הקשר בין שולחן השבת לתרבות הופעות הפייטנים המזרחים

כשם שלכל סגנון מוסיקלי ישנם כלים ייחודיים, שתפקידם בולט יותר בהרמוניה המוסיקלית, או כלים המיוחדים אך ורק לאותו סגנון, כך לכל סגנון מוסיקלי ישנו סגנון הופעה ייחודי, הן מצד הנגנים המנגנים - הן מצד הזמר המופיע, והן מצד הקהל המאזין.

אני רוצה להתמקד בשורות הבאות בסגנון ההופעות של עולם החזנות והפיוטים, וכמו בכל פרט הקשור לסגנון התרבות הזו, גם הפרט הדומיננטי בדבר אופיים של ההופעות, על התיבה או על הבמה, במסגרת אירוע או קונצרט, הוא ייחודי ושונה מכל המקבילים שלו בעולמות המוסיקה השונים.

בדרך כלל המפגש של קהל עם צלילי המוסיקה אותם הוא נוהג לשמוע, הוא או ברדיו, בתקליטים המופצים בחנויות המוסיקה (אופן שאט אט נכחד בגלל ההתפתחות המאסיבית של הטכנולוגיה והנגישות לכל דבר, ללא צורך ברכישה), בהופעות של הזמר או הלהקה ובאירועים.

לעולם החזנות והפיוט על חזניו, פייטניו ונגניו - אין רשת רשמית האמונה על פריחתה. היא מתחזקת את עצמה בזכות אהבה שאינה תלויה במאום, והיא זוכה מדי פעם לטיפים מפרגנים מגוף כזה או אחר, אבל בפועל? אין שום רדיו שמגדיר אותה באיזושהי שעה ביום כמוסיקת הפליליסט שלו.

הייתה תכנית וותיקה במשך עשרות שנים ברשת מורשת של 'קול ישראל' שהועברה על ידי רפי איש רן ואחיו רוני, ר' דוד מנחם, ועוד מוכשרים שהיו מתארחים שם מדי פעם בפעם, ולא מזמן היא ירדה מלוח השידורים, בגלל אילוצים טכניים לא משכנעים ובעיקר מכעיסים.

ישנה תכנית שמועברת כבר כמה שנים טובות על ידי השדרן רפי אוחנה בערוץ 'קול ברמה', שבתחילתה הייתה משודרת בשעות הקטנות של מוצאי שבת, ועם הזמן זכתה לזמן חסד בימי חמישי בשעות אחרי הצהריים, תוכניות שקמו אודות לפעילותו של השדרן הנ"ל, ואין ספק שברבות הזמן הם הפכו להיות מואזנות על ידי רוב ככל חובבי הז'אנר, רק שכמות האמצעים והמשאבים העומדים לרשותה חוץ מהאולפן והציוד הבסיסי, דלה ולא עשירה, וזה ניכר - ושוב, זה לא בגלל מישהו שמצמצם את יכולותיה בכוונה, זה בעיקר בגלל חוסר הכרה בחשיבותה, ובביקוש הרב שיש אליה.

אז מי שאוהב לשמוע את המוסיקה הזו ביום יום ובחיי השגרה, נאלץ להתחבר לרשתות חברתיות, ליוטיוב, ולאתר משם בכוחות עצמו את החומרים הטובים, לברור אותם, לנפות, ולזכות לכמה רגעים של נחת. או להחזיק ערימות של דיסקים, ולתחזק מכשיר שיפעיל אותם, ובעזרת כל אלו, ליהנות, כמו פעם אך באמצעים המגבילים לכאורה של היום (הם התפתחו, היא לא).

חתונות, בר מצוות, בריתות, כל האירועים האלו לרוב מאוכלסים מוסיקלית על ידי סגנונות אחרים, או ים תיכונית, או פופ דתי, או מוסיקה חסידית, נדיר למצוא אירועים שמתחילה ועד הסוף ינוגנו על ידי אמנים המחזנים/מפייטים בסגנון האוטנטי, המזרחי הקלאסי.

אלו הם המקומות בהם אתה נפגש עם המוסיקה הכללית, ובקושי נפגש עם תרבות "שירת המזרח".

אך היכן כן גדול כוחה של "שירת המזרח" יותר משאר הסגנונות?
בבתי הכנסת ובשולחן השבת, שרירי השרידה האלו חזקים הרבה יותר מהשרירים של המדיה והרדיו, האירועים וכל הפורמטים האחרים שצריכים להמציא את עצמם כל פעם מחדש, כאן זה להיפך.

