תיזמון מדהים: ניסיון ההפיכה בטורקיה וסיפור 'האור החיים'

באותה שנה בה התיישב רבי חיים בן עטר בירושלים, עלה על כסא המלכות שולטן חדש, באיסטנבול בירת טורקיה.

אדיר וחזק היה האיש, ובקי גדול בחכמת התכונה.

פעם החליט השולטן להביט בכוכבים ולגלות, אם יש בעולם אדם נוסף שהוא בן מזלו. כלומר, שנולד עמו יחד באותו היום ובאותה השעה.

על פי חכמת התכונה, החל סוקר את כל הערים והמדינות שבתבל. והנה גילה להפתעתו, כי בן גילו הוא יהודי, ושמו: רבי חיים בן עטר, ומקום מושבו בירושלים עיר הקודש.
סקרנות עזה תקפה את השולטן. הוא ביקש להכיר אישית את בן מזלו ולהיווכח אם תואמים אף מעמדיהם.

חרף המרחק שבין שתי הערים, החליט לעשות את הדרך הקשה להגשמת שאיפתו.
טרם צאתו, כינס השולטן את כל שריו ויועציו והודיעם כי ברצונו להתחפש לאדם פשוט ולסייר כחודשיים ימים בכל ערי מלכותו, במטרה לברר כיצד מתנהלים חיי התושבים והיכן ניתן לשפר ולתקן את הממלכה.

באותה הזדמנות מינה את הווזיר (ראש השרים) כממלא מקומו בעת היעדרו, בהביעו את התקווה שינהיג את העם בצדק וביושר.

כאשר הסכימו כל השרים להחלטתו, החליף השולטן בגדי מלכותו בבגדי הלך פשוט ויצא לדרך בגפו.
ימים ארוכים הטלטל השולטן בדרכים קשות, ולאחר עמל רב הגיע סוף סוף לירושלים.

לא קשה היה למצוא את ביתו של רבי חיים, כי כבר נודע הוא לתהילה בכל העיר.
באותה שעה נעדר הצדיק מביתו. אשתו, שפתחה את הדלת, אמרה כי בעלה יגיע בשעת הצהרים, שכן עד אז יושב הוא ועוסק בתורה עם תלמידיו.

השולטן החליט להמתין עד שובו, כדי לא להפריע לו. הוא ישב וחיכה בסבלנות רבה, כאדם פשוט וכלל לא לפי מעמדו הנעלה.

כאשר חזר רבינו לביתו, הבחין מבעד לדלת הפתוחה, באורח המצפה לו. מיד ניגש אל החבית, העומדת בפינת החצר, מילא את הנטלה במים, ולאחר שנטל ידיו וניגבן, ניגש סמוך לאורח וברך בקול רם את הברכה: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". או אז פנה אל השולטן ואמר לו במאור פנים: "בא ברוך ה', אדוני המלך".

"מי הגיד לך, כי מלך אנכי" השתומם השולטן.
כשבת שחוק על שפתיו, הפטיר רבנו: "דע לך הוד מעלתך, כי לכל מלך יש שר בשמים, הנלווה אליו בכל דרכיו. כאשר ראיתי את המלאך הצועד בעקבותיך, הבינותי מיד כי מלך אתה, לפיכך אף נטלתי ידי טרם שניגשתי אליך, כדי שאוכל לברך את הברכה שכל יהודי מצווה לאמרה, בשעה שהוא זוכה להיפגש עם מלך".

בינתיים ערכה הרבנית את השולחן לסעודה ורבי חיים הזמין את אורחו לסעוד עמו. השולטן לא סרב ואכל מן המאכלים הפשוטים שהוגשו לו.
בתום הסעודה, שאל רבנו את השולטן: "אולי תואיל להסביר מה הניע מלך אדיר וגדול כמותך, לעשות את הדרך הארוכה והמפרכת מאיסטנבול עד ירושלים, ולהתארח בביתו של יהודי דל כמותי".
"מה אסתיר ממך", ענה השולטן, "ואתה, אמנם גילית את האמת. מלך אני ואיסטנבול היא בירת ממלכתי.

"באחד הימים, ביקשתי לגלות מיהו בן גילי שנולד במזלי. לאחר שנוכחתי כי אתה הוא האיש, חפצתי לראות מהו מעמדך והאם דומה אתה לי גם במעלתי. והנה נדהמתי לראות את שפל המדרגה בה אתה שרוי והדלות הזועקת מדירתך. בניגוד לי, המלך האדיר המושל על מדינות רבות ונהנה מחיי רווחה ופאר".

