בלי מורשת: כך נתניהו הכאיב לש"ס ולדרעי

בלי מורשת
שבוע אחר שבוע הולך ח"כ יגאל גואטה ומבצר את מעמדו כברומטר הטוב ביותר למצב הרוח והלחץ הפוליטי של צמרת ש"ס. במובן זה הוא חלום ליל הקיץ של הכתבים לענייני מפלגות בכל רחבי המדיה. רצונך לדעת האם נושא מסוים העומד על הפרק עומד להפוך למשבר אמיתי, או אינו אלא דיבורים בעלמא - עקוב אחרי פניני החוכמה של גואטה. אם הוא לא מדבר על משבר הכותל, התחבורה הציבורית בשבת ותקנות חוק הגיוס, סימן שהכול בסדר. הנציגים החרדים ידברו עם ראש הממשלה וזה ירשום לפניו את דאגתם הכנה וינוד בראשו לכאבם על חילול קודשי ישראל.

אבל כשגואטה מדבר על מינוי רן ברץ ליועץ ראה"מ לענייני תקשורת, או כשהוא יוצא לג'יהאד תקשורתי בפרשת רמי סדן, וכשהוא תוקף את המינויים בתאגיד השידור הציבורי החדש - יודעים בלשכת ראה"מ שצריך להיכנס למקלטים. לא שמישהו מפחד שם מביטויים קשים, אלא מפני שגואטה הוא קול השופר של מטכ"ל ש"ס בזמן שהאחרון מתכנס ב'בור' ברחוב קפלן 4, ומתכונן למלחמה על מה שחשוב באמת.

את התפקיד כפוי הטובה שהוטל עליו, ממלא גואטה כמו חייל מצטיין. עוד משימה ועוד משימה ומתגלה שהבחור הוא הרכש הכי טוב של דרעי מאז שחזר לתפקידו. אז שימו בצד את האמירות הלגלגניות על "ח"כ מקרית שמונה עם ספק השכלה" שכתב בשבוע שעבר מאן דהו עם תעודת גמר של כיתה ח' בת"ת ירושלמי (רק למען ההשכלה הכללית: לגואטה שני תארים אקדמאיים, ואינטליגנציה שאין לרבים משרי הממשלה), ותראו מה שהוא עושה. הרבה מעבר לקול אדוניו.

בחודשים הספורים מאז שנכנס לכנסת הוא אילץ את חבריו לעשות מה שלא נעשה מאז הקמת ש"ס בשנת תשמ"ד: לעמוד לרשות הבוחרים במרבית שעות היממה. אם בעבר היו לש"ס לשכות לפניות הציבור שהיוו מקור תעסוקה למשועממים לא יעילים, היום כל ח"כ בש"ס זמין כמו מתנדב ב'איחוד הצלה'. מתקשרים אליהם גם באמצע שמחות משפחתיות והם עונים. רושמים את הפרטים ואחר כך מטפלים. גואטה התחיל במצווה וכולם - פרט לסגן השר איציק כהן ששייך לש"ס רק פורמלית. בפועל הוא הח"כ האחד עשר של 'כולנו' - עומדים באמת לרשות הציבור. על זה לבד מגיע לו לקבל את פרס מקלב לשירות ציבורי נאות לשנת תשע"ו.

בחודש האחרון דברר גואטה שלושה מאבקים מרכזיים. הוא פתח את מהומת הזעם והתדהמה מדבריו של רמי סדן נגד הקהלים של ש"ס והעומד בראשה. בהמשך עבר להיות כינור שני בנושא זה כשדרעי עצמו מופיע בכל אולפן ונפגש ישירות עם ראש הממשלה.

במועד כתיבת השורות עתיד המערכה לוט בערפל. בשבוע שעבר סוכם שמינויו של סדן ליו"ר הדירקטוריון של ערוץ עשר יושעה עד לדיון שיתקיים בעתירה שהגישה ש"ס לבג"ץ. ביום שני השבוע ניתנה הפסיקה: אין מקום להוצאת צו ביניים נגד המינוי. הדיון בעתירה ימשך לפי סדרי הדיון הרגילים ויכול להמשך עד שנת תשע"ט. מישהו חולם שהמינוי של סדן יוקפא עד אז? רק מי שלא מכיר את עוז רוחו של נתניהו בכל הקשור למינויים תקשורתיים מטעמו. סדן הוא כבר עובדה מוגמרת.

