75 שנה לרציחתו: הביוגרפיה של הרב שלמה אביגדור רבינוביץ' הי"ד

זה החל לפני שבעים וחמש שנה. בכ"ז סיוון תש"א, החלה פלישת הצבא הגרמני האדיר לתוככי ברית-המועצות. שלושה מיליון חיילים (!) עם אלפי טנקים נכנסים בעוצמה אדירה, ולא חולפים שלושה ימים, והצורר הנאצי החל לבצע את זממו. קובנא היתה הראשונה לתחילת מעשי הרצח וההרג. כמה ימים לאחר מכן, בט' תמוז, נכנסים הנאצים לעיירה סופראסלא. הם פונים לביתו של המרא דאתרא, סבי הגאון הגדול רבי שלמה אביגדור זצ"ל הי"ד ולוקחים איתו ליער הסמוך, שם רצחוהו נפש. הם התחילו ברצח אנשים בודדים; רבנים, גברים, וזה הסתיים בנשים וילדים, בהקמת הגיטאות, וברציחתם של למעלה משישה מיליונים מיהודי אירופה למחנות ההשמדה.

יראתי בפצותי שיח על סבי הגאון הגדול רבי שלמה אביגדור רבינוביץ זצ"ל, על גדלותו בתורה אותה ספג בבית אביו הגדול זצ"ל, ולאחר מכן אצל מורו ורבו הכהן הגדול מאחיו מרן החפץ חיים זיע"א, ואצל מרן הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ"ל בישיבת "ענף עץ החיים" במלטש, על יראתו שקדמה לחכמתו, על הדמות האצילה, על המרא דאתרא שהנהיג את עדתו כעשרים שנה ביד רמה אך גם עם אהבה גדולה ומסירות אין קץ שהרעיף עליהם והם השיבו לו, ועל הבית הגדול שהעמיד.

מעט מזעיר שמעתי מאבי הגה"צ רבי אהרן זצ"ל, וכן מידיד נפשו עוד מתקופת בחרותם בביאלסטוק - מו"ר הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ממנו שמעתי על הקשר המיוחד והמופלא ששרר בין אביו הגאון הגדול רבי אריה זצ"ל לסבי, על ההערצה ההדדית המיוחדת ששררה ביניהם, והעובדה ששניהם כיהנו ברבנות בערים סמוכות (ביאלסטוק וסופרסלא), ועקב כך היו קשורים אחד בשני בעבותות של ידידות ואהבה.

בהזדמנויות שונות, גם שמעתי מהגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל על היכרותו הקרובה עם ה"סופראסלר רב". היה זה בעת שלמד בישיבת נוברדהוק בביאלסטוק. "נהגנו אז לצאת להתבודדות ביער שבין ביאלסטוק לסופראסלא. כשסיימנו את ההתבודדות, נכנסו תמיד לביתו של המרא דאתרא, שם ישבנו והפלגנו בדברי תורה, והרבנית כיבדה אותנו בדברי אכילה ושתיה".

***

סבי זצ"ל גדל בבית אביו, רב ואב"ד לאהישין הסמוכה לפינסק, הגאון הגדול רבי מאיר זצ"ל. הסבא זצ"ל כותב עליו: "הצטיין בחריפותו ובקיאותו בש"ס ופוסקים כאחד הרבנים המצויינים שבדור, ונודע למובהק גדול בהוראה הלכה למעשה. שקידתו היתה להפליא. כל ימי חייו לא פסק פומיה מגרסא, ותמיד היה מחדש חדושים בחריפות גדולה, וקצת מהם יודפסו בספרי זה בשם 'תורתו של רבי מאיר'".