"טעות בידך, אדוני המלך", השיב רבינו כשחיוך קל מרחף בזויות פיו. "ברוך ה', כי שפר גורלי ואיני חסר מאומה. בפת לחמי הדלה טועם אני את טעמם של כל המעדנים העולים על שולחנך, וכן פטור אני מדאגות. שונאים אין לי, ואיש אינו מקנא בי. לכן חיי מאושרים ואני מודה תמיד לאלוקים על חסדיו הרבים עמדי.

"אך אתה, הוד רוממותו, אינך בטוח כלל וכלל במעמדך. ואף יתכן שעבדיך אינם נאמנים לך, כפי שאתה סבור, ובהיעדרך מסוגלים הם לבצע את התועבות הנפשעות ביותר נגדך".
סימני אי שקט ודאגה ניכרו בפניו של השולטן, והוא הפטיר מתוך הרהור: "אכן, חפץ אני מאוד לדעת מה עושים עבדי כעת".

"אם תרצה, אוכל למלא את רצונך", ענה לו רבי חיים.
ותוך כדי דיבור, פתח את אחת המגירות אשר בשולחנו, הוציא משם ראי קטן והגישו לשולטן.
"הבט כאן", אמר לו הצדיק, "ותראה מה שתחפוץ".

כאשר הביט השולטן בראי, קרא בהתפעלות: "איזה פלא! הנה רואה אני את איסטנבול".
לקח רבנו את הראי מידיו, ניקה אותו היטב בממחטה אשר בידו, ואחר הושיטו שנית לאורחו. "המשך להתבונן" הוסיף.
"הנה גם ארמוני", המשיך השולטן להתרגש, "והנה גם חדר משכיתי".
לפתע ריכז השולטן את מבטו והבעת חרדה וכעס מסתמנת בפניו.
הפעם ראה כיצד נצבים יחדיו ממלא מקומו וסגנו, ומטכסים עצה באילו תככים יצליחו להפיל את השולטן מכיסאו.

"מה אעשה? מה אעשה?", נזדעק השולטן בחמת זעמו.
"היש כלי נשק בידך?", שאל רבנו.
במקום תשובה, הצביע השולטן על קצה האקדח שבצבץ מכיסו.
"ירה מהר, והזהר לבל תחטיא את המטרה", עודדו רבנו.

קול נפץ נשמע, והראי התנפץ לשנים. דרך הסדק שנתהווה, ראה השולטן את הווזיר הגדול מוטל ללא רוח חיים על הרצפה.
אז פנה רבי חיים אל השולטן ואמר לו: "עתה קום וחזור מיד אל ארצך ואל ביתך. שם בוודאי יתגלה לך, כי עבדיך בדו מליבם עלילה שפלה והטילו על היהודים החפים מפשע את האחריות להירצחו של הווזיר.

"אך אתה התאפק ואל תספר להם את אשר ידעת, אלא דחה את עריכת המשפט לחודש ימים. בתום המועד תערוך סעודה חגיגית לכל שרי המלוכה, השרים הפחות והסגנים, ואז אופיע אצלך ואגלה את האמת לעיני כל", סיים רבנו את דבריו.
"עתה יודע אני כי גדול הנך ממני", הצהיר השולטן, "חי נפשי, שלא אשנה דבר מכל אשר דיברת", סיים.

ללא שהות נוספת נפרד השולטן מרבנו כשפניו מועדות בחזרה לאיסטנבול בירת ממלכתו.
ובינתיים, כאשר שמע סגנו של הווזיר בארמון המלוכה את הירייה וראה את אדוניו מתבוסס בדמו, חרד מאוד ורץ לספר לחבריו השרים את אשר אירע. גם השרים נבהלו מן המקרה והחליטו לנצלו כדי להרע ליהודים, שנואי נפשם.

הם נטלו את הגופה, הכניסוה לתוך שק והצפינוה עמוק-עמוק בתוך מרתף הארמון, בין חביות היין הרבות המוצבות שם.
למחרת הפיצו ברבים את השמועה, כי ממלא מקומו של השולטן נרצח בידי יהודים, בשעה שחזר לביתו מביקורו השגרתי בארמון המלוכה וגווייתו הושלכה הימה.

מיד עם התפרסם דבר העלילה, פשטו שוטרים על בתיהם של חכמי היהודים ונכבדיהם. הללו נאסרו והובלו אל בית הכלא שבעיר. בין העצורים היה גם "החכם באשי", אשר כח סמכותו פרוש היה על פני כל מדינות החסות של טורקיה.
אבל גדול ירד על היהודים. הם מיהרו אל בתי הכנסת, להתפלל ולהתחנן לבורא עולם, כי יצילם מן העלילה הנוראה.

כאשר חזר השולטן ממסעו ושב לנהל את עניני ממלכתו, התקבצו ובאו שריו ועבדיו, כדי לדווח לו על הנעשה במדינה בעת היעדרו.

