כוחה הפוליטי של חסידות חב"ד - אז והיום

סולמות וחבלים
שעתיים לאחר ששר האוצר התנפל עליו בפורום ראשי הקואליציה (חשיפה יפה של ע. וייס) ישב ח"כ משה גפני במזון הכנסת שמח וטוב לב. גפני לא השתתף בישיבה אבל היה כבר מי שהביא את הדברים לידיעתו. זה לא קלקל לו את מצב רוחו. להפך. את דעתו של כחלון עליו הוא יודע לא מהיום. הוא גם יודע מה חושב כחלון על פקידי משרדו שלו. והוא גם מבין את פשר התסכול של השר שלא מצליח לספק את הסחורה שהבטיח לבוחריו.

אז הוא קרא לו סחטן ואמר שאי אפשר לעבוד איתו. מאחר ולגפני אין מוסדות או ארגונים ספציפיים של חצר פלונית או אלמונית שהוא צריך לדאוג להם, הרי ש'סחטנות' היא תואר של כבוד עבורו. אף אחד לא מוציא שקל מקופת המדינה אלמלי שהוא לופת את הקואליציה והאוצר בגרון עד שיאמרו רוצים אנחנו.

הברקוד של המאבק הוא 477. עד ששלוש הספרות האלו לא יופיעו בהוראת התשלום של משרד החינוך פר תלמיד בתקציב הישיבות, ה"סחטנות" לא תיפסק. גפני ימשיך לעשות את המוות לאוצר בכל מיני תואנות, וכחלון ימשיך להופיע בפורומים סגורים ולשפוך את מררתו על יו"ר ועדת הכספים הסורר. בדקנו: לא מדובר בכסף גדול. כולה 120 מיליון שקל. בפרישה חודשית זה עשרה מיליון. סכומים גבוהים פי עשר עוברים בשיחת טלפון בין לשכתו יו"ר ועדת הכספים וראש אגף התקציבים אמיר לוי.

למרות ההתקפה הפרועה, גפני לא רואה בכחלון את האויב שלו במשרד האוצר. "כחלון ואני נפגשים לא מעט פעמים ויש לנו תפיסת עולם חברתית דומה" - כך גפני. "תפיסת העולם של אנשי אגף התקציבים היא קפיטליסטית נטו. הם דוגלים בצמצום השירותים החברתיים ושמירה על מדיניות פיסקאלית מצמצמת. כחלון חושב גם על האזרח הקטן והשכבות החלשות -: חולק גפני מחמאות לאיש שקרא לו "סחטן שאי אפשר לעבוד איתו".

אז אם הכסף הוא לא שובר קופה, וכחלון הוא לא איש כל כך רע, איפה הקץ' במערכת היחסים המוזרה הזאת? למה השניים לא יושבים ליד שולחן אחד וסוגרים עסקה כמקובל בין שרי אוצר וראשי ועדות כספים מקדמת דנא? רק בקדנציה שלפני הקודמת, כשגפני היה בכספים ויובל שטייניץ היה שר האוצר, שררה ביניהם אנטי כימיה. מה שגפני חשב על שטייניץ ומה שהנ"ל חשב עליו, פורסם כאן בשעתו בהרחבה ולא נוציא שוב שדים רדומים מהבקבוק. ובכל זאת, השנים שעבדו ביחד היו תור הזהב של התקציבים החרדיים. עד כדי כך שמשפט המפתח בהסכם הקואליציוני של הממשלה הנוכחית עם החרדים הוא חזרה לערכים ולתקציבים של שנת 2012. כולי האי ואולי.

שם המשחק הוא כבוד. במידה מסוימת, מי שאחראי לכך הוא גפני עצמו. עד לחודש ניסן ניהל גפני את הקרבות שלו מול משרד החינוך. הדרישה שלו הייתה להחזיר את הכספים שנלקחו מהחינוך החרדי בימי פירון והועברו לחינוך הממלכתי דתי. הוא תבע להשיב את האבדה לבעליה וניכוי הסכום המתאים מהמוצאים הלא ישרים. מלכתחילה היה זה מאבק אבוד. בנט לא הגיע למשרד החינוך כדי לקזז תשלומים עודפים ממערכת החינוך של ילדיו ובוחריו. העימות בין גפני ובנט על רקע זה הוציא מפיו של האחרון דברים קשים עוד יותר ממה שאמר השבוע כחלון.