את סטירת הלחי הנוספת בתחום התקשורתי העניק נתניהו לש"ס במינויו של רן ברץ. לפני חודשיים הוא רצה למנות אותו כראש מערך ההסברה של משרד ראה"מ. ש"ס, בסיוע נציבות שירות המדינה וגורמים שונים, הצליחה לעצור את מינויו של האיש שכתב בעבר נגד מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, ויבדל"א נשיא המדינה רובי ריבלין ונשיא ארה"ב ברק אובמה. הזעם מבפנים והלחץ מבחוץ (האמריקאים השתוללו) הביא את נציב שירות המדינה משה דיין לעצור את המינוי.

אבל נתניהו לא הרים ידיים. ומצידו שכל העולם כולל הנשיא אובמה יעמדו על הראש. אם הוא חפץ באדם שכתב דברי שבח על משפחתו היקרה, גם מועצת הביטחון של האו"מ לא תעצור אותו. השבוע הוא עקף את הנציבות ומינה את ברץ ליועץ מיוחד לענייני תקשורת עם סמכויות של מנהל מערך ההסברה של ישראל. ליועץ אין צורך באישור של נציבות שירות המדינה והוא בסמכותו הבלעדית של ראש הממשלה. גואטה הכועס התיישב איפוא ליד השולחן וכתב טור זועם נגד ראה"מ בלהט ובזעם נורא. משל היה ברץ אחד מראשי המבצע לחטיפת ילדי תימן בשנת החמישים, ולא איזה קשקשן שכתב פעם כמה מילים לא יפות על נשיא מועצת החכמים עליו השלום. "עיזה עיוורת"; "איך לא רעדו ידיך"; "החלה הספירה שלך לאחור", ועוד כהנה וכהנה.

ונתניהו קורא וצוחק. מי כמוהו לדעת שש"ס תבלע את הצפרדע הזאת כפי שהיא בולעת כל מה שמונח לה בצלחת מאז שהחלה החקירה נגד דרעי. כך אגב, הוא מתייחס ליהדות התורה שנעולה לו בכיס מסיבות אחרות: משרד הבריאות וועדת הכספים. לראשונה מאז שהיה לראה"מ בתמיכת החרדים יצא נתניהו בשבוע שעבר בגינוי חריף למחאת החרדים נגד הפרובוקציות של הרפורמים ברחבת הכותל המערבי העליונה. בשתי המפלגות שמרו על שתיקה רועמת של הפוליטיקאים. בדגל התורה שחררו קצת את הנצרה של הפובליציסטים בביטאון התנועה, וזהו.

חזרה לש"ס. הסיפור של סדן וברץ הוא כבר בכיה על חלב שנשפך. מה שמרגיז אותם הרבה יותר הוא חלב מסוג אחר שעדיין מטפטף מפיית הבקבוק. כרגיל היה זה יגאל גואטה שהוציא החוצה את רגשי התסכול החבויים של ראשי התנועה. הסיפור המרתיח הוא סדרת המינויים בתאגיד החדש לשידור ציבורי. למי שלא יודע. התאגיד החדש מחליף את רשות השידור הרקובה שתפסיק את שידוריה בחודשים הקרובים.

אחת הסיבות שנתניהו השאיר בידו את תיק התקשורת הוא הסיפור של תאגיד התקשורת הציבורי החדש. רשמית הוא כמובן לא יכול לעסוק בכך, אבל במינוי של סדן הוא לא יכול לעסוק אך כאשר העניינים הסתבכו קואליציונית, המינוי הוקפא כחלק מההסדר הפוליטי. בתכל'ס רוח המפקד של שר התקשורת וראש הממשלה היא זו שקובעת את אופי המינויים בתאגיד החדש. באופן לא מפתיע, מרבית המינויים הם מהמיליה הדתית לאומית ימנית שנתניהו כל כך מחבב.

