רבם של הפייטנים • לדמותו של הרב דוד שלוש זצ"ל

השבוע הלך לעולמו הרב דוד שלוש זצ"ל, רבה של העיר נתניה במשך 63 שנה. הוא נפטר בגיל 96 כשהוא מותיר אחריו משפחה ענפה, ומסורת מפוארת של תורה ותרבות בשולחן אחד.

בנוהג שבעולם רב נפטר, ומיד צפים ועולים זיכרונות של תורה, מידות ומעשים טובים, הנהגות תורניות, וסיפורים אודות ההתעסקות בצורכי הציבור באמונה, הספדים בעצרות זיכרון, ומאמרי וטורי זיכרון.

לא ראי פטירה זו כפטירות אחרות, השילוב המדהים והפעיל בין אישיותו התורנית של הרב זצ"ל לאישיותו התרבותית, בין מעשיו הרבים לחיזוק חומות הדת, לבין השקעתו הרבה בחיזוק מפעלי התרבות, ובכללם החזנים והפייטנים, והגברת המודעות בקרב הילדים והנערים לתרבות הזו, כל אלו הפכו אותו לאחת מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם התרבות היהודי.

שוחחתי בהווה ובעבר עם אנשים שליוו אותו, שהיו לצידו, ששימשו כחזנים ופייטנים בחגים בשבתות ובאירועים, בקהילתו או במשפחתו, מאז ועד היום, וכמו"כ ישבתי לשיחה עם בנו המכהן כרב שכונה בעיר נתניה, הרב יהודה שלוש, ואספתי זיכרונות, וסיפורים, אירועים, ומכולם יחד בניתי פסיפס אישיותי, כזה שיכול לשפוך אור ולהרחיב אודות הממד התרבותי העשיר, שהיה המפרה והמשמעותי ביותר בתולדותיה של תרבות "שירת המזרח" בארץ.

ממרוקו ועד למעוזי הירושלמיות, ובחזרה למרוקו
הרב דוד שלוש נולד במרוקו אמנם, אך כבר בגיל חצי שנה עלה לארץ, ונופי ילדותו התרבותיים היו בתי הכנסת בעיר העתיקה בירושלים, שלל בתי כנסת עם מגוון רחב של נוסחי תפילה.

בית הכנסת בו התפלל בילדותו היה בית כנסת בנוסח מרוקאי, אבל מהר מאוד כשגדל מעט ועבר ללמוד במתיבתא, השתלב באופן פעיל בהרגלי התרבות שלהם, שכללו בין היתר קימה בליל שבת בשעת חצות, קריאת תהילים ובקשות עד השעה 03:00 לפנות בוקר, ומיד לאחר מכן השתתפות ב"שירת הבקשות" בנוסח חלבי ירושלמי.

באותם זמנים בחורי הישיבה ב'פורת יוסף' היו עוברים תהליך מקיף של הכשרה למקצועות החזנות והקריאה בתורה, תקיעה בשופר, ומסירת דרשות בבתי הכנסת השונים, ולשם כך היה מוקדש כל חודש אלול, כך שהפעילות השגרתית בישיבה בחודש זה היתה מאוד נמוכה, והוא לצד חבריו, למד את נוסחי התפילה, את 'שירת הבקשות' על בורייה, ועולם הפיוטים וכללי החזנות היו שגורים על פיו, ובשלבים האלה בעצם החלו ניצני התרבות הירושלמית לנצנץ בו.

פסיפס התרבויות העשיר בו התברכה ירושלים הפך להיות אמצעי חזק ומשפיע, כך שתרצה או לא תרצה כל הריחות והסגנונות מגיעים עד לפתח הנשמה הצמאה לכל בדל רוחני. וכך, בחגים ובשמחות, היו יושבים האברכים הצעירים, מתפלפלים בדברי תורה, ומתענגים בשירה ובזמרה, כך זה היה באורח קבוע.

הזמן עבר, והוא עבר ללמוד בישיבת ר"מ בעל הנס בטבריה, ובשליחותה הוא נסע למרוקו לאיסוף תרומות, ובתקופת שהותו שם הוא התוודע יותר לסגנון המרוקאי והאנדלוסי, העמיק את ידיעותיו בנוסח התפילה המרוקאי, ובשירת הפיוטים הייחודית ליהודי צפון אפריקה.

