כך הפכו טכנולוגיה ומודיעין לסכנת חיים • דואר צבאי

בין שלל הפיתוחים שהוצגו בתערוכת הלוגיסטיקה הצה"לית, בלט מצנח מהולל המכוון את נפילתו לנקודה שנקבעה מראש. קצין בכיר באגף הלוגיסטיקה של צה"ל סיפר לכתבים, אגב הצגת המצנח, כי במלחמת לבנון השניה, קרה לא פעם שהציוד המוצנח נפל לידיהם של אנשי החיזבאללה.

הקצין לא טרח לספר פרט חשוב במינו. ובכן, בניתוח התקלות שחזרו ונשנו, התברר בדיעבד כי לא הייתה זו אשמתם של חיילי יחידת ההצנחה של חיל האוויר, אלא דווקא תקלה חמורה פרי ידיהם של כוחות הקרקע, אשר לא עשו את המאמץ הנדרש כדי להגיע אל הציוד.

בכמה מהמקרים מדובר היה במרחק של 200 מטרים בלבד מהכוח הקרקעי, שהמתין למי השתיה שלו כשהוא על סף התייבשות. טוב, נו. חוסר הדביקות במשימה איננו חדש למי שעקב אחר המלחמה ההיא. זו בעיה שאפיינה את מהלכי המלחמה כולם. מהרמטכ"ל, דרך אלוף הפיקוד, ועד חלק ניכר מהלוחמים.

כאילו לא עברו כמעט ארבעה עשורים ממלחמת יום הכיפורים, הפערים הלוגיסטיים המוכרים של מחסור חמוד בציוד, הושלמו במידה רבה בראשית תקופת כהונתו של הרמטכ"ל הנוכחי, לצד התפיסה הלוגיסטית המרחבית אותה הכתיב איש חיל האויר דני חלוץ.

חלוץ הביא עמו הרבה דברים טובים, אך גם שליטה ריכוזית אבסולוטית שאינה מתאימה לכוחות הקרקע. תפיסה זו קרסה אל מול מציאות בה יחידה שזקוקה לציוד, נדרשת לחפש את הגורם האחראי להבאתו, והיא נעדרת יכולת בסיסית לאספקה עצמית.

בעיה נוספת צפה ועלתה לראשונה במלחמת לבנון השניה: הכשרתם המנטאלית הירודה של הכוחות המסייעים, אלה המכונים בעגה הצבאית "תומכי לחימה". רבים מנהגי המשאיות סירבו בכל תוקף להוביל מזון ומים לאזור הגבול, מתוך חשש להיפגע מהנשק שהציף את שמי הצפון.

כהפקת לקחים מהמלחמה, הוחלט להעלות את איכות נהגי המשאיות בצה"ל, מתוך הבנה כי נהג משאית המסרב לנסוע צפונה מחיפה, שקול כנגד נהג טנק המסרב לעשות את מלאכתו.

מני אותו יום, שורות-שורות של תלמידי ישיבות הסדר, לצד חיילי שח"ר אט"ל, משרתים במערך התובלה הצה"לית, תפקיד שיש בו משום הטבה כספית שאינה מבוטלת.

סיפורי אמא

צא וראה מהו שכרו של נהג משאית כבדה המשתחרר מהצבא כשבציקלונו ותק נהיגה של שלש שנים.

מה שבעבר נחשב היה צ'ופר לבני העדה האתיופית או העליה הרוסית, הפך לתפקיד יוקרתי לחבר'ה הדתיים. לא זו אף זו: שירות בקבינה פותר מראש שאלות של ייחוד ושאר תופעות פסולות שהחיים הצבאיים רוויים בהן.

בניגוד למלחמת לבנון השניה, במבצע עופרת יצוקה רק לוחמים חצו את גדר המערכת, להוציא רב צבאי אחד שהסתנן ביום שישי אל המקום עליו עמד הישוב החרב נצרים. מח"ט גבעתי נדהם לשמוע כי באחד הנגמ"שים יושב רב צבאי בדרגת סא"ל. רק קדושת יום השבת מנעה ממנו להורות לו לעוף מיד החוצה מהשטח המסוכן.

