שיימיניג זו לא מילה גסה - במקום הנכון

בשנתיים האחרונות נכנסה בהדרגתיות מילה חדשה ללקסיקון שלנו, מילה לועזית, שככל הנראה הגיעה יחד עם ההשתלטות הסופית של הרשתות החברתיות על חלק ניכר מחיינו, מילה שאמורה לתאר מצב בו מישהו מבייש מישהו אחר, כביכול על לא עוול בכפו וכך, התחילה לה התופעה שבה כל אדם שמישהו מפרסם עליו משהו ברשתות החברתיות השונות (די בדומה למה שעושה התקשורת בכל רגע נתון), עושה לו "שיימינג".

אז נכון, לפעמים זה מגיע לתגובות קיצוניות כשפלוני מפרסם לשון הרע על אלמוני ולאחר זמן מה הדבר מסתבר כלא נכון ופלוני עושה מעשים קיצוניים עקב הבושה. במקרים אחרים כשהדבר שפורסם על אלמוני מסתבר דווקא כנכון, אם פרסמת את זה לפני התקשורת (הכל יכולה), ביישת את האדם בטרם עת ושוב עשית לו "שיימינג".

אך היכן באמת עובר הגבול הזה בין לשתף את חבריך בדבר מה שנראה לך שמן הראוי לפרסמו - לבין לשון הרע? הרבה בתי משפט דנים בנושא הזה בימים אלו, כשתביעות לשון הרע הפכו לטרנד החם ביותר במערכת המשפט, אך עדיין חשוב לשאול: מאיפה הגיע מושג השיימינג, את מי הוא באמת משרת והאם - גם הוא נהפך למושג שהפוליטיקלי קורקטים ויפי הנפש למיניהם חדרו אליו...?

ביום רביעי שבוע שעבר כשאירע פיגוע הטרור הנוראי במתחם שרונה, ישבתי מול מסך הטלוויזיה כמו רבים אחרים בכדי לצפות בחרדה במתרחש. למרות שניסיתי בכל כוחי להתעלם ולהבליג (כי אני הרי יותר טובה ובוגרת), לא יכולתי שלא לרתוח על כל מיני בבונים למיניהם שעמדו לצד הכתב ומאחוריו, צחקו בקולי קולות, חייכו חיוכים רחבים הוציאו לשון שוב ושוב ואף הניפו את ידיהם לשלום - לבבונים האחרים שמקשיבים מעבר לקו הסלולר אותו הם מחזיקים וצופים בהם וכך, (יש שיאמרו ברגע של חולשה), צילמתי את מסך הטלוויזיה והעליתי לדף הפייסבוק שלי כשאני כותבת בין היתר: "האם איבדנו את צלם האנוש שלנו?!"

הפוסט שהפך מהר מאוד לויראלי, קיבל אלפי תגובות ושיתופים - רובם של אנשים שחשו את תחושותיי וזעמו לנוכח יהודים, אזרחים, בני אדם שמיד לאחר טבח נוראי ביהודים עומדים ומגחכים את עצמם לתהומות עמוקים ונידחים ואיתם (כך לפחות אני הרגשתי) לוקחים לרדידות עמוקה את כבודם של הנרצחים וכאבם של המשפחות השכולות ושל כל צופה שנאלץ לראות אותם באותו רגע נתון.

האנשים כמובן תויגו בפוסט על ידי מכרים והתנהגו כמצופה - בקללות ברבריות ועלובות, אך זה לא מה שהפריע לי או הכעיס אותי. הפריעו לי דווקא כמה אנשים (בודדים ככל שהיו), שאמרו לי: "למה את עושה להם שיימינג"? כשהאצבע עדיין קלה על המקלדת, עניתי להם: "אני עשיתי להם שיימינג, איך בדיוק, שצילמתי את מה שהם עשו בפריים טיים בשידור חי אל מול כל מצלמה אפשרית לעיני כל עם ישראל...?" "כן", הם ענו לי, "עשית להם שיימינג..."

החלטתי להתעלם מהמגיבים, אבל האם גם הייתי צריכה להתעלם ממה שהרתיח אותי לעיני המסך? או אולי זו בכלל לא אשמתם, אלא אשמת דור - של תרבות שמייצרת סלבים בשקל וגורמת לכל אחד לראות מצלמה ולאבד את עצמו לדעת או שבמדינה דמוקרטית (סוג של דמוקרטיה לפחות), עדיין מותר לנו לבקר ולהביע דעה, על אחת כמה וכמה כשהיא בוערת בנו וזאת מבלי שיגיעו אנשים שהחליטו שהם יודעים מה הכי טוב כי הם פשוט יודעים ובלי שיגיעו מנחי טלוויזיה שמצד אחד מבקרים את המעשה הנורא של לפרסם משהו על מישהו אך עושים זאת רק כדי שלא נפרסם את זה לפניהם בעידן הווטסאפ והפייסבוק... או אולי פשוט נדאג איש איש לעצמו ונחשוב טיפה, רק טיפה, לפני שאנחנו לא רק מביישים את עצמנו אלא גם אחרים ואז יכול להיות שהמושג הלועזי הזה: שיימינג, שבעברית צחה נקרא: ביוש, יעלם מהבושה של עצמו ויחזור אל מאיפה שהגיע או למי שהמציא אותו בכדי לשרת את האינטרס שלו.

לסיכום אני מציעה שנתבייש לנו כולנו, כי כמו שאמר הרמב"ן באגרת שכתב לבנו: "וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא" – להתבייש קצת ככל הנראה יעשה לנו רק טוב..

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!