בראש חודש האביב יצא גפני לברכת האילנות וריח החקל תפוחין קדישין צילל את דעתו. פתאום הבין שקל יותר לנתח תנין יאור ולהוציא את בלעו מהקיבה מאשר להוציא כסף מהמערכת המשומנת של הד"לים. יש להם שר חינוך. יש להם שרת משפטים. ויש להם עשרות יועצים משפטיים בנקודות מפתח. ככלל: אין ישיבה מקצועית של פקידי ממשלה שיש בה פחות משלושים אחוז חובשי כיפות סרוגות. רובם עשו את המסלול הבא: הסדר או מכינה, לימודים אקדמאיים והיישר לשירות המדינה בשיטת חבר מביא חבר. (לשבר את האוזן: בשבוע שעבר הצליח דרעי להשחיל למנגנון המקצועי הממשלתי פקיד חרדי אחד ויחיד, וכל התקשורת החרדית פצחה בשירו למלך).

משכך, החליט גפני לשנות את יעד ההתקפה. לא מעניין אותו היכן טמנו פקידי החינוך את הכסף שקיבלו מהאוצר לתגבור לימודי יהדות. את הפרק הכלכלי בהסכם הקואליציוני הוא חתם ישירות מול ראש הממשלה ושר האוצר. יתכבד אפוא האחרון, העוסק בכספים, לריב בעצמו עם משרד החינוך או להביא כסף חדש. ולא שחסר כסף בקופה. רק בחודש האחרון היו למדינה עודפי גבייה בלתי צפויים ממיסים בשווי של מיליארד וחצי שקל (בגלל הצריכה הפרטית הגואה לרגל חגיגת האשראי שהבנקים מעניקים למשקי הבית בריבית אפסית). 150 מיליון שקלים בינו לבינו מה הם בכלל.

אבל כחלון לא טיפש. הוא הבין שגפני שיפר את יחסיו עם בנט והפך אותו לאיש הרע בסיפור. הוא, כחלון, האיש שלא רוצה להעביר לחרדים את מה שמגיע להם. וזה עוד מילא, הבעיה היא שכאשר הוא יעביר את הכסף, הכותרות של התקשורת הכלכלית יזעקו: גפני ניצח את כחלון. אז גפני עצמו מתנזר כידוע מתקשורת וכותרות, אבל יש לו כמה עוזרים ויחצנים שעושים זאת שלא על דעתו כמובן.

איך ייגמרו משחקי הכבוד האלה ומי ימצא את הסולם לרדת ממנו? עד להתקפה של כחלון ביום שני השבוע, נראה היה שהפקידים הבכירים באוצר וגפני מגיעים לאיזו שהיא נוסחה שתאפשר את הגדלת תקציב הישיבות ותגבור לימודי היהדות במשרד החינוך בלי הרבה רעש וצלצולים. עכשיו זה הרבה יותר מסובך. מבלי להיכנס לסטריאוטיפים ולהיחשד בגזענות ניתן לומר בכל הזהירות המתבקשת שכחלון יש בו משהו ממידותיו הנאצלות של השר לשעבר דוד לוי הידוע. ודי למבין.

סולם למים
משחקים של כבוד הם מנוע הבעירה הפנימי של פרשת חוק המקוואות במרכזה שוב עומד, ואיך לא, הח"כ הדינמי. כמו כל הצרות המנסרות בחלל גם כאן זה החל בפסיקת בג"ץ תמימה לכאורה, גלש למשבר פוליטי רועש, ונמשך בניסיונות להציב סולם ממנו ירדו כל הצדדים. הסולם נמצא בדיוני ועדת הפנים שהתקיימה השבוע והסיכום ההגיוני שהושג בה הודות למאמציו של יו"ר הוועדה דודי אמסלם. הבעיה הייתה בשיווק. כלומר: מי יוכל לצאת בהודעה ממנה ישתמע שהניצחון הוא שלו. אם נדלג לשורה התחתונה, אין כאן מנצחים ואין כאן מפסידים.

הכול החל בהחלטה שיפוטית, די הגיונית למרבה הצער, הקובעת שמקוואות הם שטח ציבורי בבעלות המדינה או הרשות המקומית. אין אף סעיף בחוק הקובע שהרבנות הראשית היא שתנהל אותם. בשעתו כנראה אף אחד לא חשב שענייני הטבילה מעסיקים את אוכלי השפנים והשרצים מהזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים. טהרה הם צריכים?

