"עכשיו הם ירצו את התינוקת שלהם - אבל לא תהיה להם תינוקת" • טור אישי כואב

ערב שבת. שתיים בצהריים זו שעת שיא. הילדים מסתובבים בין חדרי הבית, כל אחד עסוק בענייניו, אבא שלנו מחוץ לבית, מסיים השלמות אחרונות כמו חלות וחטיפים לילדים – שיהיה בשפע. יש לנו אורחים, אז מן הסתם הכמויות גדולות יותר והרצון לארח באהבה, גורם לקנות גם את זה ואת זה ואת זה... לכבוד שבת קודש ולשם מצווה. ואני, אמא, עומדת במטבח, בין תבשיל לתבשיל, עוד ניקיון שנולד ברגע של חוסר תשומת לב, בין עוד מתכון שצריכים להעלות ל'לובי נשי', לבין עניינים שוטפים כמו שיש בכל בית עם ילדים. אני צריכה לתאר לכם יום שישי בבית ממוצע?

והיום יש אצלנו בכלל חגיגה, כי הקטנה שלנו חוגגת מסיבת פרידה מהבקבוק סוף כל סוף. מיום שלישי השבוע אנחנו מחכים לאירוע. דיברנו עליו, התכוננו אליו, וקבענו יחד יום שבו כל בני המשפחה בבית, כדי לחגוג את היום שבו היא הופכת רשמית לגדולה.

ובתוך כל חוויות השישי האלו, מגיעה הבשורה. הלוואי שיכולתי להתעלם מחדשות כשאני עומדת במטבח ומבשלת, אך כאישה שעבודתה בתקשורת, קשה להתעלם, המידע פשוט מגיע. והוא שולח לך אגרוף ישר לבטן.

החייאה על תינוקת במצב אנוש – לאחר שנשכחה ברכב. אני מתיישבת בכבדות על הספה, לא משנה כמה עבודה מחכה לי עכשיו במטבח. הקטנה, זו שתכף תחגוג את האירוע המשמעותי שלה, מתיישבת לידי. "מה קרה"? היא שואלת, ואליה מצטרפת הגדולה יותר. אני יושבת ומספרת להן בפנים מלאות כאב, על תינוקת קטנה שנשכחה ברכב. ואז מגיעה ההודעה על פטירתה. "מסכנים", כך הבנות. ואני מוחה דמעה מהעין. בסצנה הזו, כשאני יושבת מוקפת בילדיי, בבית הנעים, מזגנים דולקים בכל חדר, קשה לי לדמיין את הטרגדיה שמתרחשת 60 ק"מ ממני.

זמן קצר קודם לכן חזרתי הביתה מסבב סידורים מחוץ לבית. 30 השניות מרגע שנכנסתי לרכב ועד שהמזגן החל להשפיע, הרגשתי שאני מתבשלת. מתמלאת בצמרמורת מהמחשבה על הקטנטונת חסרת האונים שקיפחה את חייה באופן כה אכזרי.

"עכשיו הם ירצו את התינוקת שלהם – אבל לא תהיה להם תינוקת", אומרת הקטנה שלי, שתכף תחגוג ארבע שנים. כשהיא אומרת את המילים האלו, אני מתכווצת. כל כך ברור לה, ונשמע פשוט מפיה, והמילים כל כך דוקרות, כמו האמת, כמו המציאות האכזרית.

אז התיישבתי לכתוב, להוריד קצת מהכאב שאני חשה, אל קובץ הוורד הקר והמנוכר, ולנסות להוריד מעוצמת התחושות. הילדה רוצה את החגיגה שלה, מישהו צריך לשיר לה עכשיו שהיא גדולה וגיבורה. חייבת לחייך, לצחוק, לשמוח. משאירה מגירה קטנה במוח, פתוחה, עם הרבה חיבוקים למשפחה אחת בעיר ביתר, שאת השבת הזו יכניסו בצורה שונה כל כך מזו שאני אכניס. משפחה שכל כך תרצה את התינוקת שלהם – אבל לא תהיה להם עוד.

בשורות טובות, ושלא נדע צער.
שבת שלום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!