מעשה בחברה עיתונאית (4)

יש לי חברה, חברה טובה מאוד אפילו, שמוגדרת 'אשת קריירה'. לא קלדנית פשוטה כמוני. זה לא שאני חלילה מקנאה בה, רק שלפעמים אני חושבת שהחיים שלה זורחים וזוהרים.

עד שדיברתי איתה השבוע. אחרי השיחה הזו הסתכלתי על החלוק המרופט שלי בכזו שמחה, הבטתי באצבעות שלי שההקלדות הממושכות כבר עשו בהן את שלהם, והרגשתי ממש מאושרת.

טוב, אני חייבת להקדים ולומר שהחברה הזו שלי, ובוא נקרא לה לצורך העניין רחל, היא לא אשת קריירה כמו שאתה חושב. עם עקבים ענקיים, בגדים מפוארים, אוכל קנוי וילדים זרוקים אצל השמרטפית. לא, ממש לא.

היא אחת כזו שהבית שלה מה שנקרא טיפ-טופ, ולא העוזרת מנקה. היא בעצמה. הילדים, גם הם מטופטפים. היא משקיעה, מארגנת, דואגת להם. באמת אמא מסורה. אז למה בעצם אני קוראת לה אשת קריירה? סתם, כי ככה העולם נוהג לכנות את זה. התכוונתי לומר שהיא לא עובדת במכולת או בספונג'ה, רק בעבודה יוקרתית.

היא עיתונאית.

• • •


יומני היקר, אתה יודע מה זו עיתונאית? טוב, בעיניים שלי זו אחת שיודעת הכל על כל מה שקורה. אני, כשאני רק שומעת איזה צלצול של פעמון בסביבה, כבר מתקשרת אליה לדעת אולי נפל טיל או מדובר באזעקת אמת. כי היא אמורה הרי לדעת הכל, לא?

חברה עיתונאית, אם לספר לך את האמת, זה דבר לא רע בכלל. זה עובד ככה. אני נתקעת בתור בצרכניה. תור ענק, כמעט עד לסוף המדפים. מה אני עושה? מסתכלת סביב, בודקת כמה קופאיות יושבות ועושות חשבון, ואם רק נראה לי שמישהו בהנהלה התקמצן פה על חשבוני ועל חשבון העומדים בתור, אני מיד שולפת את הקלף המנצח. אני רצה לקופאית הראשית, מסבירה לה שאני לא סתם עוד איזה לקוחה פשוטה.

"כי תשמעי", אני מזהירה אותה. "יש לי חברה שעובדת בעיתון מה זה גדול, שלא תשאלי כמה קוראים יש לו". עכשיו הקופאית מרימה את הראש מכל העיסוקים שלה ומואילה בטובה להסתכל בכלל לכיוון שלי. אני ממתינה רגע, אתה יודע, כדי לשמור לה על המתח, ואז יורה את המילים. לאט, לאט, אבל בטוח. "היא תעשה עליכם כתבה".

הופה, איזה שקט. היא נבהלת. אני מרגישה.

מה קרה? – היא מיד שואלת אותי. מעניין, האיש שעמד פה לפני עוד ממתין, היא אפילו לא שאלה אותו מה הוא רוצה.

• • •


וכאן אני מכריחה את עצמי להיות קשוחה.

"תשמעי", אני מבהירה לה. "לא יתכן שנעמוד בתור כל-כך הרבה זמן רק בגלל שאתם חוסכים בכוח אדם. תוסיפו עוד קופאיות, ויחזור לפה הסדר. ואם לא, החברה שלי כבר תפרסם..."

ההיא מתחילה להתנצל, מספרת לי כמה חיפשו עוד עובדות וכמה קשה היום למצוא. ובכלל, יש לה עוד שתי עובדות, אחת מנוזלת קשות ולא הגיעה לעבודה, פחדה להדביק את החברות, ועוד אחת שהבן שלה חולה.

אבל אותי כל זה לא מעניין. אני דורשת קופאית מיד. כשהיא מבינה שהיא נפלה ובגדול, היא רומזת לי לגרור אליה את העגלה, ממהרת לעשות לי חשבון ומשחררת אותי הביתה.

בדרך הביתה אני מתקשרת אל החברה שלי אבל כרגיל היא לא עונה. טוב, עסוקה הגברת.

אז זהו. השבוע שמעתי ממנה כמה קשה לה. העבודה לוחצת, העורכים מנדנדים, ובין לבין יש הרי גם כביסות וגיהוץ וילדים וקופות חולים וקניות ובישולים וכמה מילים עם הבעל. בקיצור, החיים שלה הם מרוץ אחד גדול, ואין לה זמן לנשום.

ואני חשבתי שרק אני כל-כך עסוקה.

• • •


האמת? שאחרי ששמעתי אותה, הבנתי שהמצב שלי הוא ממש נפלא.

רגע, ויש לה עוד צרה שיושבת לה על הראש. האירועים. היא הרי ח-י-י-ב-ת להשתתף בכל מיני שמחות חשובות של כל מיני אח"מים, מנהלי עיתונים, עיתונאים גדולים ועוד מפורסמים. היא מגיעה אל השמחות הללו עייפה וטרוטת עיניים, מתיישבת בעזרת הנשים, רק כדי לגלות שהיא בעצם לא מכירה אף לא אחת מהצד הזה של האולם, מאזינה לשיח נשים על החול בגינה, על סוגי הטיטולים ומחירי הלחם והחלב, כמעט נרדמת, מאחלת מזל טוב לאשתו-של, שממש לא מכירה אותה משום מקום, וממהרת לקחת חזרה משם את בעלה, שגם הוא נבוך לגמרי בצד הגברי, בו לא זיהה איש.

"מזל טוב, אני בעלה של...", אמר את משפט הקוד הקבוע שלו, התיישב וחיכה לרגע שבו היא תזעיק אותו החוצה.

שקט ילדים, אני כבר מגיעה לכבות את האורות. מאוחר מאוד. טוב, יומני, קוראים לי מחדר הילדים, אז מספיק להיום. רק להיות בטוחה: נכון שהבנת כמה החיים שלי טובים, יחסית?

טוב שיש חברה כמו רחל, אפשר להיעזר בזה מאוד מאוד יפה, אבל לי טוב להישאר איך שאני, עם החלוק והמטפחת, עם המקלדת ועם נעלי הבית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!