והנה רשימת המינויים של השבועות האחרונים: צחי כהן, לשעבר מערוץ הכנסת; אוריה אלקיים שישמש ככתב לענייני דתות; יאיר שרקי ככתב הפוליטי - כולם עם כיפות סגורות וכולם שייכים לצד הנכון של המפה הציבורית הישראלית בתפיסת עולמו של ראש הממשלה.

עוד לפני מסע המינויים הוקמה מליאה של מועצת התאגיד החדש. מאחר ומדובר בגוף 'לא פוליטי', כל החברים שהתמנו על ידי ועדה ציבורית נטולת פניות מייצגים את כל המגזרים בישראל. יש שם פול נציגים לדתיים לאומיים. יש שם נציג של מה שנקרא מורשת ישראל. יש אחד חמיס אבולעפיא שמייצג את הערבים ויש כמובן ייצוג חילוני מכובד. בגלל המקצועיות כמובן לא נבחר אף מועמד חרדי שייצג עשרים אחוז מתושבי המדינה. ולא שחסרים אצלנו בעלי תארים עם ניסיון רב בתקשורת ציבורית. חרדים אאוט.

וכך זה מופיע בלשונו הציורית והמדויקת של יגאל היקר. "שר התקשורת לא מתפקד? חגיגת המינויים בתאגיד השידור הציבורי ממשיכה על ידי שליחו הנאמן פילבר (מנכ"ל משרד התקשורת,. י.ר). מזל"ט ליאיר שרקי,. צחי כהן, אוריה אלקיים ולימור גריזים מגן".

מכל סדרת המינויים האמורה, בש"ס לקחו הכי קשה את המינוי האחרון. לימור גריזים מגן (להלן לג"מ) נבחרה לאחרונה כמנהלת התוכניות של רשת מורשת שנכללת במסגרת התאגיד החדש. מולה התמודד איש תקשורת חרדי מזרחי הידוע בקשריו הסופר טובים עם ש"ס (מאחר ולא זכה - לא נאזכר כאן את שמו. הכאב גדול גם ככה). על הנייר, ההתמודדות ממש לא החלה מנקודת זינוק מקצועית אחת. הרקורד של לג"מ הוא עריכת מדור נשים בעיתון מקור ראשון ועוד כמה עבודות שאין להן קשר ישיר לתקשורת משודרת.

מולה התמודד כריש תקשורת משודרת אמיתי. אחד שמשדר כבר עשרים שנה. היה מנהל מחלקת תוכן בכלי שידור מרכזי, ומגיש מהדורה מרכזית. דרישות המכרז לא כללו תואר אקדמי שאין לו, וכך שדומה היה ודרכו לזכייה במכרז בטוחה.

המינוי של איש התקשורת המזרחי היה אמור להיות הוצאה לפועל של סיכום שהתקבל בחודש חשוון ש.ז בין בכיר מאוד בש"ס לבכיר מאוד בלשכת ראש הממשלה. הסיכום היה שש"ס תקבל אחיזה ברשת מורשת וישובצו שם אנשים המזוהים עימה. ממש כשם שתקשורתנים ד"לים משובצים בתקשורת הכללית. בש"ס ראו בסיכום הלא רשמי (אסור לכאורה לדרג הפוליטי להתערב במינויים בתאגיד החדש) את אחד ההישגים הגדולים שלהם מאז ההצטרפות לממשלה.

כידוע, לתנועה הקדושה אין כלי ביטוי מטעמה. יש איזה עיתון שעובדי רשת המעיין נאלצים לממן מכיסם שמופיע עליו שמה של ש"ס, אבל זו עצמה טוענת שאין לה קשר רשמי איתו,. מכל מיני סיבות שהעיקרית שבהן היא שהמינויים בעיתון נעשו בשעתו על ידי אלי ישי. כך או כך, בטאון עם מספר קוראים מצומצם זה לא הכלי להעברת מסרים.

בצר לה נאלצת צמרת ש"ס לתמרן בין תחנות התקשורת המשודרת הקיימות. אחת מהן עומדת לשירותה. אחת מהן לא. גם זו שבעד, מעלה לפעמים רבנים ואישים שעצם קיומם מוציא את צמרת ש"ס מדעתה. בקיצור: זה לא זה.

