ברקסיט: ההחלטה הגורלית של בריטניה • טור

הטור הבא יהיה קצת ארוך וחופר, אבל אנסה בקצרה ובתמציתיות לתת לישראלים לטעום מכינוסי הבירה הסוערים של בין הערביים בפאבים הבריטים בחודש האחרון, או במילה אחת: "ברקסיט", לצאת או להישאר באיחוד האירופי.

היכון הכן ו..צא

ביום-יום הפוליטיקה והחדשות הבריטיות מאורגנות היטב: ימין מול שמאל, הטורים מול הלייבור, קמרון מול קורבין. לא הפעם. סחרחורת של עמדות ואינטרסים מפותלים ומסתובבים כקרוסלה, ממשלה מפוצלת, מפלגת שלטון חצויה, אין בית שאין בו מת. אז נתחיל בדמויות המפתח, ובאמצעותן נלמד את התמונה המלאה:

דייויד קמרון - ראש הממשלה הבריטי, האיש ששנים דיבר על האיחוד האירופי משני צידי המפה. פעם תמך בנטישת האיחוד ופעם בהישארות בו. בישראל הוא היה מרגיש רצוי, אבל בבריטניה הוא הרשה לעצמו לנהוג כן, רק כיון שהסוגיה הייתה פחות מתיאורטית. היציאה מהאיחוד האירופי נראתה כמו תכנית הגריטה שפרופסור אמיר חצרוני מייעד למדינת ישראל.

ערב הבחירות האחרונות, כשממוצע סקרים מתמשך סיפר על קרב צמוד מאוד על ראשות הממשלה מול מפלגת הלייבור בראשות אד מיליבנד, בחר קמרון לעשות ליוקיפ (מפלגה יורו-סקפטית שצברה תאוצה) את מה שביבי עשה לבית היהודי, הוא פשוט התחייב לקיים משאל עם על החברות באיחוד האירופי ושאב את הקולות הרבים שסיפרו לסוקרים שיוקיפ עומדת לקבל מהם כעשרים מושבים.

התוצאות לא איחרו לבוא: יוקיפ שלחה נציג בודד לפרלמנט, אפילו נייג'ל פאראג' (עליו בהמשך) יו"ר המפלגה לא נבחר במחוז הבחירה שלו, וכל עשרות הנציגים שהסקרים פרגנו לו חסו תחת כנפיו של קמרון כשהוא מביס את מפלגת הלייבור בפער של למעלה ממאה חברי פרלמנט לטובתו. עכשיו הוא מסונדל. הוא כבר ראש ממשלה, לא עוד קמפיינר מתלהם. איך חומקים מההבטחה המפורשת לקיום משאל עם?

קמרון נסע לבריסל, ניהל עם הפקידות הבכירה משא ומתן על מעמד מיוחד לבריטניה באיחוד, השיג מהם הישגים שהכינוי מפוקפקים יהיה להם למחמאה, בציקלונו היו כמה שינויים קוסמטיים חסרי משמעות, קצת פיקוח גבולות, קצת סמכויות לפרלמנט ועוד קצת הישגים לא חשובים. הוא חזר ללונדון, כינס מסיבת עיתונאים בהולה באמצע שבת, ופתח במלחמה על דעת הקהל הבריטי לשיווק "הישגיו". הוא היה חייב. הוא הבטיח לאירופאים שהוא יעמול עם כל הלב לשכנע את הבריטים בנחיצות האיחוד.

אם הברקסיט יעבור, קמרון יתנדף מהארובה של המעון בדאונינג 10 עוד לפני הגאות הראשונה של התמזה. זה בסדר, באחוזתו באוקספורדשייר ממתינה לו עורכת דין מיליארדרית ובפנמה ממתינה לו חבילת ירושה של עוד כמה מיליארדים מאביו סוחר המניות, אל תחששו מפתיחת מגבית עבורו.

ג'ורג' אוסבורן - שר האוצר של הממלכה, האיש שחתום כמעט על כל הישגיה הכלכליים של הממלכה בעת האחרונה ובן טיפוחיו של ראש הממשלה קמרון. אוסבורן, הוצב על ידי קמרון על המסלול המהיר לראשות הממשלה. בוגר איטון, חתן של מיליארדר בחשן בחסד במפלגה הקונסרבטיבית. כך שהוא גם השטייניץ של קמרון וגם שר עם הישגים גדולים בתפקיד.

בדרך לכיבוש הצמרת משהו השתבש. במסמכי פנמה התברר שהאיש שאחראי לנגוש מסים מהעם הבריטי - מוצא לעצמו ולמשפחתו דרכים פתלתלות, חוקיות אך מצחינות, למלט מיליארדי פאונדים מגורל המס באמצעות חברה משפחתית במבנה בעלות מסועף.

