ההבדל הדק בין פרשיות המרגלים בהיסטוריה

שתי שליחויות של ריגול מצאנו בהיסטוריית העם היהודי
"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר יג,ב) ושליחת המרגלים ע"י יהושע ארבעים שנה מאוחר יותר "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן" (יהושע ב,א).

הראשונה נכשלה כליל עד הבכייה שנהפכה לבכייה לדורות, והשנייה מצליחה מאד ומחזקת את המורל בעם ישראל לקראת כיבוש הארץ "כִּי-נָתַן ד' בְּיָדֵנוּ, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ" (יהושע ב,כד). בחילוקי המעשה אשר נעשו באלו השליחויות נוסדו היסודות לדרך בה יילך האדם במילוי תפקידו בעולם.

בפרשת שלח "כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" ומונה התורה בשמותם מי אותם חשובי האומה שנשלחו לתור את הארץ "חשובים היו באות השעה" חשובים מצד עצמם. (רש"י)

בספר יהושע "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר" (יהושע ב,א). עשו עצמם כאחד העם, ככלי חרס, אנשים פשוטים לא חשובים אף בעיני עצמם. (מדרש)

"אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו.. ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (קידושין ל ע"ב) ולמי הקב"ה עוזר? "הבא לטמא פותחין לו הבא לטהר מסייעין אותו" (יומא לח ע"א). אומר רבנו יונה "אם בא לטמא אין מסייעין אותו אבל פותחין הרבה יש לו ליכנס בהן ולהרע, כי מניחין אותו לעשות הישר בעיניו.. אבל הצדיקים שבוחרים בדרך טוב מסייעין אותם".

לשלוח מרגלים לתור את הארץ זה אינו חטא וזה בסדר, אבל גם מצוה אין כאן "שלח לך - לדעתך" וכאשר הולכים לקראת פעולה כזו שאין ציווה הקב"ה, אלא רצון האדם, על האדם מוטל להתגונן במעטפת הגנה מפני הסכנות האמוניות העלולות להפילו ולהוליכו שולל, המרגלים יוצאים לדרך כאנשים חשובים מצד עצמם, הם "מבינים" לא כשלוחיו של שליח ההולכים מתוך כניעה לשולח ולמנהיגם, רק את כבודם העצמי ביקשו לרצות את ליבם, את היצר הרע שבהם.

העמידו עצמם אותם אנשים בסוג של 'הבא ליטמא' והבא ליטמא פותחין לו ושם הקב"ה מניחו לעשות הישר בעיניו ועל האדם להתמודד שבעתיים, אך כאשר ניגש האדם לתור את הארץ כשליחיו של יהושע בשליחות קודש כאשר עושים עצמם כחרש ככלי חרס שלעצמו אין כל חשיבות אלא רק כלי קיבול להעברת המידע למילוי המשימה, בלי הכנסת הרגשות ונגיעות אישיות, אז נמנין על הצדיקים שבוחרים בדרך טוב ומסייעין אותם "והבא ליטהר מסייען אותו"

פעמים נראה שנים המתווכחים בענייני אמונה ומאותם הראיות גופא מוכחים דעות הפוכות כאשר לאחד אלו דברי חיזוק, ולשני דברי מינות ואפיקורסות. לאחד ניתן הכלים להישמר ולהתחזק, והשני קיבל 'מקום לטעות' כי אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו.

ההבדל בין שניהם שגם כאשר בודק וחוקר האם מגיע האדם ממקום של הבא ליטהר מסייעין לו או ח"ו הבא ליטמא, האם בא לעלות או בא לקנטר, בשניהם ישנה התמודדות עם יצר הרע והרגשות כאלו ואחרות רק השאלה האם הקב"ה עוזרו, וכאשר האדם באמת מוכן להניח הכל בצד ככלי קיבול לרצון ד' מאבקו ביצר הרע מוכרע כי "הבא ליטהר מסייען אותו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!