מתברר שכל אחד יכול להיות חרדי, לפעמים

אנחנו כבר יודעים מי לא חרדי - נשים בטלויזיה. חרדים בצבא ויוסלה שוחמכר. עכשיו, אחרי שנפטרנו משליש מגזר, הגיע הזמן לצייר קווים לדמותם של אלו שכן חרדים.

למזלי, אנחנו לקראת סיומה של עונת החתונות, עונה לא פשוטה לאיש חסד נודע (ברצינות, האיש הזה נמצא בכל מקום, לפעמים אני מסתפק אם הוא אדם אמיתי. איך הוא עושה את זה. ללירן חולצה אפורה פתרונים) בכל מקרה, חתונות חרדיות הן המיקרו-קוסמוס הכי משקף של החברה החרדית.

אם לדייק, ישנן חתונות חרדיות שהן מיקרו-קוסמוס של החברה החרדית. זכיתי להיות השבוע באחת כזאת. אירוע מכונן, שבו מצד אחד הדודים וההורים היו על סף התקף לב ולא הבינו איך נקלעו בשנות חייהם המאוחרות לראשונה לערב במועדון, ומאידך הצעירים שריקודיהם הגיעו עד הרקיע השביעי.

נתחיל מהחופה, בה עומדים הורים בוכים ונרגשים לצד צאצאים מאושרים שמתכננים להקים בית יהודי משלהם. לגמרי משלהם. המחותנים, שלתומם הזמינו צלם אחד בודד שיתעד את האירוע, נתקלים בגדוד צלמים שבאופן מוזר מתעדים את עצמם בכל תמונה. 'מנהג חדש', הם כנראה חושבים לעצמם. במקום חתימה של הצלם בסוף האלבום - שמים היום דיוקן.

בסיום החופה, כשהחתן-כלה אוכלים את היונה, אי אפשר לומר שההורים והדודים לא נלחצים למראה כמויות האלכוהול והאקסלים שעומדים הכן כמו חיילים לפני קרב אבוד מראש.

בצידי האולם - פרט חיוני - עומד נער שוליים לצילום עצמי (סלפי בלע"ז) עם אושיית רשת ומנהיג הפלג הוירטואלי במגזר. שזה פחות או יותר כולם שם. שהרי ידוע שבעקבתא דמשיחא כל חרדי ברשת - אושייה ייקרא.

בשולחן העיתונאים (בחתונה חרדית, מנהג חדש, כמו כל השקה שמכבדת את עצמה, יש שולחן לעיתונאים) יושב אלי שלזינגר, הגיא פלג של החרדים, ומאזין באדישות לעוד דיס אינפורמציה שעסקן צעיר ונמרץ עם שמונה מכשירי קשר על החגורה וחולצה בני ברקית (צווארון צבוע מבפנים, לרוב משבצות בצבע סגול) מנסה לדחוף לו.

את אשר יגורו ההורים והדודים, בא להם. הריקודים. החתן פורץ אל האולם לצלילי 'עוד ישמע' במנגינה לא מוכרת בעליל למשפחות הנכבדות, כמו שאר השירים אליהם ייחשפו במהלך הערב, דוד אחד עם כח סבל מוגבל נשלח הצידה על ידי בני המשפחה עם ספר ביד ואטמי אוזניים לבדוק איפה הם טעו. בשלב מסויים ודי מוקדם, הם מתייאשים. באחד השירים המקפיצים במיוחד (נקרא לזה) ניתן היה לראות את האבא מחרחר ומתקשה מאוד להחזיר לעצמו את הנשימה, בעזרת כמה מילדיו שמסייעים לו ובחסדי שמים הוא ניצל בנס.

היו גם רגעים של אור לחשובי אנ"ש שהגיעו להשתתף בשמחת יקירם, ואני לא מדבר על ההבזקים מהתאורה. למשל בשיר "ואתם הדבייקים בשם אלוקייכם חיים כולכם היום", הגם שלא הכירו את הלחן הקצבי, לראות את הנוער הזה רוקד בהתלהבות גרם לזקני השבט לדמוע מהתרגשות.

התבוננתי בהם וברוקדים, במה שלבשו, מכנסיים בכל צבעי הקשת, כיפות מעורו של לוויתן כחול, משקפיים ירוקים זרחניים עם נגיעות ורודות, והתספורות שלהם כדלהלן (היסטרי!) פאות מאחורי האוזניים, בצורת פאות מאחורי האוזניים. פאות לפני האוזניים, אבל לפני ממש. כלומר, הפאה הולכת במאוזן קטע דרך לא מבוטל עד העיניים כמעט ורק שם מתחילה להסתלסל מטה, ויש כמובן את הפאות המג'ולג'לות כמו קרניים על מצע צ'ופ מפואר שאי אפשר, גם אם לא מסתכלים, שלא לראות. הקשבתי לטקסט שהם צווחו מגרונם הצרוד "ואתם הדבייקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום", עטופים בקפוטא חסידית, וזה היכה בי - כל אחד יכול להיות חרדי לפעמים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!