כשחזר לארץ, והוא בן 33 - שלח אותו הרב עוזיאל לכהן כרבה של העיר נתניה, שבאותם זמנים היתה עיר שוממה מבחינה רוחנית וקל וחומר מבחינה תרבותית, בתי כנסת ספורים, ודלילות של משתתפים והתעניינות, ההיפך מנתניה של היום.

את משכנו הראשון הוא קבע בבית הכנסת "חסד ואמת" ברחוב פתח תקווה, הסמוך לבית הקברות הצבאי, פעמים רבות התפילות היו מתקיימות אצלו בבית, אך בזמן קצר מאוד, נוכחותו החלה להניב פירות מעשיים, בניית בית כנסת מפואר במרכז העיר, ותחילתה של פעילות עניפה והיקפית, בכל תחומי הרוח, מלימוד תורה ועד גמילות חסדים, מתפילות מושקעות על ידי מיטב החזנים ועד לימוד טעמי מקרא, והכשרת מקהלות. מציאות שהפכה בבת אחת את העיר נתניה, לתל-פיות, שכל החפץ לינוק מפיה של התרבות העשירה והמגוונת של יהדות ספרד, פנה וקיבל את מבוקשו.

גם לאחר שהגיע לכהן כרב העיר נתניה, תמיד היה נוסע מדי פעם לשבתות בירושלים, וכהרגלו, קם ל'שירת הבקשות', ולאחר מכן 'עונג שבת' אצל הרב שרעבי, וכך כל השבת מתובלת ועמוסה בתורה ושירה, בעונג ובשמחה.

הפגישה עם דוד ריאחי, וגיבוש "אסכולת הפייטנים של נתניה"
השלב שבו החלה התפנית המשמעותית ביותר הוא השלב בו הרב שלוש הולך לדואר בירושלים, ושם הוא מזהה את החזן דוד ריאחי, תלמידו המפורסם של המשורר אשר מזרחי שלא מזמן עלה לארץ, וטרם מצא את מקומו בשדה החזנות הספרדית.

הוא פונה אליו ומציע לו "ר' דוד, התרצה לבוא ולכהן כחזן בבית הכנסת אצלי בנתניה בשבתות וחגים, ובימות השבוע אסדר לך משרה במשרדי הרבנות כ-רשם הנישואין?" דוד ריאחי נעתר מיד, הוא מגיע לנתניה, וכאן מתחיל הרומן הגדול העשיר והפורה של תרבות "שירת המזרח", שפועל על ציר ירושלים - נתניה, בהדדיות מופלאה.

שמו של החזן מתוניס מתחיל להתפרסם. מקום משכנו החדש בעיר נתניה מושך אליו פרחי שירה, ומוסיקאים מבוגרים מכל רחבי הארץ, ומהר מאוד מתגבש לו הסדר, החזנים והפייטנים מירושלים מגיעים כל שנה לנתניה בהמוניהם בשבת 'חנוכה', והחזנים והפייטנים בנתניה ובראשם דוד ריאחי והרב שלוש מגיעים לירושלים בשבת 'שירה' (בשלח), אלו דואגים לאלו לסידורי האירוח, והכל ללא תשלום, מלבד ההוצאות של הנסיעות.

יש שבתות בהם בית הכנסת המרכזי בנתניה מכיל בתוכו 30 ו-40 פייטנים מירושלים, כשהשמות הבולטים שבהם, ניסים שלום, משה נר גאון, סימן טוב שי, יגאל בן חיים, נציגות מכובדת גם מהשגרירות החלבית של שירת הבקשות הירושלמית, חזני בית הכנסת 'עדס', וגם מהשגרירות הבוכרית, חזני בית הכנסת 'מוסאיוף'. כאן בנתניה, בבית הכנסת 'זכור לדוד', הם מתחלקים לשתי קבוצות, וכל קבוצה והקטעים המיוחדים שלה, והטעם והסגנון הייחודי לה.

בין הצעירים המסתופפים נמצאים: רפי ברזאני, יחזקאל ציון, יחיאל נהרי, משה חבושה, מאוחר יותר גם ר' אליהו אוזן, וכל הדור הצעיר יותר של החזנים והפייטנים.

