חיי אדם: יוסי (יוסף) רוזנבוים • תיעוד מיוחד

סדר יום:

07:30 - קימה, מתארגנים בבית ליום חדש. עוזר לטפל בילדים לקראת היציאה מהבית.

08:00 - מוציא את הילדים מהבית. לוקח אותם לגנים.

08:35 - מתארגן בבית, ויוצא לתפילת שחרית בשיטבלעאך המקומי, ליד הבית.

09:15 - חוזר הביתה, לוקח את האוכל שהכינה אשתי, ויוצא לירושלים - לעבודה.

10:00 - מגיע לעבודה בחנות 'הצורפים', מארגן את החנות לקראת יום עבודה.

11:00 - מקבל סחורה חדשה מהמפעל, מסדר על מדפים את הפריטים שנקנו אמש, ומזמין סחורה למלאי.

13:10 - יוצא לסידורים בגאולה.

14:00 - חוזר לחנות, אוכל את ארוחת הצהרים שאשתי הכינה.

14:20 - יוצא להתפלל מנחה בתפילומט - השיטבלעאך שמעל פיצה אורי.

14:45 - חוזר לחנות להמשך עבודה ולתיאום מכירות גדולות, בעיקר מול וועדי עובדים, ת"תים וכדומה.

16:00 - לוקח פסק זמן כדי לטפל בנושאים הבוערים. על הפרק: נוער נושר שאני עובד איתו כבר כמה שנים.

19:00 - מגיע לכובעי פרסטר, שם שוב אני מטפל במכירות מול קבוצות גדולות, בעיקר ת"תים ואיגודים למיניהם, לקניות מרוכזות.

21:30 - עוזב את פרסטר, עולה לרכב של עמותה בראשותו של הרב צבי פאלוך המובילה חולים ומלוויהם מבתי חולים הביתה.

22:30 - מגיע לאחר הפיזור של קו 'גמילות חסד' לשיעור קבוע בדף יומי, עם החברותא שלי שנים רבות, הרב שלמה אוירבעך.

23:25 - מתפלל מעריב במקום, לאחר השיעור.

23:40 - מתפנה לטפל בבעיות של נוער נושר, כשזה מלווה בפגישות איתם ונסיעות למקומות בהם הם מסתובבים, ונסיונות לפתור בעיות שצצו במהלך היום .

02:00 - חוזר הביתה עייף, פורש לשינה עד יום חדש למחרת.

כמה מילים על:

'אמרי חיים'

באחד הימים, תוך כדי שאני מוכר בחנות, הגיע זוג מבוגר. הם היו נראים מאוד מודרנים-אמריקנים. לא נראה היה שיש להם כל קשר, אפילו לא מקרי, לחסידות. תוך כדי שהם סובבים בחנות, הם מגיעים לגביע שנראה בצורה מאוד ייחודית ומוכר בקרב כולם כ'גביע רוז'ין'.

ואז הם קוראים לי ומבקשים ממני את גביע ויז'ניץ. אני מביט ואומר להם: זה לא גביע ויז'ניץ, זה גביע רוז'ין. תוך שהם מתעקשים לקנות אותו וקוראים לו גביע ויז'ניץ, התחיל האיש המבוגר לספר לי, תוך כדי שאני כבר אורז להם את הגביע, כי אביו היה זה שהציל את ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ.

אני לא כל-כך האמנתי, ואז בהתרגשות - תוך כדי שהוא מתחיל לבכות - מוציא האיש מארנקו פתק בכתב-ידו של ה'אמרי חיים', עם שתי הבטחות שכתב לאביו: שבזכות זה שהציל אותו יזכה לבנים ועשירות. ועכשיו, אומר האיש שכבר ממש בוכה מהתרגשות, כשנודע לנו שיש גביע כזה מיד הזדרזנו לקנות אותו.

"מתן בסתר"

באחד הימים הגיעה לחנות אישה מאוד מאוד עשירה, שהחלה לבחור זוג פמוטים לשבת. לאחר בדיקה ממושכת של כל הפמוטים - בחרה בזוג פמוטים מאוד יקר, ביקשה שנארוז אותו בצורה הכי מכובדת שיש. ואז, כשהכול כבר ארוז והיא אמורה לקחת, היא מוציאה דף, רושמת עליו כתובת במאה שערים, ואמרת לנו: לכו להביא להם את זה.