לאוסבורן יש יותר מסיבה אחת לתמוך בהישארות באיחוד. הוא יתמוך באיחוד, כי כל הקריירה שלו בנויה על אמון של 100% עם קמרון שהניח את הקריירה שלו על ז'יטונים ברולטת המשאל. אבל יש לו עוד סיבה, חשובה הרבה יותר, קוראים לה: "הרובע" או באנגלית "הסיטי" - הוול סטריט של האנגלים. PwC כבר הכתירה את הסיטי הבריטי ככזו שהדיחה את מנהטן מהבכירות כמרכז פיננסי עולמי - והברקסיט יכול לסיים את האביב של הסיטי.

קצת הסבר: אחת הבוננזות של בריטניה הפיננסית הייתה שילוב של מסורת בריטית של מקצוענות ואיכות באשראי, פיננסים וביטוח, יחד עם גישה חופשית למתן שירותים פיננסיים בכל אירופה ללא רגולציות ואישורים מקומיים - השילוב הזה מיגנט למוסדות הסיטי הבריטיים את מיטב תאגידי הפיננסים בעולם, האמריקאים, הסינים והשווצרים - חישוב פשוט, שתי ציפורים במכה: מקצוענות ומסורת פיננסית עם גישה לשוק הכלכלי הכי גדול בעולם. ציפור אחת תמות בברקסיט ואסבורן חושש שבהלווייתה יתרחש פיגוע המוני לענקי הפיננסים שכספם זורם בעורקי מוסדות הסיטי.

מייקל גוב - מספר 2 אחרי אוסבורן בקרבה לקמרון הוא שר המשפטים מייקל גוב. גוב, שר מתון ורציני, מצביע על שלילת ריבונותה של בריטניה מצד הביורוקרטים של בריסל שכולאים את הפרלמנט בלונדון ומוצצים לממשלה ביליוני פאונדים כל שנה כדמי חבר כדי למממן פרויקטים גרנדיוזיים, צדקניים, לא יעילים ובזבזניים. מעיסוק בסכסוכם של הפלסטינים והישראלים, דרך מימון ארגוני זכויות חדשים לבקרים ועד תכניות כושלות כלכליות וחברתיות באירופה, בעיקר הדרומית והמזרחית. די, הוא צועק בנימוס בריטי בשם מיליוני בריטים שנמאס להם.

מייקל גוב מוביל מרד פנימי בתוך ממשלה, כשהוא מוביל אחריו שישה שרים (היה עוד אחד שבינתיים הוא התפוטר) מול ראש הממשלה. קצת ישראלי, תודו.

בוריס ג'ונסון - בוריס ג'ונסון הוא בדיחה מהלכת במשקל כבד (130 ק"ג). בוריס ג'ונסון הוא אדם שלא נחשד מימיו על 20 דקות רצופות בהן היה רציני. את תהילתו הוא קנה כאשר באולימפיאדת לונדון, הוא נתקע ברכבל מול עיני אלפי הצופים, יחד עם כמה מנכבדי עולם הספורט, ובמקום להילחץ הוא בחר להתלוצץ ולהצחיק את צופי הטלוויזיה די בכל אתר ואתר. באולפני הטלוויזיה הוא אורח רצוי בשל שעשועיו עתירי הרייטינג, לא מזמן הוא אף כתב חמשיר בוטה על ארדואן הסולטן, ובעצמו הוא גורר עמו שערוריות שונות.

ג'ונסון, כמו אוסבורן וקמרון, הוא בוגר איטון, אך את הקריירה שלו הוא ניהל בצורה פחות מעונבת. את קן ליוינגסטון, ראש עיריית לונדון מטעם הלייבור, הוא הדיח רק אודות לאישיותו הססגונית, שכן, לונדון אדומה ושייכת ללייבור, כפי שאחריו העירייה שבה לידי הלייבור באמצעות סאדיק חאן. אך את העירייה הוא ניהל במיומנות וברצינות שלא תאמה לאופיו ההולל - ולמרות שעיקר האחריות של ראש העיר היא האנדגראונד - הרכבת התחתית - הוא ניהל זאת ברצינות וצבר נקודות.

עם האוכל בא התיאבון, עכשיו הוא לוטש עיניים למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10, קטן עליו ראש עיריית לונדון. קמרון הציע לו כל תפקיד בממשלה מלבד תפקיד שר האוצר - אם רק יעזור לו בקמפיין ההישארות באיחוד, אך ג'ונסון, נאמן לחושיו הפוליטיים, דחה את ההצעות, הוא קפץ ברגע שאחרי האחרון לתוך עגלת קמפיין הברקסיט כאחרון האופורטוניסטים, מינה עצמו למנהיגם של למעלה ממחצית מחברי מפלגת השלטון המתנגדים לעמדת ראש ממשלתם - ובציניות רבה הוא החליט להמר על "להחליף את קמרון" לא "לשרת אצלו". זה הימור חייו. אם הברקסיט יצליח מאות המטרים המפרידים בין הפרלמנט לדאונינג 10 יסוכו בשמן שעל גביו יחליק פנימה ללשכה. אם יפסיד - יתכן ויאלץ להמשיך ולחלטר כעיתנאי, סופר ומצחיקן בגרוש.