והעיר נתניה כמרקחה, מאות תושבים מכל רחבי העיר, קמים באשמורת וצועדים לבית הכנסת. חלקם נפגשים עם המציאות הזו בפעם הראשונה, חלקם מתרפקים על זיכרונות העבר, וחלקם מנסים אפילו להשתלב בין הקולות והביצועים, "שירת הבקשות" בליל שבת, ו"עונג שבת" בשעת רעווא דרעווין, מיד לאחר סעודה שלישית.

וכשהפמליה הנתנייתית מגיעה לירושלים עם החזן דוד ריאחי, ירושלים ושכונותיה העתיקות באזור נחלאות והבוכרים, הופכים להיות בבת אחת "עיר שחוברה לה יחדיו" וכולם אצים אל בתי הכנסת החמימים, כמה שיותר מוקדם, לתפוס מקום, ולא לפספס קטע מהבקשות, או מהעונג שבת.

עם השנים הרב מגבש לעצמו סגנון הלכתי ייחודי, שהשלכותיו מגיעות עד לנוסח התפילה עצמו, שם ניתן לקלוט בבירור את צורת החשיבה המקורית שלו, זו שהובילה אותו לעשייה עצמאית כמעט בכל תחום בו הוא התעסק.

עשרות השנים האלו גיבשו את הדור המבוגר של החזנים והפייטנים, ועיצבו דור צעיר מלא וגדוש, ומוקף מכל עבר באתגרים תרבותיים, בשבתות עשירות בחזנות ופיוט, ואם בוחנים לאורך ההיסטוריה את הגורמים המשפיעים ביותר לכינונו של דור חזנים ופייטנים ששמם הולך לפניהם בארץ ובעולם, הרי שהפעילות הזו מהווה אחד המנועים החזקים והממריצים ביותר.

הפעם הראשונה שאינתא עומרי בוצע בלשון הקודש
בעצם אם נבדוק, מי היו הדמויות התורניות שהשקיעו בצורה ניכרת, מתוך ערכים אידיאולוגים בעולם החזנות השירה והפיוט, הרי שהיו אלו שלשה: הרב מרדכי שרעבי זצ"ל, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, והרב דוד שלוש זצ"ל, ואצל כל אחד מהם זה בא לידי ביטוי באופן אחר.

הרב מרדכי שרעבי זצ"ל השריש בקרב סביבתו הירושלמית את ההתייחסות המקודשת לעולם השירה והנגינה, ובפרט כלפי "שירת הבקשות", הוא בעצמו היה נוכח פעמים רבות, ואף בישיבתו ישיבת המקובלים "בית אל" במשך שנים רבות התקיים מנהג ה"עונג שבת".

הרב עובדיה יוסף זצ"ל האדיר את שמם של החזנים והפייטנים בארץ ובעולם, הזמין אותם אליו בשמחות, היה בעצמו משתתף בלילות שבת ב"שירת הבקשות" מדי פעם בפעם, עודד בחורי ישיבות לנהוג כך, ואף אהב והכיר את השירה הזו על בורייה, בגירסתה המקורית בשפה הערבית, ובגירסתה המקודשת בשפה העברית.

אך מבין כולם, בלט הרב שלוש זצ"ל בפעילות שהשפעתה והיקפה היו יותר מכל, עשרות שנים של קשרי תרבות מעשיים עם כל עולם החזנות והפיוט, שבתות שירה, ומלבד כך מספר אירועים בשנה עליהם הוא היה מקפיד, ובהם הושקעו משאבים רבים.

שבת 'חנוכה', יום ירושלים, וחג השבועות, כשביום ירושלים היו מוזמנים הפייטנים בליווי כלי נגינה, והאירועים האלו בחלקם הגדול מתועדים, ונתונים פאר בזכרון ימיה של התרבות.

בחג השבועות, דוד ריאחי היה נוהג להנעים בקולו כשהוא מקריא באוזניהם את סדר "עשרת הדברות" בשפה הערבית, לימים הצטרפו אליו מר כרובי, ומיכאל סיטבון, זה היה ידוע כ-החלק הפיקנטי שבתפילות החג.

למרבה הפלא, במהלך השיחה עם בנו הרב יהודה שלוש מתברר לי כי אחד מסעיפי החוזה של דוד ריאחי במשרתו כחזן, היה שבימים נוראים הוא משוחרר, ובמקומו היו באים החזנים מוני טבעוני, רפאל אבוהב ויצחק אבוהב, ועוד חזנים שהיו מגיעים בקבוצות שלשלושה וארבעה והיו מעבירים את תפילות ה'ימים הנוראים'.

