גפני אוכל את הקוגל: סכסוך בין ליצמן וכהן

שני יהודים מכובדים ובעלי צורה עמדו השבוע בפתח אולם ירושלים בקומת הועדות של הכנסת וצרחו זה על זה. הצעקות הזעיקו למקום את כל מי שהסתובב באיזור ברדיוס של מאה מטר. בתוך האולם פנימה התקיים דיון של ועדת הרפורמות שדנה באיזה חוק נידח העוסק בסמכויות החדשות של רשות ההון בכל הקשור לפיקוח על הביטוח. משעמם להחריד. אי לכך לא טרח אף כתב פרלמנטרי שזמנו יקר לו להגיע למקום.

במבט לאחור היה זה היה פספוס אמיתי. כי דווקא הדיון המשמים הזה באולם פנימה וחילופי הדברים שבפתח לאחר מכן היו אש וגופרית. עדי ראיה ושמיעה שמתוקף תפקידם היו בדיון (חברי כנסת. עוזריהם ועוזרי עוזריהם) ידעו לספר כיצד מול עיניהם התפוררה הברית הפוליטית הכי מדוברת בזירה הפנים חרדית. ברית שחושלה במאבקים רבים ודומה היה שעוד נכונו לה גדולות ונצורות.

לעדותם של עוברי אורח וסקרנים שנקהלו למקום השניים התפוצצו על זה. השר ליצמן לאיציק כהן: אני לא רוצה יותר לדבר איתך. לכל שבת יש מוצאי שבת. סגן השר איציק כהן לליצמן: גם אני אוכל קוגל. אל תאיים עלי. ביטויים נוספים שנשמעו הושמטו מפני הכבוד. לא כל מה שנאמר בעידנא דריתחא צריך להיות מונצח עלי דפוס לדורות.

על מה ולמה התלהטו שני הידידים שעד לפני יומיים הרעיפו זה על זה מחמאות כשני מחותנים? לכאורה על כלום. הדיון בועדת הרפורמות עסק בחוק שוק ההון החדש והנושא הספציפי היה סמכויות הפיקוח על הביטוח. יו"ר ועדת הכספים ח"כ הרב משה גפני הגיע לדיון חדור להט אך מסיבות שונות לחלוטין. החוק היה אמור להיות בסמכות ועדת הכספים שבראשותו אך כחלון ואיציק כהן התנגדו לכך בתוקף. הם העדיפו שהחוק יהיה בועדה שהעומד בראשה שייך לסיעת כולנו בה הם חברים. נאבקו והצליחו.

גפני החליט להראות להם מה זה. הוא הגיע לועדה עמוס בשישים וכמה התנגדויות מהותיות לחוק והפך את הדיון לקרקס. בשלב מסויים הבין יו"ר הועדה, אלי כהן, שגפני עומד לעשות לו את מה שעשה ללפיד בחוק מע"מ אפס בקדנציה שעברה - פיליבסטר שיימשך עד סוף מושב הקיץ בואכה מושב החורף. במו"מ קצר שהתנהל בשולי האולם הוסכם שגפני מושך את כל ההסתייגויות ובתמורה לכך כל שינוי עתידי שיעשה בחוק ידון בועדת הכספים. סביר והגיוני.

ואז הגיע לאולם הדיונים שר הבריאות הרב יעקב ליצמן. הוא לא בא לחסל חשבונות עם אף אחד. בסך הכל הייתה לו דרישה אלמנטרית אחת. בחודשים האחרונים הוא חולל מהפכה בתחום ביטוחי הבריאות המשלימים והביטוח הסיעודי של קופות החולים. בימים אלו הוא עובד על רפורמה בחוק ביטוח הסיעוד הכללי. אם הרפורמה תעבור היא תהיה מהפכה גדולה אף יותר מזו של חיים רמון שהפריד בין ההסתדרות וקופות החולים.