אז זהו שלא. הם זקוקים לטהרה כמו שהם זקוקים לתפילות בכותל המערבי. הסיפור הוא הכרה ממסדית לקראת כיבוש היעד הסופי: חקיקה שתעגן את מעמד הזרמים האלה כשווים לזרם האורתודוכסי אליו משתייכים מרבית אזרחי ישראל. בדקו אפוא החבר'ה האלה ומצאו שאחת לכמה זמן הם זקוקים למקווה לצורך הגיורים הפיקטיביים שלהם. אפשר כמובן לשאול מדוע מי שלא מחייב קבלת מצוות כחלק מהגיור, מתעקש דווקא על מקווה (בארה"ב הם מוותרים גם על זה), אבל כשהמטרה היא הכרה ממסדית אז גם המקווה הציבורי היא חלק מזירת המאבק.

במקוואות של המועצות הדתיות סירבו לאפשר להם לערוך את טקס ההטבלה. בבג"ץ בו ישבו שני חובשי כיפות (שהפתיעו השבוע בפסיקה האוסרת על ארגוני כשרות אלטרנטיביים לעקוף את חוק ההונאה בכשרות) הציעו השופטים הצעה הגיונית לכאורה: במקוואות של המועצות הדתיות יטבלו בהתאם לכללי ההלכה. הרפורמים וכל היתר יטבלו בשני מקוואות שתקים עבורם המדינה אי שם. ממילא הם לא זקוקים ליותר. אם זה מזכיר למישהו את הפשרה של מתווה הכותל, הדמיון שלו בהחלט לא עובד שעות נוספות. זה בדיוק כך.

ובדיוק כמו בפרשת הכותל, גם כאן אין במחוזותינו הפוליטיים מי שמוכן לקבל אחריות לפשרות ולספוג אחר כך אש מאלה שהפכו פתאום לקנאים. אפרופו כותל,. ראו מי הוביל את מתווה הפשרה ומי מוביל את ההתנגדות. ממש עולם הפוך. גורמים שהיו מוכנים לחקיקת חוקי גיור מקלים והלכו לדילים עם הרפורמים כדי להבטיח את בחירתם מחדש, עומדים כיום בראש המתנגדים. אמור לי באיזו פוזיציה אתה נמצא ואומר לך מה דעתך.

הצעת הפשרה של השופטים נדחתה, והפסיקה הייתה צפויה. השלב הבא היה חקיקה. יש איזה סעיף בהסכם הקואליציוני הקובע שבכל מקרה של הפרת הסטטוס קוו תפעל הממשל והקואליציה לתיקונו באמצעות חקיקה. אז כתוב. התיקון החקיקתי היחיד שנעשה לבינתיים הוא חוק הגיוס. כל היתר, כולל חוק הבטחת ההכנסה, תקוע בוויכוחים בין המשרדים הרלוונטיים והנציגים החרדים.

גפני, שדווקא בחוק הגיוס זז הצידה - למה לו צרות מלהקת המטרידים של הפלג - החליט לקחת את הטיפול בחוק הזה. על אפן וחמתן של נשות הקואליציה שנכנסו לפרשה מזווית אחרת שאין כאן מקומה, הוא העביר בקריאה טרומית חוק הנותן את השליטה במקוואות של המועצות הדתיות לרבנות הראשית לישראל. לנוכח הזעקה שקמה והחשש ממשבר קואליציוני עם סיעת כחלון, הוא הסכים להקפיא את החוק עד להשגת הסכמה רחבה.

הסכמה לא ממש הושגה, וגפני הניח את החוק על שולחנו של דודי אמסלם מוועדת הפנים. אמסלם, יהודי חם ומסורתי, נתן לו כתף, אבל גם הוא מחויב ליציבות הקואליציה. הפשרה שהוא רקם הייתה פנטסטית. הרפורמים רוצים בנייה של מקוואות מכיסם - הגדוש בכספים - כדי לקבל הכרה? החרדים לא מוכנים שבכספי המיסים תינתן ההכרה הזאת? יש גוף שלישי במדינה שרשמית הוא גוף אוטונומי ושמו הסוכנות היהודית. הגוף הנ"ל ממילא נמצא בשליטה רפורמית כמעט מלאה, אז שהוא יבנה את המקוואות ואי שלום על ישראל.