הסעיף הזה התבסס על שתי סיבות, האחת: זו היתה ההזדמנות של דוד ריאחי לטוס לחו"ל ולהרוויח בעין יפה עבור תפילות ה'ימים הנוראים', והשניה: דוד ריאחי לא היה בקי בתפילות ה'ימים הנוראים' בנוסח הירושלמי כדבעי, והנוסח השגור בפיו היה יותר הנוסח התוניסאי, שהרי ההיכרות שלו עם בתי הכנסת היתה בתוניס ארץ הולדתו, וההיכרות המוסיקלית שלו אמנם היתה עם עולם השירה הערבי הקלאסי יותר. בשונה משאר ימות השנה, ל'ימים הנוראים' ישנו נוסח מיוחד, ששום ידע בעולם המקאמים והמוסיקה הערבית לא יוכל לחפות עליו.

בין היתר, הפעם הראשונה בה עבר לפני התיבה ב'ימים הנוראים' החזן יחיאל נהרי היתה בבית הכנסת של הרב דוד שלוש, והוא בן 22 לערך, בעת שירותו הצבאי בחטיבת גולני.

הפעילות המאסיבית והפורייה הזו הפסיקה באיזשהו שלב, חילופי הדורות גרמו לשינויי תפיסה מבחינת ההתנהלות של החזנים והפייטנים, הדור הקודם היה מורכב מאנשי עמל ומלאכה, שלצד עבודתם היו מיטיבי נגן בגרונם, בבמה או בתיבה. אך עם הזמן התגבש לו מוסד מקצועי חדש של חזנים ופייטנים, בארץ ובעולם, והשינוי הזה מיד תורגם למחירי עלות, ותפיסת עולם כלכלית שנקעה באיזשהו מקום את הזרימה החברתית בין מוקדי השירה והחזנות, לבין החזנים והפייטנים עצמם, ומפעילות סדירה ועקבית זה הפך לשבתות חזנות פעמים ספורות בשנה, המבוססות על חזן אחד או שניים.

השמחות בביתו של הרב דוד שלוש זצ"ל, של ילדיו ונכדיו היו מפורסמים לשם ולתהילה כאירועים מושקעים בממד התרבותי. סיפר לי ידיד, כי למיטב זכרונו הפעם הראשונה בה בוצע שירה הפופולארי של הזמרת המצרית אום כולתום "אינתא עומרי" בגירסה העברית "אתה עזרי" או בשמו המוכר יותר "אל בעניי הבט", זה היה על ידי הזמר משה אליהו באירוע בר המצווה לאחד מבניו הגדולים של הרב.

ואם כבר ערבית עברית, בניו ומקורביו מספרים כי כל השירים ששר, היה שר בעברית, אך לאחרונה סיפר לי אחד מגדולי הכנרים שליווה ומלווה את גדולי החזנים והפייטנים הכנר רפי שוואט, שפעם ביקש מהם הרב באיזושהי הזדמנות הרב לשיר את השיר "אילינכתב" של עבד אלווהב, והם ענו לו "איננו יודעים לשיר אותו בעברית". אז הוא אמר להם "תשירו בערבית", בטון שמערער את המחשבה הראשונה שהיתה להם מלכתחילה לשיר בעברית.

מקהלות הילדים היו מבין המפורסמות שפעילות בית הכנסת "זכור לדוד", ושיעורי הערב לילדים פעמיים ושלש בשבוע על ידי החזן דוד ריאחי, כולם היו ביוזמתו ופיקוחו של הרב. ושוב, עם שינויי התפיסה הכלכליים והתרבותיים, הפעילויות מעט דעכו, אבל הקשר, והזיקה החמה והבוערת כלפי התרבות הזו לא התקררו.

אין ספק, שבחייו היווה הרב סמל משפיע מאוד בתחומי הפסיקה ההלכתית, והשמירה על המסורות והמנהגים, אך לא פחות מכך שמירה על התרבות, השקעה והשקייה, ואינסוף פעילות בקרב הדור המבוגר והצעיר, ואכן פירותיהם נאכלו ונאכלים לעונג, ולתפארת "שירת המזרח".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!