מדובר בחוק שישחרר מאות אלפי משפחות בישראל מתשלומי עתק למוסדות סיעודיים עבור קרובי משפחתם. הנטל כיום יכול להגיע עד שמונה עשר אלף שקל למשפחה והמדינה מוכנה להשתתף בכמה שקלים רק לאחר שהיא עורכת בדיקת הכנסות מקיפה לכל בני המשפחה. רק מי שעבר יודע - זה גיהנום אמיתי. גרוע יותר מחקירה של מס הכנסה.

ליצמן חשש, ובצדק, שלאחר כל ההשקעה והמאמץ יקום יום אחד המפקח על הביטוח ויחליט להכניס שינויים בביטוחים האמורים. זה לא יקרה בקדנציה הנוכחית. עם ליצמן לא מתעסקים. אבל לא לעולם חוסן. המפלגות החרדיות כבר ראו ימים קשים של אופוזיציה והם עוד עתידים לראות. במאמר מוסגר יאמר שלאורך עשרים השנה האחרונות יש מחזוריות קבועה בכוחן של המפלגות החרדיות. קדנציה אחת למעלה. הקדנציה שלאחריה למטה.

כדי למנוע פגיעה בחוקים שהעביר דרש ליצמן להכניס לחוק סעיף הקובע שכל שינוי בביטוחי הבריאות יעשה רק בתיאום עם שר הבריאות. גם אם הוא, ליצמן, לא יהיה בעתיד שר הבריאות, חזקה על כל מי שיבוא במקומו שיראה לא רק את השיקולים של טובת האוצר וקופת המדינה אלא גם של ציבור מבוטחי הבריאות.

ומי הראשון שקפץ להתנגד? ידידו הטוב של ליצמן סגן השר איציק כהן. ליצמן לא האמין למראה עיניו. בחודשים האחרונים הוא וכהן עשו הרבה קילומטראז' ביחד ופתאום מכה שכזאת. ברגע האמת הוכיח לו כהן שאם הוא צריך לבחור בין הידידות האישית והפוליטית שלהם ובין הנאמנות העיוורת לשר האוצר משה כחלון הוא בוחר באפשרות השניה.

האמת. אם ליצמן היה מפשפש קצת בזכרונו יתכן שהוא לא היה מופתע. בממשלת נתניהו השניה כיהן הכהן כסגנו של שר האוצר יובל שטייניץ. יו"ר ועדת הכספים דאז משה גפני סיפר אז לכל העולם כיצד כהן מגיע אליו לועדה ופועל בעד האנטרסים של האוצר גם כשהם מנוגדים לאלה של הנציגים החרדים. יתכן ששמע ולא האמין. עכשיו היתה לו הזדמנות ללמוד זאת על בשרו.

הנימוק של כהן לסירוב היה יבשושי לחלוטין. היום, כך כהן, אתה מבקש שיתוף של שר הבריאות בביטוחי הבריאות. מחר יבוא שר החינוך ויבקש שיתוף בנושא ביטוחי התלמידים ומשרד החקלאות בביטוחי הבצורת. נאום הפקיד.

ומי קם לעזרתו של ליצמן? לא אחר ממשה גפני. כן. זה האיש שליצמן וכהן חברו יחדיו לברית נגדו בחודשים האחרונים. יתכן שעשה זאת לגופו של עניין. גם הוא מאמין בחשיבות הרפורמות בביטוחי הבריאות. אך כמו שהספקנו להכיר אותו מסתבר יותר שהוא עשה זאת כדי לקיים מה שנאמר: אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו'.

כך או כך היתה זו עזרה מאוד אפקטיבית. גפני הודיע שהוא מעלה את הדרישה של ליצמן בתור הסתייגות לחוק. ליצמן הוא שר בממשלה ואינו יכול להציג הסתייגויות. פקידי האוצר וכהן בראשם נזעקו לעברו של גפני. כמה דקות קודם לכן הוא סיכם איתם על הורדת כל ההסתייגויות שלו בתמורה לכך שהשינויים העתידיים בחוק יעברו לועדת הכספים. אם תגיש את ההסתייגות לטובת ליצמן, אמרו הפקידים, כל ההסכמות בינינו בטלות ומבוטלות.