התפילות בבתי הכנסת נבנים על סמך ההיכרות הוותיקה של הקהל עם הטקסטים והמנגינות, המסורתיות הזו שסוחפת את כולם לצוותא של תפילה ושירה, יתדותיה נעוצים במחזוריות, הן מבחינת מעגל השנה, סוג השירים הלבושים על קטעי התפילה, ואופי השימוש בסולמות והמקאמים כבסיס להגשת התפילה.

שולחן השבת, האווירה שלו, השמחה, החדווה המשפחתית, או הרגש החברתי, כל אלו המוקסמים באופן שובה לב בעת שירת "שירי השבת", גם הם מגיעים ממקום של תודעת היכרות רבת שנים, עם הלחנים, עם מילות השירים, ועם הסגנון אליו התוודעו בני המשפחה, ועל פיו הורגלו לשיר.

הפורמטים האלו מהווים יתרון, אך בד בבד גם חיסרון.

היתרון הוא העובדה שהם האמצעים הכי חזקים שיכולים לתרום לשימור המורשת הזו, והם מאפשרים לה אריכות ימים ללא תלות בשום נתון הכרוך בהתחדשות מתמדת. והחיסרון הוא התדמית השגויה שהם יוצרים מבלי משים, כביכול מקומה של התרבות הזו הוא בבתי הכנסת ובשולחן השבת, שם ותו לא.

וכל זה מביא אותנו לאופיים של ההופעות והקונצרטים המתקיימים, ושוב, הן מצד המופיעים, והן מצד המאזינים והצופים.זה משפיע הן על המוטיבציה להגיע בפועל להופעות, להגיע טכנית, ולרכוש כרטיס, למה צריך להגיע ?לשם מה ? מחר בבית הכנסת או בסעודת שבת אקבל זאת.

וזה משפיע על האווירה, והאנרגיות של הזמר הנגנים והקהל בזמן ההופעה, עד כדי כך שאם מישהו שתרבותית הוא מוגדר כ'אחד מן הצד' נכנס, הוא לא יבין מה הולך מולו, חוסר סדר, או שואו חסר פרופורציות, מאבקי סולו סמויים וגלויים בין הזמר/חזן/פייטן לנגנים, ומאידך פרגון הדדי ברמה שאין שני לה, חוסר השקעה בציוד הטכני ובנוחיותם של האנשים, אך מוות קליני מרוב מאמץ והשקעה אישית של הזמר/חזן/פייטן והנגנים.

סיגריות ושתיה קלה וחריפה, ישיבה לא מסודרת, ונגישות בלתי אמצעית לבמה או אפילו אל מאחורי הקלעים, ומאידך נהיגת כבוד ואפס תופעות של תגרות או צורך באבטחת אישים ומינימום תסמיני הערצה שמוציאים מהמעריצים התנהגויות מטרידות ומציקות, כמובן הכל ביחס לסגנונות האחרים.

ואיך זה קשור לבית הכנסת ולשולחן השבת?
זו בדיוק הנקודה, תוצאה של אווירה המורכבת מהבנה מוחלטת מי המופיעים ומי הקהל (חזן וציבור) אך אין פערי מעמדות, אין משהו מיוחד שמייצר הבנה ומחויבות לכללי מעמד (שולחן שבת), בשבת אסור לעשן, פה מותר, לפני הבקשות או ה'עונג שבת' לא מתכוננים, הכל ספונטני, כך גם כאן.

זו המציאות בשטח, אם משתנית מן הקצה אל הקצה כאשר מדובר בסגנון הופעות מושקע ומתוכנן ומסודר יותר, אבל היא זו השולטת. זה טוב או רע? זה מצוין, זה ממכר, זה אפילו חלק גדול מהמוטיבציה להגיע, הן מצד האמנים והן מצד הקהל.

אלא שיש בזה חלקים מעט רעים, מעט מרתיעים, ומעט הטעונים עקירה טיפול ושיפור, הם אמנם בטלים בשישים, אך כברייה בפני עצמם הם משפיעים בגדול על האווירה ועל תדירות האירועים.

כל מה שקשור למטרד סביבתי הן כלפי שאר המאזינים והצופים, עישון והתנהגות פרובוקטיבית וכדו' צריכים להימחק ולא להשאיר שום רושם, אך כל מה שתורם לאווירה הספונטנית והנעימה, המשוחררת והבלתי - קפואה, חייב להישאר ולהתפתח, עם המאפיינים האלו אי אפשר להתווכח, זהו יסוד החומר ממנו מוצקת התרבות הזו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!