הפשרה מאפשרת לשני הצדדים לטעון לניצחון. גפני יכול לעלות עשרים פעם במהדורות החדשות ולטעון שהסוכנות היהודית היא גוף פרטי ואף אחד לא יכול למנוע ממנה לבנות מקוואות למי שתרצה. מבחינתו של גפני, עיקר העיקרים הוא שמדינת ישראל לא תבנה ולא תעניק הכרה. הרפורמים מצידם טוענים ששליש מתקציב הסוכנות היהודית בישראל מגיע מהמדינה ולפיכך יש בכך הכרה אפילו חלקית. בשלב זה הם מוכנים להסתפק גם בכך.

כמו בחוק הגיוס וכמו במתווה הכותל -– שממתין לפסיקה הסופית של בג"ץ בכ"ד סיוון, לבינתיים נראה שמי שלא רצה את נשות הכותל ברחבה הדרומית יקבל אותן ברחבה המרכזית, ולוואי ונתבדה - מי שטובל את ידיו בפשרות מקים עליו את כל הנשמות הטובות. את כל אלה שהרקורד שלהם זה לא לעשות כלום, או שבעברם יש פשרות שנועדו לסלק מדרכם האישית כמה מכשולים.

השבוע יצאו "גורמים בכירים" ביהדות התורה בהתקפה אנונימית נגד הפשרה. אחד מהם טען כי העובדה שגפני הסכים שחוק המקוואות המעניק שליטה לרבנות הראשית יוקפא לתשעה חודשים, תאפשר לסוכנות למהר ולהקים עבור הרפורמים את המקוואות שהובטחו להם. כאילו שבניית מבנה ציבורי בישראל היא לא סיפור ידוע מראש של חמש שנות סחבת, וכאילו שמה שהרפורמים צריכים זה מבנה עם ארבעים סאה. הם צריכים את ההכרה, והפשרה היא חצי חצי. קצת קיבלו, והרבה לא. הזעקות מזכירות בהחלט את המחאה הנוראה על גזירת הגיוס. לא משנה לזועקים שהאלטרנטיבה גרועה פי כמה. אם הם לא זועקים הם לא קיימים.

סולם סדן
מהרגע בו פרץ משבר רמי סדן וההתבטאויות שאמר או לא אמר, השאלה שהעסיקה את המערכת הפוליטית הייתה היכן תהיה נקודת היציאה של ש"ס מהסיפור. כמו בהרצת מניה מעבר לשווי האמיתי שלה, את הכסף סופרים בזמן המכירה. אם עובר רגע השיא והמניה יורדת, הלך האקזיט והלך הכסף.

עד ליום שני השבוע מניית המאבק נגד סדן עלתה בהתמדה. כל יום שהכותרות עסקו בדרישה להדיח את האיש שדיבר נגד הקהלים של ש"ס והעומד בראשה, אמור היה להיות דיווידנד אלקטורלי ברור. בבחירות האחרונות איבדה ש"ס באופן מוחלט את הקהל הלא חרדי שלה ונותרה עם שבעה מנדטים חרדים נטו. כל המסעודות משדרות ברחו לליכוד ולכולנו ולבית היהודי. קמפיין השקופים בו הושקעו מיליוני שקלים לא הביא קול אחד לרפואה מעיירות הפיתוח והשכבות המסורתיות המזרחיות.

הטריגר של פרשת סדן היה עילה לקמפיין מחודש. ההתגייסות של ש"ס למלחמה הייתה כאילו מדובר בגזירת שמד. ח"כים שחודשים לא שמעו מהם מילה ואיש אינו יודע בדיוק מה הם עושים במליאה ובוועדות, פקדו את האולפנים בזעקות שבר נוראות על הפגיעה בכבוד הקהלים של ש"ס נגדם דיבר, או שלא, רמי סדן. מאחר והקהלים של ש"ס בבחירות האחרונות היו חרדים בלבד והם לא משתמשים בכלי התקשורת אליו התמנה סדן, זה נשמע קצת מלאכותי. אבל זה עוד כלום לעומת דובר נמרץ אחד שטען שלדעתם של חברי מועצת החכמים האמירות האלה חמורות יותר ממשבר הכותל. לנוכח אפס הפעילות של ש"ס במתווה הכותל, מול ההתגייסות הכוללת בקרב מול רמי סדן, כנראה שהוא צודק. אם לא לגבי מועצת החכמים, אז בוודאי לגבי נציגי ש"ס.