גפני כמובן לא ויתר. עם יכולת הפיליבסטר שלו הוא לא ממש חושש מהם. ההסתייגות עמדה על סדר היום עד שליצמן קיבל פחות או יותר מה שרצה. בזמן ששורות אלו נכתבות מתקיים דיון פנימי בין האוצר והבריאות על הקמת מנגנון משותף לכל נושאי ביטוחי הבריאות.

האם זה סופה של הברית בין ליצמן וכהן? קשה לדעת. אם הברית היתה על בסיס אמיתי של שיתוף פעולה אין ספק שכאן היתה קבורתה. אבל מאחר וכל עיקרה של הברית היה נגד האויב המשותף משה גפני לא נופתע אם השניים יחליטו שהצר שווה בנזק המלך ויעברו על כך לסדר היום. מבחינתו של ליצמן לפחות זה הכרחי, אחרי שפרוש ששיתף איתו פעולה נגד גפני במשך קרוב לשנה שבר שורות בפרשת החוק הנורווגי, האופציה היחידה למרר את חייו של גפני נמצאת מחוץ לתנועה. כהן סיפק את הסחורה עד עכשיו ויתכן שיספק גם הלאה. כל זמן שזה לא מנוגד לאינטרסים הקדושים של משה כחלון וסיעת כולנו.

את התשובה נקבל, ולא בעתיד הרחוק אלא ממש בימים אלו, מעל דפי בטאונה של אגודת ישראל. מאז הקמת הברית קיבל כהן מעל דפי המודיע קרדיט מלא על מה שקשור בתקציבים לחרדים (הכל כמובן בשיתוף עם ליצמן). הוא זה שפטר את מקבלי הבטחת ההכנסה מאישורים של מס רכוש. הוא זה שהעביר למוכש"ר חמישים מליון שקל (לא דובים ולא יער) והוא זה שכל חודש דואג לכך שכספי הישיבות יעברו למוטבים. אבל אם התשבחות יפסקו נראה מי אוכל קוגל, כהגדרתו של כהן עצמו, ומי לא.

ארדואן בירושלים
ביום שני השבוע עמד ראש הממשלה על דוכן הנואמים בכנסת והשיב לעשרות שאלות ישירות שהפנו לו חברי הכנסת. הנוהל החדש נלקח ישירות מהפרלמנט הבריטי והוא הכניס דם חדש לעורקים הסתומים של הכנסת. לא עוד דיון אי אימון סטנדרטי עם נאומים מוכנים וידועים מראש אלא עימותים שנונים בין ראש הממשלה וחברי הכנסת ללא כל הכנה מראש של הנשאל.

ההצלחה של נתניהו לימדה מדוע הוא ראש ממשלה בפעם הרביעית. עם כל החסרונות הידועים שלו שכוללים אי אמינות. חוסר יכולת לעמוד בלחצים, פחד ממלחמות ואוזלת יד מוחלטת מול הטרור- הוא עדיין היחיד שיכול למצוא את התשובה המהירה לכל מצב אליו הוא נקלע. לחשוב על בוז'י הרצוג עומד במבחן של שאילתות ישירות? רק המחשבה על כך היא אביזרייהו דצער בעלי חיים.

נתניהו לא היסס לרגע גם כאשר נשאל על הידיעות על חקירה לכאורה נגד בני משפחתו. הלעג המושחז של התשובה היא תאווה לאוזניים. ארבע שעות הוא עמד על הדוכן ולא נזקק פעם אחת לנגב את אגלי הזיעה מפניו. כי לא היו כאלה.

בין השאילתות הישירות היתה גם זו של שליח מועצת החכמים ח"כ יגאל גואטה. גואטה התמקד בנושא תאגיד השידור הציבורי החדש. הוא ביקש לדעת כמה אנשי תקשורת חרדים וכמה מזרחיים כבר התקבלו לעבודה בתאגיד החדש. נתניהו שלא התכונן לשאלה (על חקירות בני משפחתו סביר להניח שהוא ערך כמה סימולציות מוקדמות) אלתר תשובה מהשרוול: התאגיד פועל לפי כל חוק ודין ומגייס לשורותיו את כל מי שיכול לתרום לשידור הציבורי בישראל. בלה בלה.

