כתינוק הבורח: מעשים זהים - דרכים שונות

שנה לאחר יציאת מצרים העם עומד לצאת לדרך כאשר הכניסה לארץ המובטחת זו המטרה והנה רק יצאו לדרך 'ויסעו מהר ד'' אמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ד'. מביא הרמב"ן "שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית-הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו ויסעו מהר ד', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ד'".

אבל כל נסיעתם היתה בציווי מן השמיים "עַל-פִּי ד' יַחֲנוּ וְעַל-פִּי ד' יִסָּעוּ". על שום מה הביקורת? מה התביעה? הרי קיימו את ציווי הבורא.

התורה – תורת חיים! היא איננה ספר חוקים בבחינת 'תורה ציוה לנו משה'. התורה היא שירת חייו של האדם בבחינת "וכתה כתבו לכם את השירה הזאת". בן תורה הוא זה אשר התורה לו כאב ואם, אשר מרגיש וחיי אותה, כמקור הנשימה של האדם שבלעדיה אין לו חיים.

פעמים שיש ביכולתו של האדם שלא לעסוק בתורה – בדין, ופעמים שאף מוטל עליו שלא לקיים מצוותיה והלכותיה – בדין, אך תמיד יבחן עצמו האדם איך נעשים הדברים האם כאשר נדרש לאכול מאכלות אסורות כי פיקוח נפש כרגע האם הדבר נעשה בהרגשה הנכונה, האם כאשר מוטל עליו שלא לעסוק בתורה כי פעמים ש'אונס רחמנא פטריה' אבל איך הוא יכול בלעדיה האם עושה זאת בהרגשת 'אין ברירה'?!

אמנם היו מחוייבים לנסוע מהר סיני, אך מדוע הלכו במהרה יותר מן הצורך, מדוע מיהרו לעזוב את הר ד' במהירות 'כסרו מאחרי ד'! כאומרים נברחה שמא ירבה לנו מצוות, וודאי לא סרו מהר ד' כפשוטו, שהרי דור דעה אנשי מעלה, שלראשם כתרי 'נעשה ונשמע', אך דווקא אלו נתפסים על קלה כבחמורה, ובפני הקב"ה הבוחן כליות ולב אין נסתר.

ייתכן שהיתה איזו הסרה מאחרי ד', כאשר עוזבים את הר סיני בתנועה קלה יתר על המידה, בפסיעה גסה שאין שם מקומה, פסק השו"ע כאשר יוצא מבית הכנסת לא ירוץ שלא יפסע פסיעה גסה שהנה לנו דור המדבר שבשביל פסיעה זו נתבעו ונדמו לתינוק הבורח מבית הספר-בהיתר, אבל בורח! כאשר עוזב ומעילו בידו טרם הלבישו, ומכפתר כפתוריו כשרחוק פרסה ממקום לימודו.

עומק פסיעתו של אדם, עומק חייו של בן התורה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!