'לימודי הליב"ה' שמחדיר ביטאון צה"ל בחייליו הכשרים

ישבנו באוהל לכמה דקות של רגיעה, מנסים ליהנות מהבריזה הנושבת. לפתע נכנס בסערה יוסי, המ"כ הצעיר, החילוני, ושואל: אריק, מה זה "שכויעח"?

קודם כל תירגע, פקדתי עליו. מה אתה נסער כל-כך?

"אני חייב לדעת מה זה שכויעח. הבני"שים שלי אומרים לי את זה כל הזמן. נראה לי שהם מקללים אותי מתוך מחשבה שלא אבין. אני אראה להם מה זה", אמר והתיישב.

תתפלא, השבתי לו. זו דווקא ברכה ולא קללה. הם מאחלים לך שיהיה לך הרבה כח, אמרתי - וראיתי איך פניו מתבהרים.

אט-אט ראיתי לנגד עיניי כיצד הופכת ברכת 'יישר כוח' לסלנג הרשמי של הגדוד כולו.

ומעשה שהיה כך היה: בסיום עצרת יחידתית, שהתקיימה לפני העליה לתעסוקה מבצעית בלבנון, עלה המג"ד לשאת את דברו. כשסיים את דבריו בברכת עלה-קרב, שאג הגדוד כולו "שכויעח, שכויעח שכויעח" ג' פעמים, עד אשר רעדו הקירות.

מ'יארצייט' ועד 'יחוס'

למה נזכרתי בזה כעת? מפני שריבוי החיילים החרדים בצה"ל, הביא את אגף כוח אדם להדפיס פנקס-כיס, ובו מילון המונחים למפקד החרד (תרתי-משמע). המילון הגיע לתיבת 'דואר צבאי' – ואנו מגישים בפניכם כמה מונחים ופרשנות בצידם.

יארצייט - צום לרגל יום השנה לפטירתו של אדם. (א"ש: האמנם כולם נוהגים לצום ביארצייט?).

חלאק'ה - מנהג יהודי, לפיו אסור לספר את שערותיו של ילד עד גיל שלוש. (א"ש: באמת, אסור לספר ילד לפני גיל שלוש? ומה אם ראשו של הפעוט שורץ כינים וחרקים?).

ייחוד - היהדות אוסרת על גבר ואישה שאינם נשואים להימצא יחד בחדר נעול, או במקום שאנשים לא יכולים להגיע אליו.

ייחוס - היהדות החרדית מאמינה בזכות אבות. מי שאבותיו היו צדיקים, זכותם מגנה על צאצאיהם (וואלה, האם לחיילים מיוחסים יש פטור מכלא צבאי?).

מונחים נוספים המופיעים המילון הם: אברך, גלאט וחילול השם.

מונחים כמו חוק האברכים, שנור, אלטערע (פז"מניק) ו'המבשר', דווקא נעדרו מהמילון. אולי במהדורה הבאה.

לצערנו, לא רק המפקדים החילונים פוגשים עולם שלם של מושגי יסוד בבואם במגע עם חייליהם החרדים. גם החיילים החרדים לומדים מושג או שניים בהיכנסם אל שערי הבסיסים. קחו, למשל, את גליונו האחרון של שבועון חיילי צה"ל 'במחנה', המונח בכל שטח צבאי.

שער הביטאון מוקדש לנושא שהשתיקה יפה לו. ניגע בו בזהירות ונספר על חיילת רווקה שמצאה עצמה ביום בהיר עם דור המשך. במונולוג נרגש (ומטופש), היא מספרת על הניווט בין החיתולים למדים.

בזאת לא תמו 'לימודי הליב"ה' אותם מחדיר ביטאון צה"ל לחייליו הכשרים.

מיד אחרי המונולוג הנרגש, נמרחה כתבה נוספת, על פני חמישה עמודי כרומו. גם כתבה זו עוסקת בנושא שהשתיקה יפה לו באתר חרדי.

כל מה שלא ידעתם על החיים בחוץ, עד שהתגייסתם לצה"ל.

ולנו לא נותר אלא לתהות: מדוע, למען השם, צריך חייל מאלעד או מביתר, המנווט בין הבגדים הישיבתיים למדים הירוקים, לשזוף את עיניו בחומר מעין זה?

איפה הרגישות של 'צבא העם'?

מהפצ"ר ועד גלעד

ומה עוד מצאנו בביטאון הצבאי? שימו לב למשפט הבא: "כרגע אין בידינו מענה מבצעי נגד השימוש בקלע דוד. מספר רב של לוחמים כבר נפצעו באופן חמור כתוצאה מכך".

מי לדעתכם אמר את המשפט? ראש אמ"ן כנגד האיום מאיראן, או שמא אלוף פיקוד צפון כנגד הקטיושות של חיזבאללה? לא ולא.

אומר את זה מפקד מרחב איו"ש במשמר הגבול. לקרוא ולא להאמין. צה"ל הכל-יכול, המצויד מכף רגל ועד ראש, זה שמפקדיו מרבים להתהדר בכוחו הרב, חש חסר אונים נגד... אבנים.

נו, אז מה הבעיה, שיירו על משליכי האבנים?

