במקום לצאת לחופש הגדול - הלל אריאל הי"ד שנרצחה במיטתה, תיקבר למנוחת עולמים

יום חמישי בבוקר. מנגינות של סופשבוע מתערבבות במנגינות צוהלות של ילדים וילדות שמחים לקראת החופש שמקדם את פניהם. הדרך לעבודה היתה חלקה ללא עומסים מיותרים, נראה כי הכל מסתנכרן עם התחושה הטובה של הבוקר. בעוד אני מהרהרת בתסמיני החופש והפער בין ילדים חופשים להורים עובדים, החלו להגיע דיווחים מרים על פיגוע דקירה בקרית ארבע. שעת בוקר כה מוקדמת, ומנגינות נעימות של סופשבוע, הפכו לבכי וצמרמורות של כאב.

מהר מאוד התבררה התמונה הקשה: הלל אריאל, ילדה יפהפייה כבת 13 וחצי, תלמידת כיתה ח', נדקרה למוות על ידי מחבל בן עוולה, שגדול ממנה בסך הכל בארבע שנים. גם הוא בן גיל העשרה, 17 שנים – במקום לשבת באיזו אוניברסיטה וללמוד מקצוע לחיים, או אפילו סתם לצאת עם חברים וליהנות מחופשת קיץ - הוא הלך לרצוח אנשים. הלך לרצוח נערה צעירה שכל החיים עוד היו אמורים להיות לפניה, לרצוח נערה ישנה.

אני מביטה על התמונה שמגיעה לידיי, ממנה ניבטות אלי עיניה של הלל הי"ד. רק לפני מספר שעות היתה בין החיים, נשימותיה עולות ויורדות, ואין כל דאגה בחלומותיה. הלל נרצחה במיטתה, בביתה – במקום הכי מוגן ומגן, במקום שבו כל אדם מוצא מפלט בזמנים קשים, וכשרע בחוץ.

מן הסתם היתה עייפה הבוקר, ובשעה כמעט תשע, עדיין ישנה. הרי אמש עוד רקדה הלל במופע של קבוצת הלהקות של מרכז הריקוד לאמנויות המחול – שם היתה תלמידה.

החופש הגדול ממש מתחיל היום, אולם הלל כבר לא תזכה לחוות אותו. אולי היו לה תוכניות, אולי היו לה רעיונות ורצונות, אולי תכננה להספיק ללמוד כמה דברים, להתנדב עם חברות, לצאת לטיולים, לעזור ביקב הבוטיק הביתי, אך היא סיימה את תפקידה בעולם השקר הזה, ואת תחילת חופשת הקיץ – אהבתם הגדולה של ילדים גדולים וקטנים, יפתחו בני משפחתה בהלוויה עצובה ובשבעה ימי אבל, על ילדה יפה ושמחה, שבמחי דקירת סכין של יצור נאלח – נרצחה וכבר לא תשוב.

תוך כדי שאני יושבת וכותבת, כשגופי מתמלא צמרמורות, מתקבל עוד מידע, ומדווחים עוד פרטים. אנחות הכאב מתעקשות להשמיע את קולן הגבוה והלב מתקשה להכיל. שעתיים קודם שלחה האם הודעה על דבר הרצח הנורא, ותיאור הדוברות של קרית ארבע – חברון, בו מדווח על בחורה שנדקרה עשרות פעמים בגופה – מייסרות את הנשמה.

בחשבון הטוויטר של דו"צ באנגלית, עולה תמונה מחרידה של חדר ילדים מלא דם. בתור אמא לילדים, אני מתקשה שלא לדמיין את התמונה שיכולה היתה להיות שם, מחרידה הרבה יותר. בחדר, מלבד מיטתה של הלל הי"ד, עוד מיטת קומותיים שנראית בוודאות כמו מיטה שישנו בה בלילה. פוף אדום כצבע הדם המותז על קירות ורצפה, ומגירת משחקים שמן הסתם מילאה את החדר הזה בהרבה שמחה וצחוק של ילדים קטנים.

החדר הזה, של ילדי משפחת אריאל, הפך לזירת טרור. הם לא לקחו אותו לשם, או נסעו אליו – הוא הגיע אליהם, לתוכם, חדר אל תוך הלב, אל המקום הכי שמור, והפך את המבצר הפרטי שלהם לזירת טרור מדממת, מכאיבה, בלתי נתפסת.

בעוד מספר שעות, החדר הזה כבר יהיה נקי. הממצאים בתוכו – אלו שנדרשים לקבורה, כבר לא יהיו שם, והמקום ייראה כמו חדר ילדים עם מיטות וארון ומגירות משחקים. רק הלל לא תהיה שם יותר. בלילה אולי יילכו לישון במיטת הקומותיים ילדים – והם יביטו אל מקום המיטה של הלל, ויתגעגעו. במקום בו ניתז דם, יירדו דמעות חמות, והרבה תפילות ובעיקר תחנונים לבורא עולמים: אמור לצרותינו די, ושלח מידך הפתוחה והרווחה – החזק בה אותנו, שלא נדע עוד צער ויגון לנצח.

ייקום השם דמך, הלל יפה אריאל, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

הלל יפה אריאל הי"ד. צילום באדיבות המשפחה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!