רבי מאיר זצ"ל מילא את מקום אביו הגאון הגדול רבי יוסף זצ"ל, מתלמידיו החשובים של מרן הגר"י סלנטר זצ"ל, שם שימשו ברבנות למעלה מחמישים שנה. לאחר פטירתו של רבי מאיר זצ"ל בשנת תרע"א, עלה הסבא זצ"ל לכהן על כסא אביו ברבנות לאהישין, כשהוא עדיין צעיר לימים, אך היה זה לאחר שבצעירותו למד בקרינק אצל מרן הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ"ל, שם שקד על תלמודו במשך מספר שנים בהתמדה גדולה, ועד לנישואיו כבר ידע את הש"ס כולו.

כמקובל באותם ימים, לפני שהתארס נשלח על-ידי חותנו רבי מאיר אריה הכהן שכנוביץ זצ"ל מנכבדי וחשובי ז'אלודק (בה כיהן באותם ימים כמרא דאתרא מרן הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל) אל מרן בעל ה"ערוך השולחן" מרן הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל להבחן על ידיו והגאון הביע את השתוממותו מהאמודאי הצעיר שצלל במים אדירים הוא ים התלמוד והעלה פנינים בידו. הסבתא הרבנית הצדקנית מרת ציפא ע"ה נהגה לספר, כי תשובתו של מרן בעל ה"ערוך השולחן" לאביה היתה: "את מי שאתם רוצים לקחת לחתן אינני ראוי לבחון אותו".

נכדו, הרב הושע רבינוביץ, אשר כיהן במשך שנים רבות כרבו של קיבוץ חפץ חיים סיפר, כי הרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, סיפר לו על תקופת לימודם אצל מרן הגאון רבי זלמן סנדר זצ"ל, כאשר למדו בחברותא תקופה ארוכה. "אין לי שום ספק, שאם סבך היה מגיע לארץ, הוא היה גדול ממני. הוא היה ראוי להיות כאן כאחד מגדולי הדור, שהרי כבר בצעירותו, כאשר היה בסך הכל בן 23 שנים, הוא כבר היה מורה צדק ופוסק הלכות".

נס ההצלה
מלחמת העולם הראשונה על מוראותיה הקשות, הכו גם במשפחתינו ללא רחם. וסבי זצ"ל מעיד על כך בהקדמה לספרו: "כשנה תמימה ישבנו בפינסק בפחדים של רעב ובצורת, כי הרוסי היו קרוב לשם ובכל לילה נשמע קול ירית כלי תותח מב' הצדדים, ובסוף השנה הזאת התקרב עוד מעט הרוסי, ונפלו החצים ואבני בליסטראות לתוך העיר, וכמה מקרי מות נעשו אז מהתפוצצותם, ובער"ס שנת תרע"ז נעשה לי נס גדול שעמדתי בפנת הרחוב ראוועצקע עם ילדי הקטן (אבי מורי רבי אהרן זצ"ל), ולנגדי עיני הרחק אמות אחדות נפל פצצה גדולה (באמבע) מאוד אשר בכחה לפוצץ כמה בתי חומות לרסיסים, וחסדי ד' כי לא תמנו נפלה לאדמה רכה, ועשתה בור עמוק ונשארה שמה, יהי שם ד' מבורך".

מספר שנים לפני המלחמה, מיד לאחר נישואיו, שהה במחיצת קדשו של מרן בעל ה"חפץ חיים" ולמד שם סדר קדשים. לאחר פטירת אביו, נקרא למלא את מקומו ברבנות, כפי שכתב בהקדמה לספרו "בנין שלמה": "בשנת תרע"א נתקבלתי לרב ואב"ד בעיר לאהישן למלאות מקום אבא מרי ז"ל, ונשארתי יושב עד סוף שנת תרע"ה והתחלת שנת תרע"ו". כאן הוא מספר על מאורעות מלחמת העולם הראשונה, עת רבו המצוקות הנוראות "כי שדדו וחמסו, ועפ"י רוב דוקא אצל היהודים, וג"ר גרמו למצוקה רוחנית כי אכפו את היהודים לאפות בעדם בשבת, ועוד כיוצא בזה".