כשלא הבנו מדוע אנחנו צריכים לבצע זאת, הסבירה: אני מכירה את המשפחה הזאת. הם עניים מרודים, לאוכל וביגוד יש תמיד אנשים טובים שידאגו להם ויקנו להם. אבל לפאר את שולחן השבת שלהם, אין להם אפילו פמוטים פשוטים. לכן אני קונה להם את זה, כדי שיהיה להם משהו שאף אחד לא חשב.

תוך כדי השיחה, היא הוציאה סכום כסף גדול שהיה במעטפה, הכניסה לאריזה וזירזה אותנו לשלוח ליעד.

אבי המשפחה, שהגיע לאחר מכן לכאן כמה פעמים, בניסיון לברר מי הביא את הפמוטים, נענה תמיד במשיכת כתף. ואז יום אחד שאלתי אותו: למה אתה מתעקש לדעת מי נתן את הפמוטים? ענה לי: אני רוצה להודות באופן אישי לאדם שגרם לאשתי אושר רב באותה שבת, ובכל שבת ושבת בהדלקת נרות. כשספרנו זאת לגברת התורמת בפעם נוספת שחזרה כדי לעשות את אותו הדבר למשפחה אחרת, היא אמרה לנו: זה בדיוק מה שרציתי לעשות - לתת להם אור ושמחה בלב.

הבן יקיר לי

עבדתי כשנה במושב בדרום הארץ עם נוער נושר. בוקר אחד מגיע אבא עם בחור. נראה עלם חמודות. אבל לאחר שאביו הלך, התברר לנו איזה 'תכשיט' הגיע, ידו בכל ויד כל בו. הפך את המושב. לא הייתה שעה שלא היו עליו תלונות.

באותה תקופה ניסיתי כמה שיותר לעבוד איתו, לקדם אותו - אך ללא הצלחה. לאחר כשנה מאז שבא, נסגרה הישיבה. לקחתי טלפונים מכל הבחורים ושמרתי איתם על קשר גם אחרי שנסגרה הישיבה. יום אחד, לאחר תקופה ארוכה, אני מקבל טלפון.

על הקו, מפקד משטרת רמת גן שמבקש ממני להגיע לתחנה. אני מנסה לברר על ולמה - והוא בשלו: תגיע לכאן, זה משהו שקשור אליך, אבל אין לך מה לדאוג. משפט כזה בדרך-כלל אמור להלחיץ יותר.

אני יורד לבני-ברק, מגיע לנקודת המשטרה ברמת גן, מציג את עצמי, ומיד יורד מפקד התחנה, מכניס אותי לשיחה אצלו - ומי נשוא השיחה? כמובן, הבחור הנודע. מתברר שהלה נתפס כבר כמה פעמים על פשעים חמורים, ועכשיו כלו כל הקיצים.

אני שואל את המפקד: ומה אני קשור לכל זה? עונה לי המפקד: מאחר ואתה הוא היחיד שהוא הזכיר את שמו כחבר, הזמנתי אותך כדי לתת מוצא של צ'אנס אחרון. אני אהיה מוכן להוציא אותו בפיקוח שלך, ותוך עירוב כל הגורמים בנושא, ונראה מה יצא ממנו.

הרמתי טלפון לאשתי, ספרתי לה על מה שקורה כאן - והיא ללא היסוס אמרה לי: תביא אותו אלינו הביתה.

ואכן, הוא היה אצלנו תקופה, השתקם, עלה על דרך המלך - וכיום הוא אברך של משי באחת הערים החרדיות בארץ.

תציל ממוות

במסגרת ההתנדבות שלי ב'קו החסד' של הרב צבי פאלוך - במסגרתו אני מסיע חולים ומלוויהם לבתי החולים וחזרה - יש להם בימי שישי פרויקט נוסף, שבו הם לוקחים ילדים חולים מבתיהם, בעיקר אוטיסטים או ילדים עם פיגור שכלי, ומוציאים אותם מהמשפחות שלהם ומעבירים אותם לשבת להתארח במקומות אחרים, כדי לתת למשפחה זמן להתאוורר.

באחד מימי שישי הללו, לקחתי ילד מוגבל שכלית מביתו שבבני-ברק, למשפחה מארחת בנווה יעקב. לאחר שעוד ילד ירד, נותרנו אני והוא לבד ברכב. ואז הוא החל להשתולל כל הנסיעה, למרות שהיה חגור. כל ניסיונתי להרגיע אותו עלו בתוהו. בכניסה לנווה יעקב, תוך כדי שאני מפנה את מבטי במראה אליו, כדי לראות מה שלומו - הרכב עלה על המדרכה והחל להידרדר לכיוון התהום שבכניסה לנווה יעקב.