בתום הקרבות, משנפוצו סיפורי ההצלה של רחל אמנו, חיפשו כלי התקשורת נואשות אחר עדי ראיה למעשה. תחנת רדיו מסוימת איתרה בגאווה את אחד 'העדים' - והוא עלה לשידור בתוכנית מרכזית.

דא עקא, שגורמי צבא שביררו את תפקידו של אותו חייל, גילו כי המרואיין במקצועו נהג תובלה, שלא נכנס פנימה אל שטח הרצועה. ההוכחה, מתה. הסיפור חזר להיות לאגדה.

מי הפיל את תחנת הרדיו בפח? שאלה טובה. את התשובה כדאי לחפש בבית המדרש הירושלמי בו הושמעה האגדה לראשונה, או אולי בשלוחתו הגלילית.

שיעבוד טכנולוגי

13 שנים אחרי, מבצע 'שירת הצפצפה' חזר לכותרות. נפילתם הכואבת של 11 לוחמי השייטת (ורופא מכח החילוץ) לא חדלה להכאיב – והפעם בשל סרטי הפעולה ששחרר אדון נסראללה מהבונקר שלו.

אך לפני חודש ימים פורסם דבר הקמתו של גדוד המזל"טים. המזל"ט, 'רוכב שמים' שמו, שוקל כחמישה ק"ג והוא מיועד להראות למפקד הכח המסתער את שמצפה לו מעבר לגבעה.

לכאורה, ריבוי המידע הוא דבר חיובי שיש לברך עליו, אך לא תמיד. כבר אמר החכם מכל אדם "יוסיף דעת-יוסיף מכאוב".

השיעבוד לידע אבסולוטי, עלול לגרום למפקד להתמכר לו, מה שיציב משוואה מסוכנת: אין מידע - אין פעולה. והרי כבר אמר הגנרל הפרוסי קלאוזביץ ש"המלחמה היא ממלכת אי הודאויות".

לקחי מלחמות העבר לא העלו מעולם את היעדר המודיעין כבעיה אקוטית, אלא דווקא את חוסר ההערכות למצב של היעדר מודיעין.

קחו למשל את סיפור פגיעת הטיל האיראני בספינת הקרב חנית בליל שבת של מלחמת לבנון השניה.

הבעיה שהתגלתה שם אינה העדר מידע על המצאות הטיל בידי החיזבאללה (את זה דווקא ידעו, אם כי לא כולם), אלא התנהגות רשלנית שאינה מביאה בחשבון את האפשרות הגרועה.

האם עודף מידע יביא לתכנון טוב יותר ולהצלחה קלה יותר או אולי לשיעבוד אבסולוטי למזל"ט? ימים יגידו.

קחו, למשל, את נושא הניווט. כמעט כל חייל מחזיק בידו מכשיר סלולארי בעל יכולות GPS מתקדמות, אולם חניך שישתמש בו בסדרת ניווטים, יודח ללא פשרות.

המסקנה: גם בעידן הטכנולוגיה והמידע, אסור לוותר על יכולות בסיסיות שאינן מותנות אלא במוטיבציה, תעוזה, תחבולה וכמובן – רחמי שמים.

פיצוי דיאטטי

בעקבות הטור הקודם, התקבלו בתיבת 'דואר צבאי' תלונות של כמה וכמה חיילי מילואים. "המתכון שנתת משמין מדי", אמרו לי.

הם צודקים.

כתשובת המשקל, קבלו מתכון דיאטטי - עד כמה שהלוף יכול להשתלב עם המונח דיאטטי. וכה תעשו:

קוצצים ערימת עלים ירוקים מכל הסוגים והמינים, מפוררים את הלוף לגודל מינימלי ומפזרים למעלה.

יש לכם שבע דקות לסיים את הצלחת ולשוב למסדר.

בתיאבון, המפקד.

להערות והארות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!