בז' תשרי תרע"ו, הגיע לאוזניו השמועה שמתכננים לקחתו בשבי, "ונמלטתי הלילה הזה בלאט מביתי לאחד הבתים בירכתי הרחובות שלא ימצאני, ולמחר ביום ח' תשרי הלכתי רגלי הרחק מן העיר בערך 14 וויארסט לכפר חוואראמנא להתרחק קצת מן עירנו אשר היא מקום סכנה. וכן הייתי שמה אני ועוד אחרים עד אחר יום הכיפורים, וביוה"פ היתה משכננו הצרה ביער אצל השומר. ברוב פחדים ואימת מות, כי גם השומר הזה אף שהי' נראה לאיש טוב בכ"ז לא רצה להניח אותנו בביתו מפני איזו פחדים וחששות שנפלו עליו פן תבא עליו רעה בשבילנו".

לילה לפני היום הקדוש, נכנסו הרוסים לבית הכנסת הגדול של העיירה ושרפוהו עד היסוד. "כנראה מגודל רגזם וקצפם שהכירו כי דרושים לסגת אחור מעירנו מפני השונא, התנקמו בענינים של היהודים וג"כ ביום זה לקחו יהודים לשמור הטעליפאן אשר עשו עלי דרך לאהישן-פאהאסט-אג. ושלחום למרחק גדול, אף זקנים כפ' שנה. וכפי שחשבו מראש כן נהיתה אשר ביוהכ"פ נכנסו האשכנזים ונגרשו הרוסים".

בערב חג הסוכות נמלט לפינסק. "חשבתי מסתמא בפינסק יהי' גם-כן אתרוג לברך, ואם כי בכלל לא הניחו לצאת מן העיר ובפרט אדם חשוב שאפשר יהי להם לצורך, בכ"ז בחסדי ד' חשבתי עצה והשגתי רשיון לצאת מן העיר, ושמתי פעמי פינסקה.... ומצאתי בני ביתי יחי' שלמים וקיימים, ומעינינו זלגו דמעות מגודל השמחה אשר נפגשנו יחד אחרי הפסקות ימים כאלו שסכנת נפש היתה פרושה עלינו, ובחג הסוכות כבר שמענו כי גברו הרוסים המקיפים את העיר לאהישן וגרשו לאשכנזים, ובשבתם כב' ירחים מצאו תואנה ועלילה לגרש את היהודים מהעיר ואז ירווח להם. וכה נתנו צו ופקודה, והוכרחו היהודים במשך ב' וג' ימים לעזוב את העיר, ונסעו כולם יחד לרוסיא העמוקה זהו בסביבות של העיר ניזני נאוואגראד, ואחרי יציאת היהודים מלאהישן חרבו ושוממו את הבתים שלהם ונכסיהם עד כליון וחרמה.

הכנסת אורחים
בשנת תרפ"ב נקרא סבי זצ"ל לכהן כמרא דאתרא ואב"ד סופראסלא, שם הנהיג במשך כעשרים שנה את העיירה והעמידה על אדני התורה והיראה. יוצאי העיר המעטים שניצלו מגיא ההריגה והגיעו לארץ הקודש, עמם שוחחנו במהלך השנים, סיפרו על דמות מופלאה של מרא דאתרא, אך בעיקר עמדו בדבריהם על הצטיינותו המיוחדת במידות שבין אדם לחבירו, במצות הכנסת אורחים וגמילות חסדים, גם בתקופות הקשות ביותר, כאשר עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנות תרצ"ט – ת"ש, כאשר גל הפליטים הראשונים שהוגלו על-ידי הגרמנים מצאו מקלט בביתו, וחרף הדלות הגדולה ששררה אז, קיבלו הסבא זצ"ל והסבתא ע"ה שהיתה לו לעזר בקבלת הפליטים, וסיפקה להם עונג שבת במאכל ובמשתה כיד אפשרויותיה המצומצמות.