השאילתה של גואטה היתה מהאחרונות בסבב. כעשר דקות אחר כך ירד נתניהו מהדוכן ואז התפרסמה ההודעה על דחיית ההפעלה של תאגיד השידור החדש בשנה וחצי. חברי הכנסת היו בהלם מוחלט. לא רק גואטה שאל על התאגיד אלא גם ח"כים נוספים. נתניהו שעמד על הדוכן לא היסס לשקר לכולם בפנים.

אותות ההלם ניכרו במיוחד על פניו של שר האוצר משה כחלון. דחיית ההפעלה של התאגיד החדש לשנה וחצי משמעותה תקצוב בו זמני של שני גופים: רשות השידור הנוכחית (שאמורה היתה להיסגר בעוד שלושה חודשים) והתאגיד החדש שכבר חתם חוזים עם מאות עובדים ויאלץ לשלם להם משכורות סרק שנה וחצי. עלות הבזבוז הכפול: ארבע מאות מליון ₪. להתחייב על סכום כזה בלי ליידע את שר האוצר זה לא פחות מאשר לירוק לו בפנים.

גם נפתלי בנט ואריה דרעי היו בהלם יחסי. בנט כבר ראה בעיני רוחו את לוח השידורים של התאגיד החדש המורכב ברובו מבני הציונות הדתית (רשימה מפורטת של יוצאי מקור ראשון וגל"צ חובשי כיפות פורסמה כאן לפני כחודש). דרעי מצידו עוד ניהל מגעים שקטים עם לשכת נתניהו על שילובם של שדרנים מזרחיים חרדים במסגרת התאגיד. לשניהם לא היה שמץ של מושג על ההסכם שנתניהו רקם עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן מאחורי גבם.

מה שנותר להם כעת זה רק לשבור את הראש ולנסות להבין מה הוא הרוויח מכך. מה יצא לנתניהו מהמצב המוזר של רשות שידור מקרטעת במשך שנה וחצי לצד תאגיד שידור שטרם קם וכבר סופג דחיה של שנה וחצי. כל הגורמים המעורבים בנושא התאגיד משוכנעים שהמהלך הוא בעצם תעודת הפטירה שלו. מי ילך עכשיו לחתום על חוזה תעסוקה בגוף שהפך לגופה מדממת? מקסימום נייעסן חרדי אחד שמובטל כבר ממילא.

ההערכה הראשונה שהסתובבה במסדרונות הכנסת היתה שמדובר במהלך ארדואני טיפוסי של ביעור מוקדי ההתנגדות בתקשורת. נתניהו, להערכה זו, רצה בהמשך קיומה של רשות שידור מדממת ומוחלשת שמרבית עובדיה יהיו חייבים לו את מקור פרנסתם. עם תחילת פעילותו של התאגיד החדש כאלף ומאתיים עובדי רשות השדור היו הולכים הבית ורק הטאלנטים היו נקלטים בתאגיד החדש. כעת כולם מפוחדים ומצפים שהדחיה לא תהיה לשנה וחצי אלא לעולמי עד ומקור פרנסתם ישמר לנצח.

אבל מתגובת הזעם חסרת התקדים של נפתלי בנט ניתן ללמוד על מניע אפשרי אחר של נתניהו. ברמת הניסוח וההתקפה האישית על ראש הממשלה היא אף היתה בוטה יותר מפרשת הקבינט הביטחוני ואוזלת היד נגד הטרור. בנט פרסם הודעה הטוענת שאוסף החוקים של נתניהו בנושא התקשורת (דחיית הקמת התאגיד הטעונה חוק. וחוק ערוץ הכנסת שנתפר, כנראה, למידותיו של טייקון התקשורת וידידו של נתניהו שאול אלוביץ) מעורר חשש ודאגה עמוקה לעתיד חופש הביטוי. תקשורת חופשית, כך בנט, היא הבסיס לדמוקרטיה.

מבט אל רשימת המצטרפים החדשים לתאגיד אפשר שתחשוף את מניעי הזעם של בנט ואת מה שבאמת הדאיג את נתניהו. מרבית הטאלנטים החדשים של התאגיד הם אמנם מהצד הימני של המפה הפוליטית, הצד המועדף על נתניהו, אך בנוסף הם גם בני הציונות הדתית. זו שמזוהה יותר עם הבית היהודי מאשר עם הליכוד.