אחרי שהושגה המטרה, לפחות עד סקרי דעת הקהל של סוף השבוע - אם ש"ס לא תעלה בהם אחרי כל הטראררם, כנראה שבאמת אפסה כל תקווה - השאלה הייתה איך גומרים את האקזיט בשלום. היה ברור שהבית ברחוב בלפור שמינה את סדן לא יוותר על המאחז הזה. אם נתניהו היה אולי מוכן לוותר, העזר שכנגדו ממש לא. מצד שני, אי אפשר להודיע סתם כך שחוזרים לשגרה.

את הפתרון הגואל מצא יו"ר הקואליציה דוד ביטן. מינויו של סדן יוקפא עד שבג"ץ יחליט בבקשה להוציא צו ביניים נגד המינוי. ומה אחר כך? ירחם המרחם. העיקר שש"ס תוכל לטעון שבעל האמירות הגזעניות לכאורה שילם מחיר.

אבל רק לטעון. בפועל אין סיכוי שבג"ץ יפסוק נגד אדם שאשמתו לא הוכחה כלל ועיקר. ההפך, מרבית העדויות מישיבת הדירקטוריון בה אולי נאמרו הדברים, שוללות. כך גם העלתה הבדיקה של הרשות השנייה. אז מישהו מצפה שהשופטים יהפכו לערכת בירור עובדות וישלחו את משתתפי הישיבה לפוליגרף או שיורו על הקמת ועדת חקירה מיוחדת. מרים נאור וחבריה הם לא חלק מהמשחק הפוליטי. וטוב שכך.

בהנחה הכמעט וודאית שהם לא יפסקו נגד המינוי, סדן יחזור למשרה אליה נשלח מטעם משפחת נתניהו. אם לא בשבוע הבא אז בעוד שבועיים ואם לא בעוד שבועיים אז בעוד חודשיים. הסולם של ביטן יאפשר לכל צד בסיפור לקבל את מה שרצה. הבית בבלפור יקבל את המינוי. וש"ס את תדמית מגינת הציבור המזרחי.

סולם בנימין
בין סערות רמי סדן ופרשיות ארנו מימרן חלף- עבר מתחת לרדאר הציבורי אחד התאריכים היותר משמעותיים בהיסטוריה הפוליטית החרדית. כעת חיה ממש, חמשה ימים לאחר חג השבועות תשנ"ו, הלכו אזרחי מדינת לישון עם שמעון פרס כראש הממשלה וקמו עם בנימין נתניהו. היה זה לילה שנצרב בזיכרון ואותותיו הם חלק בלתי נפרד מההנוויה הציבורית והפוליטית עד עצם היום הזה.

חודש קודם לכן השתתפתי במשלחת עיתונאים שנלוותה למסעו של ראש הממשלה שמעון פרס לארה"ב. פרס שמילא את מקומו של רבין שנרצח בתחילה החורף החליט לנצל את המומנטום הציבורי של הרצח ו"שמירת מסורת יצחק היקר" כדי לקבל מנדט לעוד ארבע שנים תמימות. הוא עשה זאת לאחר שלא היה סקר אחד שלא הבטיח את ניצחונו הברור.

האווירה במטוס הייתה עליזה. הכול ידעו שהנשיא דאז, ביל קלינטון, הזמין את פרס כדי לתת לו 'פוש' במערכת הבחירות. אי לכך נקבע הביקור ביום האחרון שעוד ניתן היה לסקר אותו בלי לעבור על חוקי מערכת הבחירות. קבלת הפנים לפרס הייתה מרשימה ובמטוס העמוס כתבים פוליטיים רבי סמך רצו הימורים על ההפרש שיהיה בין פרס והכוכב הצעיר וחסר הניסיון בנימין נתניהו שרץ מולו. הממעיט לא נתן פחות משבעה אחוזים. היו שדיברו גם על עשרים.

שלושה ימים ארך הביקור שנראה היה כמסיבת ניצחון מוקדמת. בי"ב אייר נחת פרס בנתב"ג והחל לחרוש את הארץ. בכל קרן זווית וכל צומת חיכו לו פעילי עבודה צעירים עם השלטים 'פרס יביא שלום', 'פרס יביא ביטחון'.