נייג'ל פאראג' - נייג'ל פאראג' הוא מובילה של מפלגת יוקיפ - זו המפלגה שגררה את קמרון למשאל העם הזה. הוא כבר יושב זמן רב בפרלמנט האיחוד האירופי בשטרסבורג ומנסה לפרק את האיחוד מבפנים. טוב, שטרסבורג אינה הכתובת, רוב חברי הפרלמנט האירופי ממילא מתנגדים לקיומו של האיחוד, אבל לא שם המקום לשנות דברים. פאראג' הבין את העניין, רץ בבחירות האחרונות לפרלמנט בלונדון תחת הקריאה הברורה לחסום את גבולות המדינה מפני זוללי "בענעפיט" עניים ממזרח ודרום אירופה, המנצלים את הגבולות הפתוחים וחוקי האיחוד המרגיזים ופושטים את ידם בכיסו של משלם המסים הבריטי.

האמת שאת עיקר טענותיו של פאראג' קמרון כבר עיקר בהסכם עם בריסל בו הוא סיכם כי לונדון תפטור עצמה מהמשך מתן קצבאות סעד לאירופאים שאינם בני הממלכה - מצד פקידי בריסל זהו צעד נדיב, שכן, הבריטים המפוזרים ביבשת ראויים לקבל קצבאות סעד - אך תושבי היבשת המהגרים לבריטניה לא יהיו זכאים, אבל גשם הפליטים של הגולה הסורית באו לפאראג' בדיוק בזמן, ועכשיו הוא מזכיר לבריטים יום יום מי הם הצדיקים שאירופה מזכה בהם את הבריטים בהכנסת אורחים. גם את הטורקים הוא מזכיר כמי שעשויים באחד הסיבובים להצטרף לאיחוד ולשעוט ללונדון בעלת שכר המינימום הגבוה.

אהבתו הגדולה של פאראג' למדינת ישראל, כולל זו המתנחלית - הביאה הוגים ישראלים בימין לראות בפרישת בריטניה מהאיחוד אינטרס פרו ישראלי. אבל כמה שדונים קטנים של אהבת יהודים מפוקפקת למדי מהלכים לאחרונה בשכונת סטמפורד-היל ללא בקבוק פקוק ומרססים צלבי קרס, ויש מי שמהרהר שאולי ללא הקמפיין הפאראג'י ברקע - השדים לא היו מתהלכים בכזו חופשיות.

ג'רמי קורבין - מאז ששני הסקוטים טוני בלייר וגורדון בראון יצאו לפנסיה מהנהגת מפלגת הלייבור - עובר על הלייבור משהו לא ברור, תחילה בחרו ביהודי-קומוניסט חסר כריזמה כאד מיליבנד שיעמוד בראש המפלגה, זאת כאשר אחיו המבוגר, המנוסה והמיומן שר החוץ לשעבר דייויד מובס בהשפלה. ולאחריו הם הקצינו ומינו תימהוני חסר עניבה בשם ג'רמי קורבין.

קורבין לא אוהב את אירופה אבל עוד יותר לא אוהב את קמרון ואוסבורן הקפיטליסטים. קורבין רואה בקפיטליזם מה שצמחונים רואים בקרניבורים. יהרג ובל יעבור. ולכן, קורבין מצא פתרון מצוין: הוא בעד הישארות באיחוד האירופי שמונע בגופו את הקפיטליזם הרדיקלי של הטורים, אך הוא לא רוצה למצוא עצמו עם קמרון באותו מחנה. לכן הוא מצא את הדרך להביע את דעתו: הוא תומך בהישארות באיחוד אך לא לוקח חלק בקמפיין, מפא"י היו גאים בו.

ג'ו קוקס - נסיים עם חברת הפרלמנט ג'ו קוקס ממפלגת הלייבור, אישה טובת לב וקסומה, שגם אויבי דעותיה (זה נראה שלה לא היה אף אויב) חיבבו את תמימותה וטוהר כוונותיה, ואשר שבוע שעבר ביום חמישי, שבוע בדיוק לפני המשאל - היא נרצחה בידי חוליגן שלפי השמועות צעק לעברה "בריטן פירסט" - כשמה של מפלגה ששמה את מפלגתו של פאראג' בצל בלאומיותה, אם תרצו המאיר כהנא של הבריטים. המפלגה מתנערת ומכחישה כל קשר לרוצח, ואף שלחה תנחומים למשפחה האבלה, אך האפקט נעשה - תומכי הברקסיט נעמדים על עמוד הקלון על ידי הבוחר הבריטי ששינה ביום חמישי את מגמת הסקרים וחזר להעניק יתרון ל"רימיין".

איך זה יגמר? איני יודע. פרק סיום העונה ביום חמישי - היו נכונים.
(ולשאלתכם: לא, לא אוכל להצביע, אני גר מחוץ לממלכה למעלה מ-15 שנים)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!