המסלול המפרך של הפייטן בדרך לפסגה

כשבאים לבחון ולסקר תחום מסוים, ענף אמנותי כלשהו או ז'אנר מוסיקלי, לרוב מתחילים מסיפור התוכן שלו, במימד ההיסטורי, והאקטואלי, יתרונות ייחודיים וכו', ולאחר מכן במשקפיים אינטרסנטיות בוחנים את כדאיותו הכלכלית, הן מבחינת הצרכן והן מבחינת נותן השירות, האם צריכת המוצר הגולמי עולה יקר, והאם נותני המוצר מרוויחים, ויכולים להיות רגועים מבחינה כלכלית, מהם הסיכונים להפסד, ומהם הסיכויים להרוויח.

בסוף מתחילים לדבר על רגשותיו של האמן, היכן יש כבוד וביקוש למרכולתו, והיכן הוא מרגיש שהוא ממצה את יכולותיו, ומגשים את הפוטנציאל שבו.

בשורות הבאות אני רוצה להתמקד בנושאים הללו, עולם החזנות, עולם הפיוט, עולם הזמרה, בשירה בלימוד ובנגינה, כל אחד בפני עצמו, וכחלק מתוך להקה, תזמורת או מקהלה. העולמות האמנותיים הנכללים תחת הכותרת "שירת המזרח", מהם כללי העבודה בהם, האם הקהל שווה השקעה, האם התמורה שנותני השירות מקבלים מחייבת אותם להשקיע, האם הנוהל הוא "מהיד לפה" או "מהראש והלב ואל הבנק", מה כדאי, ומהי הדעה הכללית ברחוב על התרבות מבחינה כלכלית, יש לה שם טוב או רע.

נקודת המוצא היא שמבחינה ממלכתית הז'אנר נמצא בשפל כלכלי, ישנם הכרזות על תמיכה מצד כל מיני גורמים ממלכתיים, בעיריות פה ושם, ונציגי משרד התרבות, אבל בפועל אין לזה ביטוי מעשי הולם ואף רחוק מכך.

ילד גודל בתוך עולם שהמפגש הקבוע עם הפיוטים והחזנות הוא בבית הכנסת ובשולחן השבת. אם הוא גר בעיר יותר מפרגנת, אז יהיו מדי פעם אירועים עם מכירת כרטיסים, שירת בקשות, וערבי פיוט, 3 או 4 או גג 5 פעמים בשנה, יזמינו פעם ב חזן מפורסם לשבת מיוחדת בבית הכנסת השכונתי, וזהו.

חזן גודל בבתי כנסת, שבהם הוא מחכה שיעלו אותו חזן, אביו קונה הזדמנויות בהם הבן יוכל להציג את כישרונותיו על התיבה, עד שהוא הופך להיות כוכב אזורי, כוכב שזוהר רק בשבתות וחגים. הוא הולך ללמוד באיזושהי ישיבה, שם הוא מוכר לעוד אנשים מעוד מקומות, מדי פעם שבתות חתן של חברים ומשפחה שם הוא הכוכב האולטימטיבי.

מסלול כזה של כמה שנים אחדות, ואז הוא מתחיל לגבש את הביקוש סביבו, ואת היכולת לתרגם את אחוזי ההכרה והפרסום שלו למונחים כלכליים: קריאת תורה בתשלום, שבתות חתן, ואם יתמזל מזלו לקבל משרה קבועה בבית כנסת מכובד הוא בכלל מוצלח.

מכאן ואילך הכל תלוי ברמת המיוחדות שלו, בזרימה הבינ-אישית שהוא מקרין בינו לבין מבקשי קולו, ואמביציה שלו להתקדם הלאה, להיות מוזמן לחזן בימים נוראים, בהתחלה בקהילה מכובדת בארץ, ואז שדרוג לקהילה בחו"ל, חופות אם יקבל כושר מהרבנות, וחזן מומלץ לשבתות חזנות.

זה מה שקורה פחות או יותר, הכל מתחיל ונגמר בתוך השכונה, בפרסום העל-פה החרדי הקרוי "מפה לאוזן", ובמזל, ויש כאלו שמרחיקים לכת עד בניית התדמית של "קשה להשגה", יש בזה יתרונות וחסרונות, אבל זה קיים ברוב המקרים, תלוי איך והיכן.