שלושה ימים לאחר מכן, בט"ו אייר, התקיימה בכפר חב"ד ישיבה שהוגדרה סודית ביותר. אפילו העיתונאים המקורבים לחוגי חב"ד לא ידעו אודותיה אלא שבוע לאחר מכן וגם זה רק בקווים כלליים. את הפגישה יזם אריאל שרון כשלצדו העוזר הצעיר והמבטיח גלעד ארדן. אריק גרר אתו לפגישה את המועמד לראשות הממשלה בנימין נתניהו שהכיר את חב"ד מביקור או שניים במרכז העולמי בקראון הייטס.

מצד החב"דניקים השתתפו שמונה אנשים. הבולטים שבהם: יו"ר בית הדין של התנועה הרב ירוסלבסקי, הרב חנזין, סגן יו"ר צא"ח הרב יוסף יצחק אהרונוב, הרב שמואל חפר ועוד כמה עסקנים בכירים. הרוח הדומיננטית בישיבה היה אהרונוב.

אריק שרון פתח בדברי הסבר על הסכנות שבבחירה הצפויה של שמעון פרס. קידום הסכם אוסלו שטרם נפח אז את נשמתו חרף גל הטרור, הסכנות לחלוקת ירושלים והמשך מסירת השטחים לרשות הפלסטינית. הדברים נפלו כמובן על אוזן קשבת. לאף אחד לא היה ספק שהתנועה חייבת להירתם למערכה.

השאלה הייתה רק איך. לחב"ד היה ניסיון לא מבוטל במערכות בחירות. עיין ערך תשמ"ט והנדוניה בת חמשת המנדטים שהביאה לאגודת ישראל. שנתיים לאחר מכן הם פעלו להכשיל את התרגיל הידוע והצליחו להוציא את הח"כים אברהם ורדיגר ז"ל ויבדל"א אליעזר מזרחי ממעגל הלחצים האגודאי הכבד. את מזרחי, כך רשום בפנקסינו מאז, החביאו במלון במרכז הארץ.

דא עקא שבשנת תשנ"ד הורמה העטרה וכ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע הסתלק לגנזי מרומים. אף אחד לא ידע האם התנועה הכאובה והמיוסרת תוכל למצוא את היכולת לצאת למערכה בכל האנרגיות שעמדו בעבר לרשותה. היו גורמים פנימיים בתוך המערכת שטענו שאסור לסכן את האינטרסים של התנועה שיש לה אחיזה בכל מקום בארץ, ובמיוחד לא להימור על מי שהולך כנראה להפסיד.

אבל אהרונוב ואנשיו האמינו. בתוך יומיים מקיום הפגישה הלילית הם שכרו האנגר תעשייתי ענק באור יהודה והפכו אותו למטה בחירות. ביקרתי שם כמה ימים לאחר הפתיחה. פגשתי שם בחור צעיר ונמרץ שענה לשם חיים יעקב ליבוביץ ואת מי שהיה ידוע כבר אז כמנסח הטוב והבהיר ביותר במגזר: הדובר הרב מנחם ברוד. מתוך הצוות הזה יצא הסלוגן האלמותי: 'נתניהו, זה טוב ליהודים'.

בתוך שבועיים האווירה ברחוב השתנתה ואיתה גם הסקרים. לימים כתב העיתונאי בן כספית ספר תחת הכותרת: 'ההתאבדות'. הוא נילווה לפרס במהלך כל מערכת הבחירות והוא מתאר שם כיצד הלך וקדר מצב הרוח של פרס ואנשיו ככל שהמפגינים עם השלטים 'נתניהו טוב ליהודים' החלו להציף את הצמתים. מקורביו של פרס, כך בן כספית, הציעו לו להודיע שהוא יסגור חשבון עם חב"ד מיד לאחר הבחירות. פרס סירב: קודם ננצח, אמר, אחר כך נעשה את החשבון. מי שהזדרז להודיע על חיסול החשבון הצפוי היה ראש מטה הבחירות של העבודה בנימין (פואד) בן אליעזר.

במהלך הביקור במטה באור יהודה, שאלנו את מי ששאלנו על התמורה הצפויה. ג'ובים, משרות ותפקידי בכירים. לא שציפינו לתשובה מלאה אבל לפחות לקריצת עין שיהיה בסדר. גם זה לא היה. המטרה היא לעצור את פרס ואת מסירת השטחים ברוח הוראתו של הרבי זצוק"ל. אחרי הבחירות המשכנו לעקוב. אף משרה אכן לא התקבלה.