אחיזה ברשת מורשת הייתה התגלמות החלום של ש"ס. מדובר בערוץ ארצי עם משדרים בעוצמה של פי חמש משתי התחנות האזוריות גם יחד. לא צריך להשיג לחבר'ה אישורים לימי התרמות מעצבנים ואין בעיות כספיות בכלל. התאגיד ובכללותו רשת מורשת ניזונים במאה אחוז מכספי משלמי המיסים. עובדי מדינה לכל דבר ועניין.

עד לאמצע חודש אדר (הביטו בלוח ותזכרו מה קרה אז לש"ס), דומה היה שהכול מתקדם לקראת היעד. דרישות המכרז למנהל התוכניות במורשת רוככו ולא כללו תואר אקדמי והכול נראה שפיר. פתאום הכול החל להיסחב. איזו רוח מפקד שנשבה מלשכת שר התקשורת עברה כנראה דרך לשכת המנכ"ל ומשם לאחראי על השיבוצים בתאגיד החדש.

הרוח נשבה בכיוון הד"לי בלבד וסטתה באופן מוחלט מההבנה, אם אכן הייתה כזאת - באופן רשמי אסור לומר זאת - להעניק חלק ונחלה גם לש"ס. לפני חודש בחרה ועדת המכרזים בלג"מ למנהלת התוכנית. יש לציין, באופן אגבי ובלתי קשור בהכרח, שמקור ראשון הוא בבעלותו של שלדון אדלסון, פטרונו של ראש הממשלה שמממן גם את ישראל היום. שני העיתונים שומרים כידוע על עצמאות מוחלטת ואינם משמשים כשופרו של ראש הממשלה. כך צפוי להיות גם בתאגיד החדש בכלל וברשת מורשת בפרט. הלכה המורשת. נגנז החלום. לא קשה להניח שזה מה שעומד מאחורי תשעים אחוז מהזעם הקדוש של גואטה ושולחיו על פרשות סדן ברץ והמינויים בתאגיד החדש.

הדיל הסודי
בשבוע שעבר נכתב כאן שרק משחקי כבוד ואגו הם העומדים בין השגת הסכם על התוספת לתקציב הישיבות. תוארה כאן בהרחבה ההתקפה הפרועה של כחלון על גפני בישיבת פורום ראשי הקואליציה ביום שני שעבר והתדהמה של גפני מההתקפה. כמה שעות לאחר מכן פורסם שהושג הסכם שיובא לאישור הממשלה ביום ראשון. מה לעשות, זה גורלו הידוע מראש של מי שעובד בעיתונות השבועית המודפסת. הכול קורה לו אחרי.

אבל מאז נודעו כמה דברים מעניינים. כעת כבר מובנת התדהמה של גפני מההתקפה. בשיחה שקיימנו עימו השבוע, גילה גפני ששבוע לפני דבריו החריפים של כחלון כבר היה ביניהם סיכום על השלמת תקציב הישיבות. מה שנותר זה רק ניסוח להצעת מחליטים של הממשלה. אני, כך גפני, לא ממש מבין למה קפץ לו הפיוז שבוע אחרי שהכול כבר היה מסוכם.

במשך חודשים נאבקתם על התקציב הזה. מה קרה שהוא נשבר פתאום? שאלנו. "אני לא מוציא החוצה סיכומים עם שר אוצר ולא עם אף אחד אחר", כך גפני.

אז בלי טובות. בדקנו לבד ומצאנו שממש במקרה, שבועיים קודם לסיכום הפשיר גפני את הקפאת העברות הכספים של האוצר בוועדת הכספים ושחרר כמה העברות אסטרטגיות. אחת מהן הייתה בנושא הנמצא בציפור נפשו של שר האוצר. מדובר במתן ערבויות מדינה לשני פרויקטים גדולים של מחיר למשתכן שעמדו לפני קריסה, פרויקטים בעפולה ובלוד שכללו אלפי יחידות שהוצאו בשיטת המחיר למשתכן.