אצל פייטן, המסלול הוא אותו מסלול, רק לא בבית הכנסת, ועם גלגלי עזר שדורשים ממנו יותר מאמץ, כי לרוב בציבור הדתי והחרדי וקל וחומר החילוני, פייטן איננו מהווה אופציה לתחזוקת במה באירוע באופן מלא, אלא לבונוס מסוים, דובדבן בקצפת הצלילים, והמחיר בהתאם, וסוגי הנגנים והרמה שלהם המשפיעה על המחיר בהתאם.

אחרי סיבוב פרווה שחוזר על עצמו כמה שנים, יש כאלו שמתחילים להתמקצע בעוד סגנונות שירה ובעיקר חסידית, יש כאלו שהולכים לעבוד בעבודות אחרות ולקטוף הזדמנויות מדי פעם בלי אותה מוטיבציה, ויש כאלו שחוסר ההצלחה מוביל אותם או לשקיעה בחיי תוכן אחרים, דתיים או מוסיקליים (לימודים/אולפן), או דווקא לבנות שילוב מעניין בין חיי הרבנות לחיי הזמרה, רב מזמר מה שקרוי, בחופות, ובטקסים נוספים, אבל זה מוגבל, הערכתית וכלכלית.

בעולם הנגינה, הנהלים והמסלולים שונים לחלוטין, הרבה יותר סיכונים, הרבה יותר סיכויים, אבל בעיקר עבודה סיזיפית ועם תשומת לב והערכה שמובטחת רק למוצלחים והמובחרים, ולכוכבים.
כך או כך, אתה מאחורי האמן, נדיר מאוד לראות אנשים שהצליחו לייצר עניין סביב הנגינה שלהם בפני עצמה, שלא לדבר על קריירת סולו בתרבות המזרחית, זה בכלל נדיר. סרטונים – כן, הקלטות – כן, קטעי סולו – כן, אבל קריירה עצמאית ? הופעות סולו? בקושי.

בואו נדבר רגע על המסלול.

כשאין בתי ספר או סדנאות, קורסים מקצועיים או מורים מוגדרים ללימוד הנגינה המזרחית המסורתית, על כלי הנגינה המסורתיים, כינור וקאנון עוד וכלי הקשה, דרבוקה וחליל, אורגן ערבי וכדו', אזי המסלול שוב נקבע על פי הצועד בו שסולל אותו בעצמו, אין יעדים מוגדרים, יש כשרון התמדה ומזל.

ללמוד על כלים אתניים זה הכי לשם שמיים (שמי הים התיכון), ללמוד על קלידים זה הכי משתלם, נדרשת גישה ראשונית, למצוא כיוון טוב, ולהמשיך ללמוד.הסתיימו הלימודים, התגבשה הזהות המוסיקלית, נגמר לו המסלול הקל והחביב, מאותו רגע ואילך מתחיל המסלול התדמיתי הנוקשה והמחייב, היסודי והתלוי בכישרון ובמזל.

חזנים ופייטנים בעלי שם עובדים כבר עם הנגנים הרגילים שלהם, לרוב אלו הם הוותיקים והידועים, אלו המתחילים אולי יביאו תועלת כלכלית, אך נזק תדמיתי, בגלל חוסר הניסיון שתוקע כל רגע את הזרימה המוסיקלית, ובגלל חוסר היכולת להפגין את כישורי הנגינה, אם אתה עומד מאחורי אילן גדול המגרש שלך הוא רחב הרבה יותר, אבל ככל שהזמר או הפייטן או החזן מצומצמים מבחינת יכולותיהם כך הפגנת היכולות של הנגן תיראה כהתפרצות, וניסיון לגנוב את ההצגה.

בקיצור, מכל נגן נדרש להקדיש כמה שנים, בהם הוא צובר ניסיון בעיקר בעבודת המידות, לוותר על הרבה הקפדות, למחול על הרבה טעויות, ולעבוד היכן שרק אפשר בלי שזו תהיה חריגה קיצונית, עד לחתימת החוזה עם אמן מצליח, או לבניית להקה מכובדת, הדרך ארוכה פתלתלה, ולעיתים כזו שהאופק הנראה נמצא רק בדמיון.

עד עכשיו סקרנו בתמצות את המסלול האישי של החזן, הפייטן, הנגן, וכל המסתעפים.