אבא זצ"ל נהג לספר, כי בכל הערים והעיירות שסביבות סופראסלא, אם זה בביאלסטוק, סלונים, ברנוביץ ועוד, נהגו תמיד להזמין את הסבא זצ"ל שידרוש בעצרות התעוררות ובהספדים על גדולי ישראל. "הסבא היה דרשן בחסד עליון ודיבר ברגש גדול. כשהוא דיבר, כולם מיררו בבכי", סיפר. על צדקותו הגדולה נהג תמיד לספר, כי הסבא נהג, גם בזקנותו, לעמוד על רגליו בכל היום הקדוש. "כל שנה מחדש, הוא סבל עד חג השבועות מהמרור שאכל בליל הסדר. אי אפשר לתאר את הסבל שהוא עבר, אך כדי לקיים מצוות מרור בשלימות, הוא היה מוכן לכל כאב וסבל".

בכל שבת היה נוהג הסבא זצ"ל לצאת אחרון מבית הכנסת, כדי לראות האם מישהו מהמשולחים או מהאורחים נותר ללא מקום לסעודת שבת, וזאת חרף העניות הגדולה ששררה בביתם. על העניות הגדולה ששררה אז, סיפר דודי רבי שלום מרדכי זצ"ל, כי פעם חזר מישיבת נוברדהוק בביאלסטוק (שם למדו כל אחיו בצעירותם; אבי זצ"ל, דודי רבי יוסף זצ"ל, רבי מאיר זצ"ל, רבי דוד הי"ד ולאחר מכן נשלחו על-ידי הסבא ללמוד תורה בגרודנא, מיר וברנוביץ) בערב שבת הביתה, ונעליו היו קרועות. על נעליים חדשות איש לא חשב אז, ורק זוג נעליים אחד היה לו, כך גם זוג מכנסיים אחד. וכך הלך לסנדלר בערב שבת כדי למסור לו את הנעליים לתיקון, וחזר הביתה עם גרביים לרגליו, עד שהנעליים תוקנו.

חרף הדלות והעניות הרבה, מידת הכנסת אורחים בבית הסבא והסבתא היתה מופלגת לאין שיעור, ומידה זו לקחו אחריהם כל יוצאי חלציהם. וכי איך אוכל לשכוח את המצורעים שהיו מסבים לידינו לשולחן שבת (בעת בה כיהן כרב בית החולים למצורעים לשם נשלח על-ידי הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל עמו היה קשור בכל נימי ליבו ונפשו), את כל העניים עם בגדיהם המרופטים, את כל עוברי האורח שנותרו בחוסר מקום בתחנת המרכזית בירושלים, ועוד כיוצא בזה.

הדרת פנים
אבי זצ"ל, אותו שלח הסבא ללמוד תורה בגרודנא אצל מרן הגר"ש שקופ זצ"ל, כיהן עד לפרוץ מלחמת העולם כרב ושו"ב בעיר קובילין ליד סוקולא, אולם חרדתו לגורל אביו הביאה אותו לחזור לבית הסבא, ואז נשלח בשליחות אביו אל מרן הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל, וחצה את הגבול תוך סכנת נפשות ממש. וכך הוא מספר: "בהיותי בוילנא, בחוף מבטחים כביכול, לא הסחתי דעתי מהורי. לבי עלי יאבל ומנוחה לא מצאתי, והחלטתי לתכנן בריחה חדשה בכיוון ההפוך והפעם היה עלי לנקוט באמצעי זהירות כדי להינצל מידי משמרות הליטאים, לא היה זה מן הדברים הקלים, כי הליטאים כידוע, היו הרבה יותר קשים מהרוסים, אבל מצות כבוד אב גברה עלי בכל זאת והחלטתי לבצע את הבריחה החדשה".