אני מנסה לבלום ואין לזה סיכוי. זה לא הולך. ואז, ממש בשנייה האחרונה, הרכב נעצר כשהוא נבלם בסלע קטן. אני יוצא מהרכב ולא מאמין כשאני רואה את התהום הפעורה למרגלות הרכב. כמובן שלקחו ברכב אחר את הנער למשפחה - ואז כשהחלו להרים את הרכב חזרה, התברר עד כמה נצלנו ממוות בטוח.

הסלע שנראה היה שהחזיק את הרכב - התנתק ונפל לתהום בקול רעש גדול, כשהמחלץ אומר לי: אין לי מושג איך זה הצליח לעצור את הרכב, בו בזמן שאפילו את משקל עצמו הוא לא החזיק אחרי שהזזנו את הרכב.

למה כובע?

אני עובד כמה שעות בחנות הכובעים של פרסטר. בערב פסח אחד, כשהחנות כולה עמוסה, הגיע אברך עם שלושה בנים וביקש לקנות כובע עם תלוש שקבל מאחד הת"תים. לאחר שעה ארוכה שהם מדברים ומתלבטים, מתברר לי שיש בידי האב רק 300 ש"ח, אך זה יכול לאחר הסבסוד להספיק רק לכובע אחד - וכעת הדיון מתנהל בניהם: מי הוא זה שיזכה בכובע חדש לחג.

לאחר שהם שוב יצאו לדיון מחוץ לחנות, ניגש אלי בחור אמריקני עם כרטיס אשראי, נותן לי אותו, ואומר לי: תחייב את הכרטיס בארבעה כובעים חדשים, ותדאג להביא לו, לאברך, בלי שידע ששלמו עליו. העברתי את הכרטיס, לקחתי את הכסף - והבחור נעלם מיד.

אני נותרתי להתמודד: איך אני נותן לו את הכובעים הכי יקרים בחנות, שכבר שולמו, בלי שידע שמישהו שילם עליהם, אלא יחשוב שהם מגיעים לו בדין.

לאחר כמה דקות הם חזרו לחנות. הם היו נראים נסערים. ניגשתי אליהם בתמימות, שאלתי אותם מה בדיוק הסיפור. הראה לי האב את התלוש, ואמר שהם לא בטוחים שיש להם מספיק כסף לקנות את הכובעים. לקחתי את התלוש, הסתכלתי עליו בעיון, ואז אמרתי לו: אה, התלוש הזה במיוחד מקנה לך הנחה שאתה יכול לקנות את כל הכובעים במחיר של 300 ש"ח.

האברך לא האמין למשמע אוזניו ובטח לא בניו, שמיד קבלו כל אחד מהם כובע מהמפוארים בחנות - ויצאו כשהם מרוצים.

שנה לאחר מכן נכנס האב עם בן נוסף שעושה בר מצווה, ניגש אלי, מוריד את כובעו, ואמר לי: תביא לי כזה כובע לבן שלי. אני רואה את הכובע הכי יקר בחנות, ומאחר ואני לא זוכר את המקרה שאירע עימו לפני שנה, מוציא לילד כובע, מודד לו, מנקה, מבריש, מכניס לו לאריזה וממתין לקבלת הכסף.

האב מוציא שטר של מאה ש"ח, ותלוש נוסף, בדיוק כמו בפעם שעברה. אני אומר לאב שחסר עוד 700 ש"ח אחרי ההנחה של התלוש. האב לא מאמין ואומר: שנה שעברה קנינו כאן ממך כובעים במחיר הזה, עם התלוש הזה, לא יתכן שזה עלה יותר יקר.

ואני, שלא זוכר את הסיפור, מתעקש עימו שמעולם לא מכרתי כזה כובע במאה ש"ח עם תלוש. הוויכוח הולך ומחריף, והוא מזכיר לי פרטים - ואז נופל לי האסימון. מה עושים כעת? לספר לאבא שהכובע נקנה עבורו על-ידי אלמוני לא היה ראוי. לקחתי ממנו את הכסף שהיה בידו - ושחררתי אותם לשלום.

תוך כדי שאני חושב שאני אפרע את הנזק מכיסי, שהגיע הבעל בית. ספרתי לו מה קרה והוא אמר לי: לא רק שלא תשלם מכיסך, אלא בכל פעם שתתקל בבעיה כזאת - תתקשר אלי ונפתור את זה על הצד הטוב ביותר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!