איך זה עובד מבחינת הקהל ? יש ביקוש ? עבודה איכותית תייצר הכנסה כלכלית מכובדת ? הקהל של תרבות "שירת המזרח" מצדיק השקעה בהופעות, ובאירועים עם מכירת כרטיסים? יש במי להאמין ול-מה לקוות ? האם הדברים האלו תלויים במגזר אליו הקהל משתייך, או בסגנון השיווק, ובאופן הצגת הדברים ? חסרים אנשי שיווק אמרגנים ויחצני"ם, או שחסר מוסר עבודה והתנהלות כלכלית נכונה?

אנסה להלך בין השאלות האלו, ולהתייחס לכולם בקצרה, אך ללא התחמקות.

ראשית כל אומר כי ישנה סטיגמה שגויה במקומות מסוימים על הציבור הדתי והחרדי, "הם לא משלמים" "הם רוצים הכל בחינם או מסובסד" "הם נדבקים לסגנון החסידי" "הערך תרבות לא משמעותי אצלם", ועוד כהנה וכהנה.

הסטיגמה הזו מרוקנת מכל תוכן מציאותי, ישנן אינספור דוגמאות להצלחה כלכלית וציבורית, הן בתחום החזנות והפיוט, והן בתחום הזמרה והנגינה, ולפי איך שזה נראה, ועל פי סיפורה של המציאות, הכל תלוי בהתנהלות נכונה.

חזן שגרונו וידיעותיו מצדיקים את הגדרתו כחזן, צריך להתמקד במציאת מקומות הולמים בהם הוא יוכל לבוא לידי ביטוי, כך גם פייטן, וכך גם נגן. לאתר את האזורים הנכונים, את הקהל הדורש המעריך והמבקש ללא הרף, ולהעניק לו אף יותר מציפיותיו, בארץ או בחו"ל, ולכל מקצוע יש את המיקום הטבעי שלו, ושם גם את האפשרויות המוצעות.

אלו הם מקצועות שמחייבים לא רק כשרון וידע, אלא אופי התנהלות ודרכי פעילות מול קהל, ככל שאדם מבסס את האתגר סביבו, ומעניק לאנשים תחושה של סיפוק, כך שמו יגדל, ועבודתו תפרח, וככל שישנה התמקדות בהפגנת הכישרון, והפגנת הידיעות, ללא השקעה מעשית, באירועים, באיכותם, בתיבה, בתפילות, באורח החיים הפומבי, ובכל מה שכרוך בכך, כך מד הביקוש יורד, וסף התסכול ותדמית האשמה על הקהל גוברים.

בעבודה כמו בעבודה צריכים לעבוד, ובדברים התלויים בהיצע ובביקוש, צריכים לדעת לשווק, לעבוד שעות נוספות, לחדש חומרים, להפתיע, ללמוד על המקצוע, להתחדש, להתעדכן, ובעיקר ברגע האמת להשקיע, לא להתייחס לתדמית מסביב, לא לפעול במחטף בריצה אל הכסף ומשם לבילויים, להשקיע, אמנים שנתנו את עצמם קבלו קהל נאמן, אמנים שדאגו לקבל כסף ולהיות העתק הדבק של יעדי הכסף הקל, נשארו עם קהל קל, שבא מהר ובורח יותר מהר.

החזנים והפייטנים והנגנים המצליחים, קבלו את התמיכה העיקרית האהבה וההערכה דווקא בגלל השקעתם בסקטור הדתי-חרדי, זה מה שבנה אותם, זה מה שהפך אותם למאתגרים ומוערכים קבל עם ועדה, בכל במה ופורמט אחרים, הקהל הדתי-חרדי הוא הקהל הכי פחות פראייר בנושאים הללו - ולא בגלל יתרונות כאלו ואחרים, אלא דווקא בגלל שאצלו כל דבר מהסוג הזה נחשב לבונוס ולמותרות, רוחניים או גשמיים. זו לא חובה להשקיע, זו לא חובה להחזיק חזן קבוע, תרבות לא תרבות זה נחמד בדיונים ובנושאי שיחה, להשקיע כסף משקיעים רק בדבר שהוא טוב ובאמת, כי אין הרבה כסף, ומי שיש לו הרבה כסף ישקיע רק היכן שזה טוב ואמיתי לכולי עלמא.

ואז תגיע התקשורת, ואז יגיעו הביקוש והתגמולים, המעמד וההערכה, ומי שמתנפח מעט, שבע ונשען אחור, נשאר גם מאחור. כל הבורח מתרבותה של התרבות, התרבות ולקוחותיה בורחים ממנו, וכל מי שמצעיד אותה קדימה, מתקדם בה ובעיני כולם ללא הרף, והשמיים הם הגבול.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!