ניסים גלויים רבים מספור ראה בחוש בכל מהלך העניינים. "לאחר לבטים נפשיים וקשיים טכניים העברתי את אבי לאושמינה, כדי לעבור משם לוילנא. אך לצערנו היה כבר המצב קשה מאוד. היה זה לפני פורים ת"ש. הדרכים היו מכוסות שלג והנסיעה הייתה קשה ומעיפת. כל היום כתתנו רגלינו ופחדנו גבר והלך בד בבד עם עיפותינו. אבי הרב ז"ל היה מעיר לי כל הזמן על כך שתשומת לב מיוחדת מופנית אליו ולכן צריך לנקוט במשנה זהירות. הוא היה בעל הדרת פנים למופת ולכן משך עליו את עיני העוברים ושבים... משראינו ונוכחנו שאפסה כל תקווה לעבור את הגבול ולהגיע לוילנא, משאת נפשינו ומקור תקותנו בימים ההם, וחזרנו בפחי נפש וברוח נכאה הביתה לסופרסלא".

בינתים קרבו ובאו ימי חג הפסח. מצוקת המחסור במזון הורגשה מאד, ונתנה אותותיה לרעה על התכונה לקראת החג. האנשים היו שרויים בדאגה כיצד להכין מצות ושאר צרכי החג, בפני תושבי העיר הורגשה לא רק למשפחותיהם, כי אם גם דאגת המוני הפליטים שהתארחו בבתיהם לאחר שברחו מחמת המציק הגרמני בעירום ובחוסר כל - היה לנגד עיניהם. במאמץ עליון עלה בידם להכין כמות זעומה של מצות וחלקנו אחדות אחדות לכל פליט.

אבי זצ"ל סיפר, כי במצב מיוחד ובמצוקה שאין כמותה היו שרויים במשך החג הזקנים והזקנות שנמצאו במושב הזקנים. "הנהלת הבית לא דאגה להם, כמובן, למצות ולמאכלי פסח וגם לא הרשו להם לצאת מכותלי המוסד כדי להתארח על שולחן אחרים. היו ביניהם מספר זקנים שנאלצו לסבול חרפת רעב ממש, מכיוון שלא יכלו לגשת לשולחן מגואל ונבזה ולנגוע במאכלים העשויים על "טהרת" החמץ. בפקודת אבי ובהשראת אמי זיכרונם לברכה, נטלתי עלי דאגת אספקת מחסורם במידה האפשרית. מצויד במאכלי פסח, לביבות עשויות מתפוחי אדמה מעשי ידי אמי, עמדתי ליד הגדר והגשתי לזקנים שעמדו מעבר למתרס וחכו לי".

בדרך אגב נציין, כי אבי זצ"ל הצליח לברוח מהעיירה בערב חג השבועות, מה שבעצם הציל את חייו. "אבי ז"ל הזהירני לבל אעז לסכן שוב את חיי ברם אמי עמדה לצדי ואמרה כי בתוקף נסיוני והצלחתי בעבר, צפויים לי סכויי הצלחה גם בעתיד. ארזתי אפוא את חפצי המעטים ויצאתי לדרכי, דרך החתחתים, מלווה בברכת הורי שה' יצליח דרכי". כאן נפרדו דרכיו מהוריו. הם נותרו מאחוריהם בגיא ההריגה, ואבא זצ"ל נתפס ונכלא לשנתיים ימים באושמינא (שם ישב במשך כל התקופה עם ידידו ורעו הגאון רבי אלחנן סורוצקין זצ"ל), ותקופה קצרה לאחר מכן לעוד עשר שנים תמימות.

בשנת תרע"ז, הדפיס הסבא לראשונה את ספרו "בנין שלמה" והוסיף עליו מחידושי אביו זצ"ל "ותורתו של רבי מאיר". את הספר מעטרת הסכמתו של מרן הגרח"ע גרודיז'נסקי זצוק"ל. "יראה בנחמה בעיר ד' שמה, הוד כבוד הרב הגאון וכו' כש"ת מו"ה שלמה אביגדור ראבינאוויץ נ"י אבד"ק סופרסלע, ישא ברכה מאת ד'. אחדשת"ה מכתביו נכון הגיעוני. כן קבלתי קונטרסים מחבורו "בנין שלמה" שמוציא כעת לאור. יסלח לי כת"ר על אחור תשובתי ע"ד הסכמה, אם כי אחשוב זאת למותר, אך רצונו של אדם זהו כבודו... וחפץ ד' יצליח בידו לגמור את אשר החל, יברך וירצה פעלו כנפשו היקרה וכנפש מוקירו ומכבדו הדוש"ת".

