הרעיון של ה'מכתב מאליהו' בחוות רונית

בשעות הערב של יום שני, השתתפתי בחתונתם של יו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין וזוגתו, שהתקיימה בחוות רונית. היו שם למעלה מאלף מוזמנים, שבאו לשמוח עם החתן והכלה. בין הנוכחים ניתן היה למצוא אורחים מכל גווני הקשת הפוליטית, מהימין ומשמאל, ממזרח וממערב.

הרבגוניות של המשתתפים הייתה בולטת, במיוחד לאור ההופעות השונות בתקשורת, בהן אנו רואים את הוויכוחים הבלתי פוסקים של הפוליטיקאים - היריבויות המרות, הטינה והשנאה. והנה כאן, בחוות רונית, האמת והשלום אהבו: כולם ישבו זה עם זה, מדברים, עולצים ושמחים, כאילו ומעולם לא הייתה ביניהם יריבות.

במהלך החתונה ניגש אליי אחד המוזמנים, ותהה בפניי על הצביעות הנוראה החוגגת בחתונה: "הכיצד זה יושב חבר הכנסת ממרץ והשר מהליכוד, ומדברים ביניהם כחברים וותיקים? להיכן נעלמו הוויכוחים הקולניים והיריבויות המרות?"

שאלה טובה, אמרתי לו. ואז נזכרתי בפרשת המרגלים. בפרשת השבוע, פרשת שלח, אנו קוראים על סיפור המרגלים, שנשלחו לארץ ישראל כדי למשש את הדופק: "הטובה היא אם רעה? היש בה עץ אם אין?"

יצאו המרגלים בשליחות משה רבינו כדי לתור את הארץ המובטחת. במשך זמן לא קצר הם מסתובבים ברחבי ארץ ישראל, ומה שהם רואים - גורם להם לצאת עם תובנה שמדובר ב"ארץ אוכלת יושביה". מה הם רואים שם שגורם להם לחוות דעה כה שלילית על הארץ הנפלאה שלנו? התורה מספרת שהם נתקלו בחומות בצורות, אנשים ענקיים והלוויות אינספור. המראות הללו גרמו להם להגיע למסקנה, כי הארץ הוא לא בשבילם.

חז"ל מבארים שכל מה שראו המרגלים לנגד עיניהם, היה טוב ונועד עבורם במיוחד. הערים הבצורות נועדו לסמן להם כי אנשי העיר פוחדים מעימות, ההלוויות נועדו כדי להסיט את תשומת לבם של האזרחים מהמרגלים שבאו לתור את הארץ וכן הלאה.

אז מה קרה כאן? הכיצד זה ראו המרגלים, למעט יהושע בן נון וכלב בן יפונה, את כל הטוב שהקב"ה עשה אתם, כרע אחד גדול? כיצד זה הפך החיובי שנועד עבורם לשלילי הגדול ביותר?!

חכמינו מספרים, שהמרגלים חששו שכאשר ייכנסו לארץ ישראל, הם יאבדו את תפקידם. על כן יצאו לשליחותם עם דעה שלילית, וכל העת חיפשו את הרע. וכשמחפשים את הרע - גם מוצאים אותו. יתרה מכך, גם עם ישראל בעצמו ששומע את סיפור המרגלים ואת התלונות הרבות שהם מביאים עמם, לא קם ומשתיק אותם. כי גם הם, כמו המרגלים, באו עם דעה שלילית על ארץ ישראל.

וכשרוצים לראות רע - רואים.

אכן גם בהמשך הפרשה אנו מוצאים שוב פעם את אותו רעיון. הגאון הצדיק רבי אליהו דסלר זצ"ל שואל בספרו 'מכתב מאליהו', מדוע התורה כותבת: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", הלא היה צריך לכתוב הפוך, שכן דרך העולם קודם העין רואה ואחר כך הלב חומד? ומתרץ, שאחר הלב נמשכת העין, כי לראיה קדמה התעניינות. המוח נותן לעין פקודה מה לראות. הוא מביא את המשל הידוע, על אדם המחפש ספר בספריה, שאינו רואה אלא את מה שמחפש. אם תשאל אותו באילו ספרים נתקל כשחיפש את הספר המבוקש, לא יידע לומר, שכן העין ראתה רק מה שהלב רצה לראות. העין רואה רק מה שהלב רוצה לראות. אם ירצה לראות רע - יראה רע. אם ירצה לראות טוב - יראה טוב.

סיפרתי לבן שיחי על המרגלים ואמרתי לו: אתה רגיל לחשוב שהפוליטיקאים רבים ביניהם, מתווכחים, מתלהמים, צועקים, כועסים. וכעת שאתה רואה אותם יושבים בצוותא חדא ומשוחחים ביניהם בידידות, אתה מופתע. איפה הטעות? תמיד חשבת שמול המצלמות בכנסת הם טבעיים, וכשמגיעים לשמחת חתן הם בהצגה. אבל האמת הפוכה. בכנסת, מול המצלמות ועדת העיתונאים, הם נותנים את ההצגה הכי טובה בעיר. זה נותן להם קולות ועושה להם כותרות. אבל מתי רואים את האחווה והידידות השוררים בין חברי הכנסת? בחתונה. כשבאים לשמח חתן וכלה.

הכול שאלה של הסתכלות. כשרוצים לראות טוב – רואים.

בתחילת השבוע נסעתי לעיירה הדרומית ירוחם. כשרוצים להגדיר חור נידח בארץ אומרים 'ירוחם'. אכן, נוסעים ונוסעים ונוסעים, עד שמגיעים לעיירה נחמדה, שדי מתפתחת בתקופה האחרונה.

ומה נקרא בעיניי 'מתפתחת'? מקום בו רוצים דייריו להקים שלוחה של 'מדעים ויהדות'. חשבתי בדרך, מה היא ההגדרה הטובה ביותר שניתן לומר לצוות החינוכי עמו אני נפגש, כדי לתאר להם את עבודת הקודש שעושים ב'מדעים ויהדות'.

סיפרתי להם על אחת המורות בבית הספר בחדרה, שבל"ג בעומר האחרון הביאה לכיתה אבן גדולה מלאה חול. שאלה המורה את התלמידים "מה אפשר לעשות עם האבן הזו?". "כלום" ענו התלמידים. ואז קילפה המורה שכבה ועוד שכבה, עד שהתגלה תפוח אדמה גדול שזה עתה נמשה מן האדמה. המורה בישלה את תפוח האדמה, פרסה אותו לפרוסות וחילקה לתלמידים. לאחר שבירכו התלמידים ואכלו את תפוח האדמה הטעים, אמרה להם המורה: "כעת תלמדו, שאי אפשר לשפוט שום דבר על פי הראיה הראשונה".

אמרתי להם, שהטיפ הכי טוב שאפשר להעניק לילד ותלמיד, זה להסתכל בעין טובה על כל דבר. יש שיקראו לזה 'לדון לכף זכות' יש שיקראו לזה 'להיות אופטימי' או 'תחשוב טוב יהיה טוב'. הכול נכון. המתנה הטובה ביותר שניתן להעניק לילדנו ותלמידנו, זה לחנך אותם שלא לשפוט לפי הראיה הראשונה, ולזכור שתמיד ישנם צדדים נוספים למטבע.

וכשרוצים לראות טוב - רואים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!