הסיורים ברחבי הארץ לימדו על מהפך אפשרי אבל רק סוקרים בודדים צפו את המתרחש. אחד מהם, קלמן גייר, הגיש לפרס סקר שלושה ימים לפני הבחירות. הסחף החב"די, כך גייר, יגרום לכך להפסיד בהפרש של חצי אחוז לפחות.

וכך היה. נתניהו ניצח על חודם של שלושים אלף קול, וכל היתר היסטוריה. שנתיים לאחר מכן הוא בגד בתומכיו החב"דים כשחתם על הסכם וואי. לימים שאלנו את אחד מראשי חב"ד האם הם לא מצטערים. התשובה הייתה חד משמעית: לא. פרס היה נותן פי כמה וכמה, ובשורה התחתונה הסכמי אוסלו נעצרו. הם מתו סופית בקמפ דייויד בימי אהוד ברק שהביס את נתניהו שלוש שנים לאחר מכן. אז חב"ד לא התגייסה לעזור.

נתניהו הפסיד לברק וחזר לראשות הממשלה רק עשר שנים לאחר שהוכתר לראשונה. במבט לאחור אין ספק שאם היה מפסיד את הבחירות בתשנ"ו זה היה הסוף הפוליטי שלו. איש לא היה נותן לאיש שכל הרזומה שלו היה סגן שר חוץ ושגריר ישראל באו"ם בסך הכול, הזדמנות נוספת.

גם אביגדור ליברמן חייב את הקריירה הפוליטית שלו למהפך תשנ"ו של החב"דניקים. הוא היה אז מנכ"ל הליכוד ולאחר מכן נבחר למנהל לשכת ראש הממשלה. הקשרים והידע שצבר שם היו אבן התשתית למפלגה שהקים לאחר מכן בגלגוליה השונים.

עוד 'כוכב' היושב היום ליד שולחן הממשלה הוא השר לביטחון פנים גלעד ארדן. בזמן המהפך הוא היה עוזרו של אריק שרון שיזם את המפגש. כישלון בבחירות דאז היה שולח את שרון ואותו לפח האשפה של ההיסטוריה.

הייתה זו הפעם האחרונה שחב"ד יצאה באופן רשמי לטובת מועמד או מפלגה. מאז תשנ"ו וביטול הבחירה הישירה לראשות המפלגה אין קול אחיד ומגובש. המיינסטרים של רבני חב"ד וצא"ח קורא להצביע עבור המפלגה החרדיות ביותר. פלג אחר וקטן יותר מצביע עבור המפלגה הימנית ביותר. כך או כך, ההשפעה הפוליטית של חב"ד היא כבר לא מה שהייתה.

השאלה היא האם גם בציבוריות החרדית חב"ד היא מה שהייתה. בשנים האחרונות פקדו אותה זעזועים משפטיים קשים שהגיעו לשיאם במעצרו של הרב אהרונוב והליכי הפירוק של האגודה. (אגב הרב אהרונוב: קולגה העוסק במשפט הסב את תשומת ליבי לפסק הדין. מעבר לאישומים בהעברות מעמותה לעמותה, ענייני מיסים כמו פיצול משכורות, מזדקר משפט אחד שהשופט מצטט בשם הפרקליטות: הנאשם לא לקח שקל אחד לכיסו. גורם שהיה מעורב באחורי הקלעים סח לנו שהאיש לקח עליו בסעיף האחרון בלבד תיקים של עשרים ושמונה פעילים בארגון צא"ח. עסקת הטיעון, סח הנ"ל, מנעה מצעד עדי הגנה ותביעה של קרוב למאה איש משמנה וסולתה של חב"ד. אם אכן כך הם פני הדברים מדובר באישיות מפלנטה אחרת).

למרות הכול הפעילות לא נפגעה. יש עוד היררכיה בתנועה (אם כי לאחרונה נכנסו כוחות חדשים המבוססים על טייקונים ממרכז אסיה התורמים רבות וצוברים השפעה, אבל גם הם לא מערערים עדיין על הסדר הישן והטוב) והמצב המשפטי הנזיל לא ביטל, כך נראה מלוח הפעילות השנתי, אף פעילות חשובה. בחודש האחרון בלבד יצאו שלושה שלוחים חדשים בישראל ונראה בעליל שעמוד השדרה החב"די הרשמי רחוק מלהישבר. דומה שגם מי שלא נמנה על שורות התנועה ואוהדיה צריך לברך על כך. ולו רק בגלל מהפך תשנ"ו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!