כתב היד היחיד שנותר לפליטה - במעונו של כ"ק האדמו"ר מסלונים זצ"ל
לפני למעלה מעשרים שנה, זכיתי להכנס למעונו של כ"ק האדמו"ר מסלונים מרן הגאון רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל בעל ה"נתיבות שלום". היה זה בעת ביקור מיוחד שערכו בביתו נציגי "דגל התורה" הרב אברהם רביץ זצ"ל ויבלחטו"א הרב משה גפני. התלוויתי לפגישה זו, שאין כאן המקום לפרט את תוכנה. בסיום השיחה נזכרתי, כי שמעתי מאבי זצ"ל שבידי כ"ק האדמו"ר זצ"ל סמיכה לרבנות שקיבל מסבי זצ"ל, ואם אכן הדברים נכונים והסמיכה קיימת, הרי שזה כתב היד היחידי שנותר לפליטה.

הצגתי את עצמי כנכדו של הסופררסל רב. כ"ק האדמו"ר זצ"ל הפליג בדברים על הסבא זצ"ל, אותו הכיר מקרוב. הזכרתי בדברים את ענין הסמיכה. כ"ק האדמו"ר זצ"ל אישר מיד את הדברים, והורה לגבאי להעביר אלי עותק מכתב הסמיכה. במרוצת השנים, שמעתי על הקשר המיוחד ששרר ביניהם, ובעיקר הקשר שהיה לבעל ה"נתיבות שלום" עם דודי הגאון רבי דוד רוזנצוויג זצ"ל הי"ד, עת למדו השניים בחברותא בימי חורפם בברנוביץ.

לקראת כתיבת מאמר זה, ביקשתי להכנס למעונו של בנו וממשיך דרכו כ"ק האדמו"ר מסלונים שליט"א. נעניתי בתשובה חיובית. בהתרגשות רבה נכנסתי, ומיד הצגתי את עצמי ואת מטרת בואי. במהלך השיחה הממושכת והמרתקת, בה העלה כ"ק האדמו"ר שליט"א את שיטת הלימוד הסלומנאית, שהרי חסידות סלונים, כמו גם הערים בהם שכנה החסידות היו חלק בלתי נפרד מעולם הישיבות הליטאי, ואף לא היה כל צורך לייבא ראשי ישיבות ורמי"ם מבחוץ, שכן כל התלמידי החכמים הרבים והמופלגים של החסידות גדלו והתחנכו על ברכי עולם התורה והישיבות דליטא, והיו מחוברים בטבורם לסגנון הלימוד כמסורת הישיבות מקדמת דנא, את הקשר המיוחד ששרר בין אביו זצ"ל לבין מרנן ורבנן גדולי ישראל זצוק"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרא"מ שך זצוק"ל.

במהלך השיחה הזכיר גבאו של כ"ק האדמו"ר שליט"א, הרה"ח רבי שמואל דייטש הי"ו, את אחד הסיפורים הידועים יותר בחסידות סלונים, אותו שמע באופן אישי מכ"ק האדמו"ר זצ"ל. היה זה כאשר מרן בעל ה"נתיבות שלום" זצ"ל הגיע מטבריה, בה התגורר מספר שנים ובה שקד על התורה יומם ולילה, להתגורר בתל-אביב. המצב הכלכלי בו היה שרוי, היה קשה מנשוא, ולכן שקל לקבל על-עצמו משרה באמצעותה יוכל לכלכל את ביתו, אבל אז ראה לנגד עיניו את כתב הסמיכה שכתב סבי זצ"ל ואמר: אם כתבו עלי דברים כאלו, זה מחייב אותי. זה תובע ממני שאקדיש את עצמי אך ורק ללימוד תורה.