הפרויקטים הוצאו למכרז קבלנים. זכה מי שהציע את המחיר הנמוך ביותר, עשרות אלפי זוגות צעירים הסתערו על ההגרלה, כמה מאות מהם זכו בדירות בשלבים הראשונים. אבל מה עושה השטן, במקרה זה הוא מופיע מהבנקים למשכנתאות. אלה בדקו ומצאו שהקבלנים שהתמודדו במכרזים הציעו מחירים כל כך נמוכים שמטילים ספק ביכולת הכלכלית שלהם להשלים את הפרויקטים כמתוכנן. עוד התגלה שבשל טעות טכנית לא הכניסו את המכרזים בשיטה האמורה למסגרת חוק ערבויות המכר. משכך סירבו הבנקים לתת משכנתאות לזוגות הצעירים שזכו בהגרלות. סיכונים? לא על חשבונם בבקשה.
זעקת הזוגות הצעירים בקעה לשמיים. אם אין משכנתאות, אין כל ערך לזכייה בהגרלה. הזעקה הגיעה גם לכנסת ולממשלה, אבל אין כל דרך לכפות בנק מסחרי לתת הלוואות לפרויקטים עתירי סיכון.

המשבר לא היה נקודתי לשני הפרויקטים בלבד. היה זה איום קיומי על כל שיטת המחיר למשתכן שהפכה לספינת הדגל של כחלון במאבקו בהתייקרות מחירי הדירות. הוא שם את כל יהבו על השיטה והזניח כל אמצעי אחר שהוצע לו. ממש כמו הדבקות הפנטית של קודמו, יאיר לפיד, שהתעקש על מע"מ אפס כפתרון יחיד למצוקת הדירות.

למרות שכל מדד דיור, וכל נתון שמתפרסם על מחירי הדיור, מגלים שהעסק לא עובד והמחירים ממשיכים לעלות - כחלון עדיין דבק בשיטה. הוא עוד מאמין שהצפת השוק בדירות מחיר למשתכן תטה לבסוף את הכף ותוריד את המחירים גם ביתר ענפי הדיור. בינתיים זה ממש לא קורה, אבל לכחלון אין עוד שפנים בכובע. אם השיטה לא תביא תוצאות עד הבחירות הבאות, הוא יתאדה לחלל הפוליטי באותה מהירות שהגיח אליו.

אגב, הסקרים הפוליטיים שמתפרסמים לאחרונה מגלמים כבר את תשואת הסיכון. הציבור הרחב צופה בממדי הדיור ורואה את ההתנפלות על כל דירה שיוצאת לשיווק. הוא גם רואה כיצד המחירים ממשיכים לעלות ממש כמו בימי לפיד באוצר ואטיאס בשיכון. העיתונות הכלכלית שמצטטת מומחים לענייני דיור על בסיס יומי שוחטת גם היא את השיטה. התוצאה: ירידה בסקרים עד לאזור הששה מנדטים.

אם הפרויקטים בעפולה ובלוד היו קורסים, לא היה צורך להמתין לתוצאות הבחירות ומיותר היה גם להציץ בסקרים. כחלון היה הופך לארגז עגבניות שנשכח בשמש על רצפת השוק הסיטונאי בצריפין. רק פועלי הניקיון היו מתכופפים להרים אותו.

במצב נואש זה העביר כחלון החלטת ממשלה על הענקת ערבות מדינה בסך של חצי מיליארד שקל לבנקים שיסכימו להעניק משכנתאות לרוכשי הדירות בשני הפרויקטים. למעשה כמעט מדובר במתן כסף מזומן. רק כך שוכנעו הבנקים שאין עבורם שמץ של סיכון במשכנתאות.

החלטת הממשלה תורגמה לבקשה של האוצר שהועברה לאישור של ועדת הכספים. היא שכבה שם יחד עם עוד ארבעה עשר מיליארד שקל של בקשות אחרות שהוגשו מטעם האוצר עבור כל משרדי הממשלה. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, עיכב גפני את כל ההעברות הנדרשות בנימוק של שקיפות. הוא דרש שהאוצר יפרט להיכן בדיוק הולך כל שקל. באוצר היו עושים זאת אולי, אך הם ידעו שחבל על הזמן. גפני היה מחפש ומוצא תירוץ אחר להקפאת הכספים. שם המשחק היה תקציב הישיבות, וכל הצדדים ידעו זאת היטב.