נתניהו ראה כיצד הגולם החדש קם על יוצרו. במקום לשרת אותו הוא הפך לבית החם של אנשי התקשורת הדתית לאומית. אנשים שיום אחד עוד עשויים להתייצב נגדו כאשר יפר את הבטחותיו למחנה הלאומי משיקולים של הישרדות אישית. וכבר היה מי שהעיר שההסכם המביש עם טורקיה והמגעים החשאים עם הליגה הערבית החלו לצבור תאוצה במקביל לבדיקות המשטרה בעניינה של המשפחה המלכותית. מודל אריאל שרון ופרשת ההינתקות. הקפאת שידוריו של התאגיד החדש נוטלת מידיו של בנט את הצעצוע הנחשק של כלי תקשורת שמרבית אנשיו מזוהים איתו.

דחיית שידורי התאגיד שנועדו לחודש אוקטובר מחייבת חקיקה בכנסת. עד פגרת הכנסת נותר פחות מחודש ימים. קשה להעביר חקיקה מורכבת כל כך בזמן קצר, בפרט מול סיעות קואליציה שלא ישושו לתת לכך יד. נתניהו ואנשיו חשבו גם על זה. באחד מסעיפי חוק התאגיד הציבורי שכבר נחקק נכתב כי שר התקשורת יהיה רשאי לדחות את מועד תחילת השידורים בשלושה חודשים ללא צורך באישור הכנסת. זה יאפשר לנתניהו לצלוח את מושב הקיץ ולהעביר את ההכרעה למושב החורף. זמן מספיק בהחלט.

חרון האף של ש"ס והבית היהודי לא ממש ימנע מהם להצביע בעד החוק. נתניהו כבל אותם בסעיף מיוחד בהסכם הקואליציוני המחייב לתמוך בכל יוזמות החקיקה של שר התקשורת. סעיף שדומה ונתפר בדיוק למטרות מסוג זה. נתניהו החליט לשלוט בתקשורת הישראלית נוסח ארדואן באיסטנבול. שניהם, אגב. פועלים בהתאם לחוקים שחוקקו על ידם.

מי מפחד מחוק הליב"ה
קודם שהחל לעסוק במחאות על הדחיה בהפעלת תאגיד השידור הקדיש שר החינוך מזמנו היקר לחוק הליב"ה שעומד לעלות לאישור הממשלה ביום ראשון הקרוב. כמה התבטאויות של מקורביו בתקשורת לימדו את הקהל הרחב שדעתו האישית של השר אינה נוחה מחוק המשחרר את החרדים מלימודי ליב"ה, אבל מה יעשה והוא כבול להסכם קואליציוני חד וברור בנושא זה. אנוס על פי הדיבור.

אבל הדיבורים האלה נשמעים רק בתקשורת הכללית. בתקשורת החרדית אין להם זכר, ולא מטעמים של צנזורה פנימית של הועדות הרוחניות. הסיבה היא שבנט משחק בעצם משחק כפול. עם החרדים הוא משתף פעולה באופן מלא בהעברת החוק. יש לאזכר בהקשר לכך שלפני שלושה חודשים העלה גפני הצעת חוק פרטית בנושא הליב"ה. בנט, כנראה בעצת ידידו הטוב ליצמן, התנגד ודרש שתהיה זו הצעת חוק ממשלתית. גם אם הכוונה היתה לקחת מגפני את הקרדיט זה בסדר גמור. הצעת חוק ממשלתית תמיד עדיפה מהצעת חוק פרטית.

