סיבוב עם המיני-מיניוואן הכי אמריקאי שיש

השבוע אנו ממשיכים עם סדרת הכתבות על המיני-מינוואנים (מיניוואנים קומפקטיים) שמתאימים ככפה ליד לציבור החרדי, אבל הפעם בחרנו להתמקד במישהו קצת שונה: דודג' ג'רני.

הוא שונה כי הוא אמריקני, שונה כי לעומת המתחרים הוא קיים כאן עוד מ-2008, (הוא עבר בשנת 2011 ליטוש קל, לעומת האחרים שמתרעננים די משמעותית פעם בשנתיים וחצי ומחליפים צורה כל חמש שנים לערך), והוא שונה כי אצלו כל שבעת המושבים הם מושבים אמיתיים ולא רק כאלו שנועדו לצאת ידי חובה.

את האמת, התלבטתי לא מעט לפני שלקחתי אותו לנסיעת מבחן. "הוא מיושן, כבד, ומסורבל" הזהירו אותי חברים למקצוע "ובכלל הוא המיני-מיניוואן שמכר הכי קצת חתיכות בארץ בשנים האחרונות". אבל העובדה שאני חובב רכבים אמריקניים, שכמובן אני לא מבדיל בין רכב לרכב ושמדובר ברכב מרשים גרמו לי ללכת על העניין.



דודג' ג'רני הוא רכב אמריקאי אמיתי והוא הגדול והמרשים מבין המיני-מיניוואנים.

תסתכלו בתמונות שמצורפים לכתבה ותגלו שאתם בטוח מכירים אותו. אחרי הכול רכב עם נוכחות בולטת ועם לוק מרשים הוא משהו שנשאר בזיכרון. כפי שפתחנו, הגודל שלו נדיר בסיגמנט ועומד על 4.88 מטרים ורוחב של כמטר ו-83 סנטימטרים. הוא נראה קשוח, מוצק, שרירי, מרשים ואמריקאי לכל דבר, אבל יחד עם זאת יש טעם לפגם בכך שאין בו פינות עגלגלות ומעודכנות יותר. אין ספק שהוא מושך תשומת לב גדולה וכל מי שיבחר בו יתמודד עם מבטים – חלקם של הערצה, חלקם של קנאה. בנקודה הזו של ההערות מהסביבה אני חייב לציין שקיבלתי ביקורת מאנשים על כך שבחזיתו פרוס מה שנראה כצלב. בדודג' מתגאים בכך וייתכן שהדבר אכן נעשה כקריצה לציבור האמריקני הנוצרי, אבל בציבור הדתי והחרדי יש בכך בהחלט טעם לפגם.

נעבור הלאה. תא הנהג מתגלה כמרשים וזה בא לידי ביטוי בצבע החלל הפנימי והמושבים (בהיר בסגנון עשיר). המושבים – ואולי נכון יותר לומר הכורסאות - נוחים מאוד. אין ספק, לא מדובר כאן בעוד בימבה שנועדה לאפשר העברת שבעה נוסעים בתמורה לנוחות ממוצעת ומטה. הג'רני מציע חווית נוחות אמיתית לכל המשפחה, הן ליושבים מלפנים, הן ליושבים בשורה האמצעית והן ליושבים מאחור. שלא כמו במתחרים, גם אם לא תבחרו להקדים את השורה השנייה באמצעות המסילות עליהן היא יושבת (השורה מחולקת לשתיים - כסא בודד ושניים יחד), תוכלו להושיב ילדים גדולים ואפילו נערים בשורה השלישית והם יקבלו מרווח מצוין. דלתות הרכב מדופנות בעור, הדבשורד נוח ונעים למגע, ופלוס נוסף הם תאי האכסון הרבים – כולל מתחת לכסא הסמוך לנהג (מרימים את הכסא והופ, מגלים תא), מתחת לכיסאות היושבים מאחור ובכל מקום שניתן. פלוס נוסף שאהבתי הוא נעילה אוטומטית של הדלתות כשתחלו בנסיעה.



מכירים את זה שאתם צריכים לסחוב את הבוסטרים של הילדים ולקבע אותם היטב? אז במקרה שלנו שני המושבים הקיצוניים בשורה האמצעית כוללים אפשרות להרים את חלקם התחתון ולהפוך אותו לבוסטר לכל דבר ועניין. חלקכם אולי לא ייפול מהרגליים למקרא הרעיון הזה אבל מגיע עליו שאפו והוא בא להדגים שבדודג' רוצים להעניק נוחות גם בפרטים הקטנים.