הנה התשובה: "ירי האבנים באמצעות הרוגטקה גורר חשש נוסף: לצד הפגיעה בגופם של הלוחמים, טוענים במג"ב כי עקב מחסור במענה מבצעי להפעלת הקלע דוד, עלולים הלוחמים לירות באש חיה במהלך הפרות הסדר".

אכן, אסון נורא. הלוחמים עלולים לירות! את המשפט המופרך הזה, לא ניסח טירון מנערי רפול אלא תת ניצב במשמר הגבול, האחראי על יהודה ושומרון!

לקרוא ולבכות.

ובאמת, התת-ניצב אינו אשם. הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלוש (זו אינה שגיאת כתיב – א.ש.). למה לו להסתבך עם 'בצלם', 'גולדסטון' ו...הפרקליט הצבאי.

היי, הלו, תתעורר, לוחמים שלך נפצעו באופן חמור. נו שוין. על זה לא עומדים לדין.

התקשורת אוהבת להסביר לנו שהילד של כולנו יושב בשבי החמאס כבר חמש שנים, ואם לא למענו יעש, לפחות למען הילדים של כולנו. לדבריהם, המוטיבציה של ילדינו לשרת בגולני נפגעת מחשש שגם הם ישבו בשבי ואיש לא ישחררם.

אותה תקשורת בדיוק, כועסת כשמזכירים לה שהמוטיבציה של הילדים לשרת נפגעת מחשש שבתום הקרבות מחכה להם הפצ"ר עם חקירות וכתבי אישום.

היכן ממוקמת האמת?

כל התשובות נכונות. רק תלוי את מי שואלים.

המוטיבציה של הלוחמים נפגעת בגלל הפצ"ר. תשמעו את המג"דים לוחשים זה לזה בפחד, מה יהיה עם סא"ל עמרי בורברג ולוחמי גבעתי.

המוטיבציה של הג'ובניקים נפגעת בגלל גלעד שליט. הם הרי היחידים שרואים את הסטיקרים בפאבים ובמועדונים.

מטשולנט ועד לוף


קצין בכיר באגף הלוגיסטיקה הצהיר בשבוע שעבר בפני עשרות עיתונאים, כי הלוֹף (שרובם מעתקשים לכנותו בשגיאה - לוּף), משתחרר מצה"ל.

אכן, זעם ותדהמה.

על מה ולמה? מזל שהעיתונאים קצרי-זיכרון. איש מהם לא תהה מדוע ההכרזה הזאת נאמרת ונשנית מדי שנה, ובסוף - גורנישט. מה שהיה הוא שיהיה.

גם אם יצמחו עשבים על לחייו של הרמטכ"ל, הלוף לא ישתחרר מצה"ל. הוא חזק משירי הפלמ"ח, מטורי השריון הסוריים כמו גם מסוללות הנ"מ המצריות. כולם פסו-עברו מן העולם, ורק הוא ממלא את קופסאות מנות הקרב.

אז מה יש בו, בלוף? מה סודו של המאכל הצבאי הפופולארי?

ובכן, מה שיש בו, זה מה שאין בו. אין בו לא טעם ולא ריח, לא בריאות ולא טריות. שום כלום. רק מעט נוסטלגיה בריאה לימים של אפס מעשה בארץ ציה וצלמוות, אי-שם בסיני בואכה קו בר לב.

אם חשקה נפשכם לטעום מעט לוף, אין צורך לטרוח עד הבקו"ם. קחו חתיכת קבנוס יבשה, בזקו עליה שומן יבש וקרוש - והא לכם לוף.

לוף הוא תמצית גועל-נפש של אכילה שאין עמה שובע והנאה גרגרנית. מצד שני, לוף הוא תמצית הכיף של מילואים רחוקים מהבית, נסיעה על ג'יפים אל השקיעה וצעידה רגלית אחרי לילה ללא שינה.

הטשולנט ש'פילחתם' בליל שבת ממטבח הישיבה (בחסות טעות אומללה של הטבחית, ששכחה לנעול את הסיר), הוא אחד משש מאות של לוף שנשלף מקופסת שימורים, ונאכל במכסה הפחית (במקום כף מזלג וסכין) שלעולם לא ימצאו בשטח (כי שכחנו אותם בבסיס ולמי יש כוח לחזור כשהניחוחות באפינו).

אז שוב, נרגיע את המורעלים שבכם ונבטיח לכם: אל דאגה, הלוף לא יצא וגם לא ייצא בקרוב.

הלוף הוא סוד הקיום הצה"לי. מספרים על המודיעין הסורי, כי השקיע מיליונים בניסיון לפענח את המתכון הסודי של מה שגורם למילואימניק לעזוב את הבית והעבודה ולרוץ במדים חמים, על חולות צאלים.

הסורים טרם הגיעו לנוסחה.

אם ימצא הרב שיתיר לגולשות האתר לטעום לוף, למרות חשש "לא ילבש", הנה המתכון המנצח:

פותחים את קופסת השימורים משני צידיה (מלכתחילה עדיף במברג עקום, בשעת הדחק אפשר גם בפותחן רגיל), שולפים את קציץ הבשר השמנוני (לא נורא, הריח נעלם בתום שבוע), חותכים לפרוסות ומטגנים בשמן עמוק-עמוק.

בתיאבון!

להערות והארות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!