לזכותו יאמר שבמשרד החינוך עבדו באמת קשה על החוק החדש. את העבודה עשו בלשכתו של סגן השר מאיר פרוש אבל בגיבוי מלא של לשכת השר (אפרופו לשכות. יש מתח הולך וגובר בין לשכת השר וסגנו ולא נופתע אם ירשם פיצוץ ביחסים בזמן הקרוב. יותר מדי נושאים פנים חרדים מעוכבים במשרד בזמן האחרון). האחרונים עמדו גם בקשר עם משרד המשפטים שמערים אין ספור קשיים סביב ניסוח התקנות החדשות. עד לרגע זה עוד אין הסכמה על הנוסח הסופי ובהחלט יתכן פיצוץ של הרגע האחרון. אם זה יקרה האחריות לא תהיה של משרד החינוך. בנט גם רוצה לראות כבר את הסיפור הזה מאחוריו.

אם לבנט היה יועץ שיודע לקרוא חוקים הוא היה מציע לו להתגונן מול דעת הקהל החילונית המשוסה בלי להדליף שהוא בעצם נגד אך כפו עליו. ההגנה הטובה ביותר היתה הצגה של החוק כפי ששר החינוך הקודם לו, שי פירון, חוקק אותו. מתברר שפירון עצמו פחד מהשלכות החוק ולכן לא ביצע אותו למרות שכל הכלים והסמכויות היו בידיו. בתחילת שנת 2014 העבירה הממשלה את חוק הליב"ה הדרקוני המאפשר לשר החינוך לשלול תקציבים ממוסדות פטור שאינם עומדים ביעדי החינוך. מה הם יעדי החינוך לא קבעה הממשלה. את זה הותירו לתקנות שיתקין כבוד שר החינוך.

פירון ניגש אל המלאכה והכין את תקנות החנק למוסדות הפטור. בתקנות נאמר כי בשנת הלימודים תשע"ה (שנפתחה באלול תשע"ד, שימו לב לתאריך. הוא נחוץ להמשך) על מוסדות הפטור ללמוד שישים וחמשה אחוזים מלימודי היסוד החילוניים. בשנת תשע"ו שמונים וחמשה אחוז ובתשע"ז מאה אחוז.

פירון הכין את התקנות אך כאשר בא לחתום עליהם רעדה לו היד. הוא לא חתם עליהם במשך שנה תמימה עד הבחירות שלאחריהן נדד לאופוזיציה. הבחירות התקיימו בסוף אדר תשע"ה ושנת הלימודים תשע"ה החלה שבעה חודשים קודם לכן. אם היה רוצה לעצור את התקציבים למי שלא מלמד ליב"ה לפי התקנות, הוא היה מוציא את העט מהחולצה וחותם. אין לרגע ספק שמוסדות הפטור היו מעדיפים לאבד את התקציב ובלבד שלא לעלות לשישים וחמשה אחוזי ליב"ה כפי שנדרשו בתקנות החדשות. מאחר ולא נחתמו ממשיכים מוסדות הפטור לקבל את חלקם היחסי כמימים ימימה. חמישים וחמשה אחוזי תקצוב מול חמישים וחמישה אחוזי ליב"ה.

הקייס של בנט, אם רק היה מכיר את החוק, היה פשוט מאוד. אני לא חייב לעשות, כך היה אומר, את מה ששי פירון פחד לעשות.

מדוע סירב פירון לחתום על התקנות. שתי תשובות בדבר. האחת. כשם שלפיד לא רצה עימות ישיר עם החרדים בחוק הגיוס ודחה את ההכרעה לשנת 2017 - גם בן טיפוחיו רשאי לעשות כן. שנית. פירון הבין שמוסדות הפטור יעדיפו לוותר על תקצוב ויהפכו להיות מוסדות בסגנון סאטמר והעדה החרדית. לא מקבלים שקל ולא רואים פני מפקח של משרד החינוך. אין דיווחים ואין שום מידע על התלמידים. פירון, ודי בשכל, העדיף שארבעים אלף תלמידי הפטור ישארו רשומים במערכת ולא יעלמו מתחת לרדאר של משרד החינוך.

התקנות החדשות שמכינים כעת במשרד החינוך של בנט לא משנות במאום את המצב בימי פירון. הן משאירות את יחס התקצוב מול יחס לימודי הליב"ה (חמישים וחמשה מול חמישים וחמשה) כמימים ימימה. אין כאן פטור גורף לחינוך החרדי מלימודי ליב"ה יען כי מוסדות הפטור הם בקושי עשרה אחוז מהמערכת. כל היתר לומדים מאה אחוז ליבה או קרוב לכך. את עשרת האחוזים של מוסדות הפטור אין כל דרך לכפות לעשות זאת. וזה כל הסיפור שבנט אמור היה לספר.

