מתי קנאה משובחת, ומתי היא מעשה קיצוני?

הרלוונטיות של פרשת פנחס אותה נקרא השבת בבתי הכנסת, דווקא ביום בו אנו מתחילים אלו את תקופת ימי 'בין המצרים' היא ברורה למתבונן.

שלושת השבועות שלפנינו, אלו ימים שחז"ל תיקנו בהם הלכות אבילות על חורבן הבית. הימים הללו מתחילים מצום י"ז בתמוז, (השנה עקב שחל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון) וממשיכים בשלושת השבועות, תשעת הימים, ושיאן בתשעה באב. חשוב להזכיר, כי בית המקדש נחרב בעוון שנאת חינם, ובית המקדש ייבנה במהרה בזכות אהבת חינם. וכשמדברים על 'אהבת חינם' הכוונה היא לאהוב מישהו גם אם אין סיבה מיוחדת לכך. ויתרה מזו, לאהוב ולכבד את הזולת גם כאשר הסיבות מצדיקות את ההיפך הגמור.

אולי זהו חשבון הנפש אותו יש לערוך בימים אלו. המרחב הציבורי הפך לכלי ניגוח, כל עיתון שאנו פותחים, מלא בשמות ותמונות של אנשים; כתבות פוגעות ומעליבות; הלבנת פנים, לשון הרע ורכילות. אינני רוצה להיות מקטרג או מטיף בשער, אבל בל נשכח שמאחורי כל תמונה, דיווח או כתבה, עומד אדם. כן כן, אדם. בשר ודם. יש לו משפחה, אשה וילדים, ועלינו לזכור זאת כל העת.

כולנו מצפים ומייחלים לבניין בית המקדש, ושאליהו הנביא יבוא ויבשרנו בגאולה השלימה. אז בואו נתחזק בדבר הקטן הזה: כל אדם הוא קודם אדם שנברא בצלם וצווינו בתורה הקדושה "ואהבת לרעך כמוך". הבה נקבל על עצמנו לאהוב את הבריות ומשמיים גם יאהבו אותנו.

פרשת השבוע, פרשת פנחס, היא המשך ישיר לפרשה הקודמת, בלק. בסיום הפרשה, כאשר מזימתו של בלק לקלל את עם ישראל על ידי בלעם לא צלחה, ובלעם מגורש בביזיון, רגע לפני הוא מנסה להציל את כבודו. הוא יועץ לבלק שאם הוא מעוניין להילחם בעם ישראל, עליו להחלישו. וכיצד מחלישים את עם ישראל? על ידי שמורידים אותו ערכית ורוחנית. וכשעם ישראל לא נוהג במוסריות הראויה לו, אזי אין עליו את השמירה המיוחדת של בורא עולם. זאת ידע בלעם הרשע.

אכן, בלק מקבל את העצה, שגורמת למגיפה נוראה בעם ישראל. עד שמגיע פנחס בן אלעזר, ובמעשה הקנאות שלו הורג את זמרי בן סלוא והמגיפה נעצרת. כפרס על פעולת הקנאות, קיבל פנחס את ברית השלום. לו ולזרעו אחריו. "ונתתי לו את בריתי שלום".

המדרש אומר (מדרש אגדה במדבר פרק כה): "אמר ריש לקיש הוא פינחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, והיתה לו ולזרעו אחריו, שיהיו מבורכים ממני לעולם".

עיון בדברי המדרש מגלה לנו שלמעשה פנחס בן אלעזר ואליהו הנביא הם אותו אדם בגלגולים שונים. אם נתבונן בדברי הימים על מעשיו של פנחס, ולעומת זאת על מעשיו של אליהו הנביא, נוכל בנקל למצוא נקודות חופפות.

כידוע אליהו הנביא מעיד על עצמו בספר מלכים "קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות" והוא גם קורא לעם ישראל לנקום בנביאי הבעל – פעולה של קנאה לה'. עדות זו חופפת אחד לאחד עם המעשה עליו אנו קוראים בפרשתנו. קנאות לה'.

לעומת זאת אנו קוראים על תפקידו של אליהו הנביא לעתיד לבוא: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אליהו הוא מקרב הלבבות הגדול בין אבות לבנים, דמות מאחדת ומלכדת, היתכן? הרי זה נראה משהו מנוגד לדמות של המקנא הגדול בתנ"ך, מקנא קנאת ה' צבאות, זה שהורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור?