ברוב רשעותם, שבו וסיפרו את גרסתם הכוזבת בדבר הירצחו של הווזיר. הם אף הציגו לפניו את כתב האישום וביקשו ממנו לאשר בחתימת ידו את בקשת התביעה, הקוראת להטיל על הנאשמים עונש מוות בתליה.

וזה דבר האשמה שכתוב היה בגיליון: "חקרנו רבות את דבר הירצחו של הווזיר הגדול, והגענו למסקנה כי אותם יהודים אשר נעצרו הם אכן הרוצחים. הם בחרו בווזיר כקרבן בשל היותו שונא ישראל מובהק, ובדמו השתמשו לצורכי פולחנם".

בגיליון חתמו למעלה ממאה עדים אשר הצהירו בכתב כי חזו במו עיניהם, כיצד נושאים היהודים בקבוקים מלאים דם אל ביתו של ה"חכם באשי", במטרה ללוש בו את המצות לחג הפסח.
בשולי כתב השטנה הובעה גם דעתם של הכמרים בה נאמר כי ידועה העובדה שהיהודים נזקקים לדם נכרים עבור הכנת מצות לחגם, וככל שמעמדו של הקרבן נכבד יותר כן מהודרת היא המצווה. לפיכך מסתבר כי זאת היתה הסיבה לרציחתו של גדול השרים דווקא.

השולטן סיים לקרוא את גיליון האישום, אך התאפק ולא גילה כלפי חוץ את הכעס הנורא אשר בקרבו עקב העלילה השפלה. הוא רק דחה אותם באמרו כי לא יכול לחתום על המסמך, עד שיופיע אצלו אחד מידידיו, הנאמן בעיניו, לחקור את המקרה. "עד אז", ציווה על עבדיו "שמרו על היהודים היטב, לבל ימלטו מבית כלאם".

במועד הקבוע, ציווה השולטן להכין סעודה גדולה לכל שריו ועבדיו. לסעודה זו הוזמנו גם כל אותם עדים וכמרים, שחתמו על גיליון האישום.
בשעה היעודה נאספו הכול באולם המפואר, אשר בארמון הגדול שם ציפו להופעתו של מנהיגם.
באותה שעה נפתחה לפתע דלת צדדית, ועל הסף הופיע יהודי גבה קומה עטור בזקן ופאות ולבוש בבגדי מסע פשוטים שלא תאמו כלל את אווירת הפאר שבאולם.

האיש הוריד מעל כתפו את תרמילו הבלה, והניחו לידו על רצפת השיש הממורקת.
כל שרי המלוכה שלחו לעומתו מבטים זועמים והחלו מתלחשים ביניהם בפליאה מאין הופיע ברנש זה, ומיהו זה שהעז לפתוח לפניו את דלתות הארמון.

אך האורח המוזר לא התפעל כלל מקבלת הפנים הצוננת.
"לכו והודיעו להוד מעלתו השולטן כי ידידו כבר הגיע ומצפה לבואו", פנה אל הנאספים בקול תקיף ומצווה.

על אף שהופתעו מנחת דבורו ומהביטחון העצמי שהפגין, החליט בכל זאת מישהו ללכת אל השולטן ולמסור לו את דברי הזר.

השתאותם גברה יותר, בראותם כיצד ממהר השולטן למלא אחר הפקודה ונחפז להיכנס אל האולם. שם ניגש הישר אל האיש, אחזו דרך כבוד בזרועו, הושיבו לימינו ליד השולחן הערוך ומיד החלה הסעודה.

"אבקש להגיש לי ספל מים, קערה ומגבת", ביקש רבי חיים בן עטר בקול מצווה. מבוקשו ניתן לו מיד.

נטל הצדיק את ידיו ולאחר שברך את הברכות, הוציא מצקלונו פת לחם חרבה ואכל ממנה די שבעו. במאכלים הערבים שהוגשו אל השולחן לא נגע כלל. כאשר הוגשו מיטב היינות לקינוח, לחש רבנו באוזניו של השולטן, כי האשמים העיקרים וכן עדי השקר יתלו, ואילו היתר ינזפו ויורחקו מן הארמון לצמיתות. וכדי לכפר על העוול שנעשה ליהודים העצורים, ציווה השולטן לחלק ביניהם את רכושם של הנדונים למוות.

לאחר שחרורם של חכמי העדה, ביקש השולטן לשוחח אישית עם ה"חכם באשי", ואז סיפר לו את כל אשר אירע בינו לבין הצדיק, רבי חיים בן עטר.

וה"חכם באשי", הוא זה שהביא את סיפור המעשה לידיעת הרבים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!