משחק הכסאות של עולם הדיינות
בשבוע שעבר שרתה השמחה במעונם של המפלגות החרדיות. בקרב ההירואי שתואר כאן בהרחבה עלה בידם למנות שבעה דיינים חרדים מתוך עשרה. בנוסף עלה בידם גם לחסום את מינוי כמה דיינים ליברליים יתר על המידה שהבית היהודי ביקש למנות מטעמו.

הדרך לפשרה הגואלת עם הבית היהודי היתה, כמתואר בשבוע שעבר, באמצעות השגת תקנים נוספים לדיינים בבית הדין העליון. תחילה הושגו שני תקנים. בשלב המו"מ הסופי הושג עוד תקן אחד. בנדיבות ליבם של פקידי האוצר.

רק הנוגעים בדבר ידעו שאת המחיר האמיתי משלם הציבור הרחב. התקנים החדשים שהושגו לא היו חדשים כלל ועיקר. הם הועברו מבתי הדין האיזוריים לטובת בית הדין העליון. לקחו מכאן והעבירו לשם. מבחינת האוצר זה כסף קטן. הפרש המשכורות בין דיין באיזורי לדיין בעליון הוא שלושת אלפים ₪ בלבד לחודש.

הפגיעה בציבור הרחב כתוצאה ממהלך הפוליטי שנועד לרצות את כולם היא קשה. בבתי הדין האיזורים יש עומס אדיר של תיקים. אלפי תיקים ממתינים בתור וכל תיק זה עולם ומלואו של יחסי משפחה. בבית הדין העליון לעומת זאת אין כמעט עומס. דיין ותיק במערכת הגדיר זאת באוזננו כך. "כשיש הרכב אחד בבית הדין העליון יש עומס. לשני הרכבים יש עבודה סבירה. לשלושה ולארבעה אין כמעט מה לעשות. אבטלה סמויה. היקף התיקים הנידונים גם כך לא מחייב את בית הדין העליון לעבוד חמשה ימים בשבוע כמו באיזורי אלא יומיים בלבד".

האם עם ישראל לא אוהב לערער לבית הדין הרבני העליון כמו לבג"ץ? שאלנו.

אוהב גם אוהב - היתה התשובה. "אבל בבית הדין הרבני יש נוהל יחודי שאין בבג"ץ. כל ערעור טעון אישור מיוחד של נשיאות בית הדין. מרבית הערעורים לא מקבלים אישור וכך הדיינים פטורים מעבודה קשה".

ומהיכן יקחו לעליון את התקנים שנגזלו מציבור המתדיינים באיזורי? גם בנקודה זו דנו נציגי המפלגות החרדיות ובתי הדין. תחילה הוצע לקחת אותם מבית הדין האיזורי בפתח תקוה שם ישנם שלושה הרכבים לעומת שניים במקומות אחרים. אבל אז קם מישהו שהביע התנגדות נחרצת. הוא לא אמר מדוע אבל זה היה ברור לכולם. החוק קובע שרב עיר מכהן כראש אבות בתי הדין, ובעצם כדיין גם בלי מבחנים - רק אם יש בעירו שלושה הרכבים של דיינים. כלומר: אם יקחו שלושה תקנים מבית הדין האיזורי בפתח תקוה יהיו רק שני הרכבים ורב העיר לא יחשב כראב"ד.

האם יש לכך קשר לעובדה שאחד מנציגי המפלגות החרדיות שבחשו מאחורי הקלעים נושא שם משפחה זהה לרב העיר? כנראה שלא ומדובר במקריות גמורה. את התקנים החסרים יקחו מהעיר נתניה או מעיר אחרת שאף אחד לא מפסיד שם תואר חשוב. בכל מקרה את המחיר ישלמו האזרחים שתיקיהם ממתינים לדיון חודשים ושנים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!