אמירת 'שלום' מצילה חיים • חברון עם סיפור ולקחו

קשה לדעת אם המעשייה הבאה אמיתית או לאו. אולם, לעתים, הנמשל ומוסר ההשכל שאנו יכולים להפיק מסיפור עוצמתי, מגמדים את שאלת ה"היה או לא היה" עד לאפס מקום.

זה קרה במפעל לייצור ועיבוד בשר. מבנה רחב ידיים, אלפי מטרים, שש קומות בהן ממוקמים משחטה, אולמות ייצור ומחסני קירור והקפאה.

לבניין הענק היו מגיעים מדי יום מאות פועלים, שוחטים ובודקים ואנשי מינהלה. בשערי המפעל, בתוך 'בודקה', ישב לו השומר כשתפקידו העיקרי היה לוודא כי רק המורשים מעובדי המפעל נכנסים בשעריו.

וכך, מדי יום במשך שנים רבות, חלפו על פניו אותם אנשים, מאות במספרם, בבוקר הם באו ובערב הם יצאו.

אחד העובדים היה מקפיד בהקפדה יתרה לברך את השומר בברכת "בוקר טוב" בכניסתו ובברכת "ערב טוב" בצאתו. בעקבות כך, כבוד רב רחש לו השומר, שהרי מבין מאות האנשים שחלפו על פניו מדי יום, רק הוא זכר לברך ולהתייחס לשומר העושה את מלאכתו.

ביום מן הימים, שעה קלה לפני תום העבודה, בעוד עובדי המפעל החלו נוהרים החוצה, נכנס "העובד המברך" לאחד מחדרי ההקפאה להניח דבר מה. לפתע - מערכת החשמל קרסה, הדלת האוטומטית ננעלה, וכך מצא עצמו האיש לבדו, בתוך מקפיא ענק וחשוך, בקור עז של כמה מעלות מתחת לאפס.

המפעל הספיק להתרוקן מיושביו, ולאיש לא היה סיכוי לשמוע זעקותיו. הוא גישש דרכו בעלטה וידע כי אם לא יתרחש נס של ממש, בעוד זמן קצר יקפא למוות. כל שנותר לו היה לומר פרקי תהילים ולהתחנן לבורא עולם על חייו.

החושך ירד. השומר, שתפקידו לנעול את שערי המפעל אחרי שכולם יצאו, עמד בשערי המפעל ולפתע נעצר כשמחשבה אחת טורדת את מנוחתו. "אני זוכר בבירור שבבוקר הגיע האיש שאומר לי 'בוקר טוב' ו'ערב טוב'. אך אינני זוכר שיצא, כי אם היה יוצא, בוודאי היה מברכני ב'ערב טוב'", הרהר לעצמו.

הוא סב במהירות על עקבותיו והחל מתרוצץ ברחבי המפעל לתור אחר האיש הרוחש לו כבוד.

שם, בקומה העליונה, שמע את החבטות העמומות על דלת המקפיא הענק.

הסוף הטוב ידוע: השומר הצליח לחלצו בשלום זמן מועט לפני ש"ידידו המברך" היה נופח את נשמתו, וכך, בזכות "הארת פניו", ניצלו חייו.

• • •


אנו נתקלים בהם כל יום וכמעט בכל מקום: כולנו, אברכים ובעלי בתים כאחד, נשים וגברים, ילדים וזקנים. אנו רואים אותם בעבודתם. הם לא הגיעו למקום תפקידם כי לכך השתוקקו כל חייהם, אלא בכדי להביא טרף לביתם. כן, גם להם יש משפחה, גם להם יש ילדים שאוהבים אותם ומצפים בדריכות לשובם הביתה, גם הם נשמות טהורות שנבראו בצלם וברור שגם בכבודם אנו מצווים.

אך, למרות הכול, התרגלנו לחלוף על פניהם כאילו "עציצים" היו.

כן, ההוא שמנקה לנו את חדר המדרגות. ההוא, שעומד ושומר בשער בית הספר. ההוא, שיושב בפתח קופת החולים. ההוא, שעומד בפתח של מרכז השירות של החברה הסלולארית שלנו. ההוא שפותח לנו את השער בכניסה לעבודה ועוד עשרות רבות של "ניצבים" שהתרגלנו לחלוף על פניהם מבלי להניד עפעף כאילו היו "חפץ".

גם הם בני אדם, גם להם מגיעה התייחסות אנושית, שהרי עבורנו ולנוחיותנו הם ניצבים על משמרתם.

כללי הנימוס לא הומצאו באירופה המתקדמת, אלא על-ידי תורתנו הקדושה לפני אלפיים שנה. על כל בן אנוש הצטווינו "הווי מקדים שלום לכול אדם".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!