הג'רני מציע גם בשורה של ממש בכל הקשור למערכת המיזוג - מזגן מפוצל ליושבים מלפנים ופתחי אוורור בשורה השניה ואפילו השלישית.

מהבחינה הטכנולוגית הוא מתגלה כמיושן ובכלל זה העובדה שאין כאן מסך דיגיטלי ולכן אין מה לחשוב על וויז, מצלמת רוורס ועוד כמה פרטים הכרחיים. מנגד הוא מציע "מסך שליטה" בן 4.3 אינץ' במרכז הקונסולה המרכזית שמתפקד כמחשב דרך וכשולט על מערכת האודיו, לצד חיישני רוורס מאחור וחיישנים מלפנים המתריעים לפני תאונה. יחד עם החוסר במצלמת רוורס ברכב כה גדול, נקודת תורפה נוספת שהפריעה לי הייתה מראה מרכזית קטנה שמופרעת מאוד על ידי משענות הראש של הכיסאות האחוריים. בשל כך המשענות ניתנות לכיפוף אבל במקרה שהכיסאות מאוישים זה בלתי אפשרי.

הנסיעה עצמה, לעומת זאת, היא עניין אחר. המנוע בנפח 2.4 ליטר הוא לבטח הגדול בסיגמנט והוא מייצר יחידת כוח של 170 כוחות סוס. עם זאת, נתוני המומנט העלו קצת תהיות - עם הספק של 22.4 קג"מ ב-6,000 סל"ד. ואכן, המנוע לא מגיב כפי שמצופה מבעל נפח וכ"ס שכאלו.
לחיצה על דוושת הגז תיתן תחושה הדומה לנהיגה בטרנזיט, כיוון שאחרי הכול נהיגה ברכב במשקל של קרוב לשני טון, היא משהו שלא חווים יום. בכל מה שקשור להאצה והאצת הביניים, הג'רני לא מתגלה ככלי יעיל וזריז. לנוסע הישראלי שבדרך כלל אוהב להיחלץ במהירות מפקקים או מרמזור שהופך לירוק, יש בסעיף הזה כדי לעצבן, אבל אם לומר את האמת – בתור מי שגדל תקופה ארוכה בארה"ב, התחושה הזו דווקא העצימה אצלי את העובדה שמדובר ברכב אמריקני; התחושה הזו של הכוח והעוצמה שנעים קדימה הם משהו שלא ניתן לנתק ממי שרגיל ואוהב את התחושה שמעניקות מכוניות אמריקניות אמיתיות.

"הכבדות" הופכת אותו ליציב על הכביש אבל בכל מה שקשור לכיול המתלים הג'רני אינו רך מספיק, כיאה לרכב אמריקאי ממוצע ומתגלה כרגיש לפסי האטה ושיבושים בכביש, בעיקר בנסיעה בעיר.



בסעיף הנסיעה חשוב להדגיש שלמרות המראה דמוי הג'יפ ולמרות התמונות שמצורפות לכתבה, בכל הקשור לנהיגה בשטח ואפילו בשטח קל הג'רני הוא רכב פרייווט רגיל, או כפי שהזהיר אותי האחראי על אולם התצוגה בדודג' "אל תנסה להיכנס להרפתקאות ולהכניס אותו לשטח".

ולסיום, שתי נקודות חשובות שאי אפשר בלעדיהן. הראשונה היא גודל תא המטען. אז כיוון שבדודג' פינקו כאן עם מקום לכל המשפחה, גודלו של תא המטען עם פתיחת כל המושבים עומד על 138 ליטרים, אבל אם תקפלו את שני המושבים האחוריים תגיעו כבר ל-758 ליטרים. אם תקפלו גם את שורת המושבים השניה תקבלו כבר תא מטען בגודל של סמיטריילר קטן וגודלו יעמוד על 1,461 מטרים.

הנקודה השניה שעמה אנו מסיימים כל כתבה היא כמובן נושא הדלק. כאן, לצערנו אין בשורה גדולה והג'רני שותה ליטר דלק לכל 8.2 קילומטר בנסיעה משולבת.

מחירו של הג'רני הוא הגבוה ביותר עבור מיני-מיניוואן (איני מתייחס כאן ליונדאי סנטה-פה היקר יותר, כיוון שהוא סיפור אחר לחלוטין ומגיע עם יכולות של הנעה קדמית, ועל כך בעז"ה בכתבה קרובה) ועומד על לא פחות מ-199,900 ₪. הפרש משמעותי מיתר המתחרות, אבל למי שמחפש תמורה אמריקנית מפנקת, הג'רני הוא בחירה טבעית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!