פריצת הדרך הייתה אפוא בנושא שכחלון לא יכול היה לחכות בו שבוע אחד נוסף. הוא שלח את אנשיו לשיחות עומק עם גפני והסיכום היה שלא יהיו עיכובים באישור ערבות המדינה לפרויקטים לדיור. במקביל סוכם שהאוצר, כלומר: כחלון ואנשיו, יסירו את התנגדותם להשלמת תקציב הישיבות, בהתאם לפרשנות של גפני להסכם הקואליציוני. במגרש הפוליטי קוראים לזה דיל. דיל כשר למהדרין.

אז מה גרם להתפרצות של כחלון? בסביבתו של גפני מעריכים שמדובר בהתפרצות של תסכול, גם מהמצב הקשה בסקרים וגם מהעובדה שגפני הצליח לכופף לו את היד אחרי חודשים של מאבק. כחלון הרגיש כנראה שהוא עבר קצת את הגבול ושלוש שעות לאחר ההתפרצות שוחח עם גפני והשניים יישרו את ההדורים.

מי שכנראה לא שמע על ההתפייסות היה סגנו של כחלון, יצחק כהן (מזל טוב לחתונת הבן שהתקיימה השבוע, י.ר.), שמשמש בתקן הגואטה של 'כולנו'. כמה שעות לאחר מכן הוא יצא ותקף את גפני בטענה שעצם התקצוב החסר היה טעות של גפני בניסוח ההסכם. הוא גם טען שלא היה צריך לצאת במלחמות, והכול בעצם סודר בפגישות שלו עם ראשי האוצר. וללמדנו יצאו הדברים שאין בעיה כל שהיא של הציבור החרדי עם האוצר שלא מטופלת אצל סגן השר על הצד הטוב ביותר. כמה חבל שהנציגים החרדים - מפרוש ועד ליצמן - לא יודעים זאת, ומבזבזים את זמנם בשיחות ישירות עם צמרת האוצר.

האמת בין ההתקפות של כחלון ונושאי כליו ובין דבריו של גפני נמצאת במישור אחר מזה שדובר עד עתה. הגרסה המקובלת - שאף הובאה כאן בשבוע שעבר - שמדובר בפרשנות שונה להסכם הקואליציוני. באוצר טוענים שההסכם מדבר על תקציב הישיבות של ראשית שנת 2012, וגפני מדבר על סוף השנה האמורה בה התקציב היה גבוה יותר.

אבל זה רק לכאורה. ליבת הוויכוח נמצאת במקום אחר, כל היתר עשן לבן. כבר מלכתחילה הסכים האוצר שתקציב הישיבות לא ירד מההיקף של שנת 2012. אם אז הסכום הכולל עמד על מיליארד ועוד כמה עשרות מיליונים, זה גם מה שהאוצר היה מוכן לתת גם כעת, בהתאם להסכם הקואליציוני.
הפער האמיתי בין הצדדים נבע מהגידול המפתיע במספר התלמידים והאברכים. מתברר שלמרות דברי המחאה והזעקה על גזיירת הגיוס הנוראה, לא נפרצו היכלי הישיבות, והתלמידים לא מסתדרים בשלשות בדרך ללשכת הגיוס האזוריות. מספר התלמידים עלה בקרוב לחמשה עשר אחוז. מה שחייב את הגדלת הסך הכולל של התקציב הרבה מעבר למה שניתן בשנת 2012.

מכאן הוויכוח עבר לפסים סמנטיים בלבד. ההתעקשות של האוצר לתעריף של ראשית השנה נועדה למנוע את הזינוק בתקציב כתוצאה מהגידול במספר התלמידים. בשיחות סגורות הסבירו אנשי כחלון כי מטרת ההסכם הקואליציוני לא הייתה הגדלת התקציבים החרדיים אלא החזרתם לרמה של 2012. מנגד טענו גפני ואנשיו שהסכום הכולל לא מעניין אותם. הם רוצים שהתעריף פר תלמיד יהיה כמו אז, ושאת הגידול במספר התלמידים תספוג המדינה. כלומר: כחלון לא ממש טעה בפרשנות שלו. ואולי גם מכאן פשר התסכול שלו על ההתנהלות הכוחנית של גפני שכופף לו את היד עד שנאלץ לומר רוצה אני..