למדים אנו מכך, שאין כל קשר בין קנאות לבין השכנת שלום ואחדות. גדלותו של אליהו הייתה בשילוב בין הדברים, קנאות כשצריך, וקירוב לבבות ושלום כשצריך. כוח זה ניתן לו ע"י הקב"ה לאחר הקנאות הראשונה, "הנני נותן לו את בריתי שלום", בריתו של הקב"ה היא שלום כשצריך, ומלחמה כשצריך, "ה' איש מלחמה ה' שמו". קנאות אמת היא אינה תכונת אופי, אלא אילוץ במצב מסוים, כך שמעשיו אינם סותרים אחד את השני, אלא אדרבה משלימים האחד את השני.

*

אז מתי 'קנאות' נחשבת לטובה, אשר מקבלים עליה שכר כפנחס, ומתי היא נחשבת למעשה קיצוני הראוי לכל גינוי?

כאן אנו נכנסים לנושא של איזונים. אדם חייב שיהיה לו בחיים איזון עצמי; לדעת לשבת עם עצמו ולהחליט את החלטותיו; להיות אחראי למעשיו ולהשלכותיהן; לדעת להציב לעצמו גבולות ולעמוד מאחורי מעשיו. כבר בגמרא מובא ש"אדם מועד לעולם". אדם אינו יכול לומר, לא הייתי אחראי למעשיי. עד כדי כך, שגם אדם ששיבר כלים תוך כדי שנתו, חייב לשלם על הכלים. ומדוע? הרי הוא ישן ולא היה אחראי למעשיו? התשובה היא, שכאשר הלכת לישון היית אחראי למעשיך. ובמילים אחרות: אל תלך לישון במקום שאתה יכול לשבור בו כלים תוך כדי השינה.

אני נוהג לומר לעיתים רבות, במפגשים עם בני נוער שיוצאים לחיים, שכדי ללמוד נהיגה נדרש האדם למורה. צורך זה אינו נובע מחוסר יכולתו של הנהג החדש ללמוד את רזי הנהיגה לבדו, אלא מן הצורך ללמוד לנהוג נכון. אם אדם לא ילמד את מקצוע הנהיגה ממורה מוסמך, הניסיון שיצבור במהלך שנות הנהיגה שלו, ימסד את עקמומיות נהיגתו, עד שניסיון זה יהפוך לו לרועץ.

באותה מידה לפחות, כדי להתמחות באיזון הרוחני, האדם צריך רב. בלעדיו, גם אם שנים רבות יבלה בהיכל התורה והקדושה, עלול לקרות שניסיונו הרוחני ימסד את עקמומיות ליבו. משום כך, היהדות משבחת את רצף העברת התורה ואת ההנהגות אותן מקבל התלמיד מרבו. במילים אחרות: אל תאמר לי כמה למדת, אלא אמור ממי למדת. וכך פותחת המשנה הראשונה בפרקי אבות אותם למדים בשבתות אלו של הקיץ: "משה קיבל תורה ומסרה ליהושע... ומסרה... ומסרה".

הברכה המצויה ביותר בעם ישראל היא ברכת השלום. כל פרידה מיהודי מסתיימת בשלום. כפי שמובא בגמרא יש חובה לברך כל יהודי בברכת השלום דווקא. גם ברכת הכוהנים מסתיימת בברכת השלום: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". מדרשים רבים ומגוונים מצינו בחז"ל בחשיבות השלום, עד כדי העמדת השלום במדרגה הגבוהה ביותר בסולם היהדות, כפי הנאמר על פסוק זה במדרש רבה: "גדול השלום".

הרעיון של השלום, הוא לדעת להכיל. לחיות ביחד. ליצור הרמוניה בין איש לרעהו, בין קהילה לחברתה, בין ציבור לציבור. כחבר מועצת העיר אני נתקל לא אחת במאבקים ודיונים בנושאים שעל סדר היום, העוסקים במרקם העדין בין האוכלוסיות השונות בעיר. דבר חשוב שלמדתי מרבותיי, הוא הצורך להשיג שלום בכל מחיר. למצוא את האיזון. להגיע להבנות עם כל אחד ואחד. להסביר, להתחשב, בלא להתפשר על עקרונות.

הסופר החרדי הנודע מבאי ביתו של מרן החזון איש, הרב משה שינפלד ז"ל היה אומר: תפילת שמונה עשרה מסתיימת במילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ההלכה אומרת שלפני שאומרים את התפילה הזו, פוסעים לאחור שלשה צעדים, ורק אז אומרים "עושה שלום". ללמדנו, שהתנאי הבסיסי לשלום הוא לצעוד מעט אחורה, לוותר ולהתפשר, ולא לעמוד על שלנו בעקשנות...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!