבים לקבל קצת "בקשיש" עבור עבודתם המסורה.





מפס יצאנו למסע בן כחמש וחמישים קילומטרים לעיר "ארפוד" הנמצאת בקצה מדבר "סהרה" כשבדרך אנו חוצים שרשרות הרי סקי ואגמי מים מתוקים, ושוב דמיון ומציאות מתעתעים בנו ומזכירים לנו בפעם המי יודע כמה שגם אם היא נקראת המגר'ב - המערב, אנחנו עדיין עמוק עמוק במזרח התיכון.



המסע למרוקו של קול ברמה הופק בשיתוף "אירו פנים" שדאגה לכרטיסים ואישורי הכניסה למרוקו, ולכל ארגון הלינה והאוכל המהדרין למשך כל תקופת השהות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!