הכותל כבר חולק
בצהרי יום חמישי שעבר נפל דבר במלחמות הכותל המערבי. התיפלה של הרפורמים והקונסרבטיבים ברחבה העליונה של הכותל היא חלק מהסיפור העצוב, אבל רק החלק השולי שבו. אחת לשבוע או שבועיים מתקיים איזה טקס מעורב של השבעת חיילים או אירוע לאומי אחר במקום ואין, למרבה הצער, פוצה ומצפצף. בתודעה הציבורית כבר התקבע שגבולות הקדושה של הכותל מתרכזים ברחבה התחתונה, והיתר,, שטח הפקר. תרתי משמע.

המכה האמיתית היא בקיבוע החוקי של המצב הקיים. התיפלה עצמה נבלמה על ידי קבוצת בחורים שליבם החם לא נתן להם לראות תיפלה מעורבת מול שריד בית מקדשינו. הקיבוע החוקי נוצר כתוצאה מהחלטה של היועץ המשפטי אביחי מנלדבליט שהורה לראשונה שגבולות הסמכות של רב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ, נעצרים ברחבה התחתונה. כל מה שמעבר לזה הוא רשות הרבים כמו רחוב יפו וחוצות היוצר רח"ל.

הכניסה של הרפורמים לתוך הפרצה הזאת היא פועל יוצא של פרובוקציה שנערכה לפני שבועיים על ידי גורם רבני ידוע. הפרטים כבר תוארו ואין טעם לחזור עליהם. גם מפני כבוד התורה. ההחלטה של מנדלבליט שהתקבלה לאחר שהרפורמים ביקשו להתפלל ברחבה העליונה משמעותה שהיום הם מתפללים שם מנחה. מחר הם יביאו איתם ספר תורה - כמו נשות הכותל - ומחרתיים יוציאו ספרי תורה ואולי גם יציבו במה ברחבה העליונה. המשמעות היא שעוד טרם החלטת בג"ץ הצפויה בזמן הקרוב, כבר יש בפועל חלוקה של הכותל המערבי. הרחבה התחתונה לשומרי התורה, העליונה לכל דיכפין.

מה ההבדל בין הערבוביה השוררת ברחבה העליונה היום עם הטקסים המעורבים לבין תפלה של הרפורמים? לדעתו של רב הכותל, ההבדל ברור. תפלה אינה ערבוביה רגילה. היא מה שהרפורמים רוצים. אחיזת רגל במקום המקודש ביותר לעם היהודי. הרחבה העליונה מבחינתם, חשובה הרבה יותר מאשר הכותל הדרומי שניתן להם.

מאחר ואת ההחלטה של מנדלבליט אי אפשר לשנות, ועל בג"ץ קשה מאוד, כידוע, להשפיע, אולי הגיע הזמן לבדוק מחדש את מתווה הכותל שאושר בממשלה בשתיקת המפלגות החרדיות. שתיקה שהופרה רק לאחר מסע תקשורתי כבד והתערבות של גורמים רבניים שהחליטו לתפוס טרמפ ולהביך את המפלגות החרדיות.

אכן, יש במתווה כמה אלמנטים שצריך לשנות, כמו הכניסה המשותפת לשתי הרחבות והקמת מועצה מקבילה לרבנות הראשית שתנהל את המקום. מעבר לזה, העיקרון של המתווה הוא הפרדה. שלומי אמוני ישראל ברחבה הנוכחית, כולל העליונה שתעבור לסמכות הרבנות הראשית באופן מלא, והרפורמים ומרעיהם בכותל הדרומי. זו אכן חלוקה כואבת, אבל בחיים המעשיים צריך לפעמים לבחור בין הרע יותר לרע פחות.

לא רצינו את המתווה - קיבלנו את הרפורמים ברחבה העליונה של הכותל המערבי. נמשיך להתעקש, ואנו עלולים לקבל אותם גם ברחבת התפילה הנוכחית. מי יהיה איש הציבור החרדי הראשון שיעז לקום ולומר זאת מפורשות? בינתיים כולם שותקים מאימתם של אלה שהפשרנות הייתה בעבר הדגל שלהם וכיום בראש החץ של הקיצוניות המשחקת לידיהם של עוכרי ישראל. ועל זה ידוו כל הדווים

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!