אמנון לוי היה שכן שלנו - הוא לא רצה להכיר חרדים

את עיקר תהילתו כעיתונאי, קצר אמנון לוי לאחר שיצאה לאור תכנית התחקיר הראשונה שלו, לפני שנים רבות. באותן שנים בהם כלל הציבור ידע שאם נפלת קורבן לבירוקרטיה הממשלתית ו/או נפגעת ע"י ארגון גדול רב מימדים, חוץ מלחרוק שיניים, אין לך הרבה מה לעשות.

פתאום צצה על המרקע תכניתו של אמנון לוי, בה הפתיע פעם אחר פעם בחשיפת שחיתויות והעצמת האזרח הקטן, הקורבן. באותם ימים טרם חזרתי בתשובה, כמו רוב החברה הישראלית, הייתי מכורה לתכניות הללו. אמנון לוי החל לתפקד בציבור כשופר של האזרח הקטן ושל קבוצות חלשות. אנשים פתאום התחילו לזקוף ראשם מול ארגונים מסועפים, מול החלטות מדיניות שרירותיות וידעו לאיים מעלה – אני אפנה לאמנון לוי...

ככל שצבר יותר ויותר רייטינג, העז בהמשך לנפץ גם מיתוסים ומוסכמות חברתיות ולהילחם באפליות שונות. כשהיה בשיאו מבחינת חשיפות בלעדיות, השבוע היה מתחלק אצל חלק גדול מהאוכלוסייה הישראלית סביב התכנית, כמו להבדיל אלף אלפי אלפי הבדלות, כמו השבת במגזר הדתי. בימים הראשונים אחרי התכנית מדברים על מה שנחשף ובהמשך מחכים לראות מה יחשוף בפעם הבאה.

הרבה אנשים חייבים לאמנון לוי ולתכניות שלו מהעבר הכרת הטוב.
דווקא בשל כך גדולה כל כך אכזבתי ממה שקורה בתכניות שלו אודות הציבור החרדי. אם האומץ של אמנון לוי של אז, היה איתו היום, אולי במקום לנבור בשוליים קיצוניים, בהנצחת סטיגמות על החברה החרדית, אולי היה מעז לחשוף את מה שבאמת צריך לחשוף: הצביעות בחברה הישראלית שמצד אחד מאשימה את הציבור החרדי שלא משתלב בתעסוקה ומצד שני שמה רגליים לכל מי שמנסה לצאת מה"גטו". כבעלת תשובה אני יכולה להעיד על בשרי בגודל הצביעות. כשהייתי באה עם מכנסי הג'ינס לראיונות עבודה כעובדת סוציאלית, הייתי מתקבלת בזרועות פתוחות ובהערכה רבה על סמך קורות החיים שלי. אחרי שחזרתי בתשובה ובחרתי מסיבות אלו ואחרות לחפש מקום עבודה אחר, שלחתי קו"ח וקיבלתי הזמנות רבות לראיונות על סמך אותן קורות חיים. לא נעים לבייש את הנייר ולתאר את הבעת הפנים של המראיינים כשראו את הפאה והחצאית.

אני שהתרגלתי לענות על שאלות מקצועיות, נאלצתי לענות לשאלות חטטניות על הרגלי העבודה / לימוד התורה של בעלי, כולל כמות שאר הילדים שאני מצפה להביא לעולם...

אילו רק היה לאמנון לוי את האומץ של פעם, היה חושף את הצביעות הנוראה של החברה החילונית סביב סוגיית הגיוס: כמה האליטה התרבותית מבזה את לומדי התורה "המשתמטים" מחד ומאידך מעלה על נס את אותם אומנים (זמרים, ציירים וכו') בעלי דעות שמאליות קיצוניות אשר כדי לא לקחת חלק במדיניות הכיבוש, משיגים פטור מהצבא, לא תמיד בדרכים טהורות. את השירים שהם כותבים ואת ההתבטאויות בארץ ובחו"ל נגדל הצבא...

עצוב במיוחד לגלות שהאיש שעד לפני כמה שנים גר בשכונת מורשה ברמת השרון, ליד שתי קהילות חרדיות ענפות: הקהילה של הרב אדלשטיין שליטא וקהילת חב"ד של הרב בוטמן שליט"א, היה צריך לנדוד עד מאה שערים כדי למצוא חרדים.

ברמת השרון הוא לא היה צריך להתאמץ כלל. פעמיים בשנה פותח הרב אדלשטיין את דלתות ביתו האישי לכלל הציבור: במוצאי שמחת תורה ובמוצאי שביעי של פסח. זאת בנוסף לטישים ושיעורים פתוחים לקהל הרחב ברחבי העיר. זאת בנוסף לאירועים לכל המשפחה שהמועצה הדתית מארגנת. כל פעילויות שתי הקהילות החרדיות תמיד מפורסמות על לוחות המודעות שבמשך שנים היו מונחים לו מתחת לאף. בעיר שרבה הראשי - הגר"י אדלשטיין שליט"א שם על נס את קירוב הלבבות הוא לא היה צריך לעשות שום מאמץ כדי להתקרב, להכיר, לדבר.

אבל הוא לא באמת רצה להתקרב, הוא לא באמת רצה לקרב את החרדים לחברה הישראלית ולתת לחברה החילונית מראה על התנכרותם. הוא סיפק את הסחורה לחבריו השחצנים בתקשורת החילונית הקרה, ע"י שימור הסטיגמות השוביניסטיות הקיימות של האישה הכנועה האומללה, שבזכות שטיפת מוח חברתית כביכול, שמחה בחלקה הדל.

כמי שהכירה מקרוב את האומץ העיתונאי שלו בעבר, אני הרבה יותר ממאוכזבת, אפילו חשה סוג של בגידה מהאיש שהמוניטין שצבר עד כה ביושר, אפשר לו לעשות שינוי חברתי אמיתי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!