רק לאחרונה התבטא באוזני אחד מחשובי חסידי סלונים ואמר לי: דע לך, שבזכות הסבא שלך היה לנו את הרבע' זצ"ל, את ה"נתיבות שלום"! כתב הסמיכה נכתב בכ"ב מנחם אב תרצ"ד, שנה לפני עלייתו לארץ הקודש ועוד בתקופת בחרותו, שם כתב בין השאר: "המצוין בתורה וביראת ד', הרב הגדול צנא מלא ספרא מו"ה שלום נח... מידי היותו פה עסקתי עמו בפלפולא דאורייתא בהרבה ענינים הן בסוגיות הש"ס והן בפוסקים ומצאתיו כי ידיו רב לו בבקיאות וחריפות בהרבה סוגיות הש"ס ובידיעות ראשונים ואחרונים, מחדש חידושי דאורייתא בטוב טעם ודעת עם בקיאות גדולה ונמרצה בכל המקצועות של הלכה... ובאמת לאו בכל יומא מתרחיש גברא רבא כדין, ממולא בתורה ויראת ד' ובמדות מצויינות... כי לבד גדלו במעלות הנ"ל, ידיו רב לו בחכמה ודעת ובתבונה יתירה לנהל עם ד' על דרכי התורה ובדעת ישרה ונכונה". מילים אלו בהסכמה הם ממש בגדר חכם עדיף מנביא, כאשר בעל ה"נתיבות שלום" היה זה שנטל על כתפיו את עיקר העול בשיקום וקימום חסידות סלונים המעטירה.

במהלך השיחה, ציין כ"ק האדמו"ר שליט"א את הקשר המיוחד של אביו זצ"ל עם דודי הגאון רבי דוד רוזנצוויג זצ"ל (נהרג על-ידי הנאצים ימ"ש יחד עם דודתי מרת חיה שרה ושלושת ילדיהם הרכים הי"ד) ואמר: "הוא היה ידיד נפש שלו". כן סיפר, על תקופת בחרותם עת הגו בתורה בהתמדה נפלאה בישיבת "תורת חסד" בברנוביץ, ודודי אף היה בן בית אצל אביו רבי משה אברהם זצ"ל. "גם בליל הסדר הוא היה אורח בביתם". מבני הבית קיבלתי גם לאחר השיחה את ההזמנה לרגל נישואיו ששלח אליו דודי הי"ד.

השיחה המרתקת והלבבית עם כ"ק האדמו"ר שליט"א שנערכה בנעימות חן מיוחדת במינה, עסקה גם בנושאים רבים ומגוונים העומדים על סדר היום הציבורי של היהדות החרדית, ודאגתו הרבה מתוך כאב ורצון עז ואמיתי לאחדות המחנה החרדי, כפי שגם אביו זצ"ל נהג בכל שנותיו כשהנהיג את אחת החסידויות הגדולות בעולם, כך גם כחבר מועצת גדולי התורה ובנשיאות "החינוך העצמאי". בעיקר צדה את ליבי "המידות המצויינות" כפי שהגדיר הסבא זצ"ל על בעל ה"נתיבות שלום" זצ"ל, נעימות ומידות נאצלות - שעדיין חרוטים בליבי מאותו מפגש במעונו בטלז סטון לפני שנים רבות - אותם הנחיל לרבבות חסידיו הרבים בכל אתר ואתר.

הספר שהודפס גם בשנחאי בקרוב במהדורה חדשה ומפוארת
מלחמת העולם השניה, החריבה כמעט לחלוטין את עולם התורה והישיבות בליטא. מתי מעט זכו להנצל מהתופת הנאצית, בהם גם היו חלק מתלמידי ישיבת מיר, אשר הצליחו לצאת מהתופת ולהמלט לקובה שביפן, שם שהו במשך תשעה חודשים, עד שהיפנים הגלו אותם לשנחאי הסינית, שהייתה בכיבוש יפני, ובה הוקם גטו מיוחד לכל הפליטים היהודים.

במהלך כל התקופה בה שהו תלמידי הישיבה בשנחאי, הודפסו שם מספר ספרי יסוד כדי שבני הישיבה יוכלו להמשיך ולהגות בתורה. אחד הספרים שהודפס שם, היה ספרו של סבי זצ"ל "בנין שלמה ותורתו של רבי מאיר". דודי הגאון רבי יעקב זצ"ל אשר נמנה עם בני הישיבה (מאוחר יותר הגר לברוקלין ושם כיהן כרב), הדפיס שם במהדורה שניה את ספרו של הסבא בחודש אייר תש"ז. הידיעות מליטא על גורלם של בני המשפחות, כבר הגיעו לידיעת תלמידי הישיבה, והכאב היה רב מנשוא. לרבים מהם כמעט ולא נותר שריד ופליט מבני משפחתם.

את עומק הכאב, היגון והצער, הביע רבי יעקב זצ"ל בהקדמתו, ובין השאר כתב את הדברים האלה: יוחקו המאורעות והדברים האלה לזכרון על ספר, כי מיום ברוא שמים וארץ לא היה כן ולא נשמע כזאת, אשר הצר והאויב בזמננו, אשר לפי מעשיו הרעים לא יספיק לו כל שמות הנרדפים לקרוא לו בשם, הוא בריה חדשה, ביקש להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ועלה בידו יותר משליש מהכלל ישראל, ששה מליון מאחינו נשפך דמם כמים בחוצות אירופה.

"הוסיפו עליהם מיתות שונות יותר מד' מיתות ב"ד, מעולל עד יונק וגם זקנים משער שבתו, לא הבין ולא דיקדק בדת רשומה, לא פתח בואלה המשפטים ולא הביט בפרשת בחוקותי ובכי תבוא, בלי משפט המקטרג חשב מזמה בראשונה, להוציא ארזי הלבנון ואדירי התורה אשר מספרם יגיע יותר מעשר רבבות, חסידים, צדיקים וחכמים הוציאו מבית אולמם ועל לא עול בידם נפלו בחרב האויב, שרפי מעלה צעקו במרה והעולם נהפך לתהו ובהו, אפילו אחד בעיר ושנים ממשפחה לא נשארו, ואיה איש לבוש הבדים שיאמר כי בזאת אתם נלכדים, מי יוכל לשער זאת כל מה שאירע בימינו אלו, אשר בדורות הראשונים בצאתי ממצרים היה גאולה ובצאתי מירושלים היה חורבן, ואנו הלואי כצאתי מירושלים היינו, לא פאה ולקט בקצה השדה ולא פרט ועוללות בראש האילן, רק זעקה וצוחה בבכי תמרורים.

"אוי מה היה לנו! בערך שנת תש"א ט' תמוז יום ו' עש"ק, לסדר אדם כי ימות באהל, באו הרוצחים ההיטלראים ימח שמם בק"ק סופראסלא ונתנו עינימו תחלה בנפש אבי מורי ורבי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה אביגדור זצוקללה"ה עשו את אשר זממו ויצאה נשמתו בטרה בקידוש היום. עוד בחיים חיותו מסר נפשו בעד הרמת קרן התורה והיראה, ולקרב לבן של ישראל לאביהן שבשמים, וקיים מצות ובכל נפשך אפילו נוטל נשמתך".

הספר שהודפס בארץ ישראל לפני שנים רבות ע"י אבי זצ"ל, נמצא בימים אלו במכבש הדפוס בארה"ב, שם עמלו ניניו במשך תקופה ארוכה על הדפסת הספר במהדורה חדשה ומפוארת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!