התרוממות קטנה המביאה להשגות גבוהות

"איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר" (ו, ב)

הראשונים פירשו את המילה "נזיר" מלשון כתר ונזר.

והנה מצינו עניין הכתר שהוא מונח על ראש המלך, כלשון הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ב, ה"ה), שהמלך "משים כתר בראשו", והעניין בפשטות הוא כך, שהכתר הוא תכשיט מעל ראש האדם, דהיינו, זו לא רק הנקודה של ראש האדם לעומת הגוף, (שכן כתר על הכתף אין לו כל משמעות של גדלות) אלא למעלה מעל הראש, וזה מראה על מעלת המלכות שהמלך הוא מורם ומובדל משאר העם, ולכן משתחווים למלך, להראות שהכל בטל כנגדו.

וכן ענין הכתר שנאמר על התורה, כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פכ"א הל"ב), וז"ל, "לא ישא אדם בת עם הארץ, שאם מת או גלה, בניו עמי הארץ יהיו, שאין אימן יודעת כתר תורה", עכ"ל, פירוש, למה אביה עם הארץ? מפני טרדות החיים בחיפוש אחר הפרנסה ושאר ההכרחים, ובהרבה מקרים אין בכך סתירה לתורה עצמה, התורה לא אסרה עלינו לעבוד חלילה, אך סותר הוא את עניין כתר התורה, כי עמי הארץ אינם יודעים שהתורה הקדושה נבדלת ומרוממת מכל דבר אחר, ושהכל בטל בפניה.

וכמה הוא שיעור ההתרוממות שעליו מראה הכתר? בספרי הקדמונים מבואר בעניין הכתר אצל השי"ת, שהאין סוף מתלבש בכתר, דהיינו, שמידת הכתר מראה על עליונות אין סופית.

לפי זה, אם לנזיר יש כתר, זה מראה שהוא נבדל משאר העם בקדושה, ובכוחו להתעלות על ידי כך עד בלי גבול. ולכאורה העניין טעון ביאור, איך על ידי התרוממות קטנה, שפירש הנזיר מן התאוות, עולה הוא כל כך?

העניין יובן על פי משל מעולמנו, אדם המשתדל להתרומם מעלה, הוא קופץ שוב ושוב אלפי פעמים, אם נצרף את כל הקפיצות, פעם טפח ופעם טפחיים, נמצא שקפץ מאות אמה, ואעפ"כ עדיין על מקומו הראשון, הוא נשאר עומד על פני האדמה, ולמה? מחמת כח המשיכה של העולם הגורם לו להיות דבוק וקשור לארץ, ולכן גם אחרי כל קפיצותיו נשאר עדיין על מקומו. אבל אם יוכל לרגע לעלות לגובה כזה שמשתחרר מכח משיכת כדור הארץ, מעתה יוכל להגיע להתרוממות אין סוף וגבול.

ואכן אנו רואים כיום שהגיעו עם טילים וחלליות על לירח ושאר כוכבי הלכת, והאמת היא שאין שום טיל שיש בכוחו מצד עצמו להתרומם ולהגיע עד לירח, וא"כ, איך בכל זאת הם מגיעים לכזה גובה ומרחק עצום כזה? אלא שהטיל מתרומם בכח גדול בעזרת מנוע מיוחד עד מחוץ לטווח כח משיכת כדור הארץ, דהיינו מחוץ לאטמוספירה, ומשם והלאה, מכח התנופה הגדולה, מתרומם הוא מעלה מעלה עד עצם השמים.

זוהי, איפוא, המשמעות של כתר הנזיר, שכיוון שפירש מן התאוות כבר התרומם מחוץ לכח המשיכה הטבעית של עפריות החומר, וכיוון שהתרומם כלפי מעלה והתנתק מן החומר ולו במעט, כבר יש בכוחו לעלות במדרגות הקדושה עוד ועוד בלי גבול, והכתר על ראשו מראה על קדושה הפלא ופלא, שאם רק התנתק מהחביקה של קטנות האדם, אין גבול למדרגות הקדושה שיוכל להשיג.

דבר זה הוא יסוד גדול, ועצה נכונה בעבודת האדם להשגת הגדלות, כל אחד משתדל להתרומם, אבל מחמת נפשו הקשורה לחומריות, אף אם יתרומם ויעשה קפיצות לאלפים ולרבבות, סוף דבר הוא, שהוא נשאר באותו מקום קשור לאדמה, אבל הצדיקים, ראשית ניתקו את עצמם בכח גדול מכח משיכת החומריות, ואח"כ התעלו למדרגות רבות עד שאין גבול לעוצם גדלותן.

והנה כתב הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ג, הי"ג), מי שרוצה לזכות בכתר תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בזה, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה", והמובן, כי בטבע האדם קשה לו ללמוד בלילה, ואפילו אם הוא מתיישב ללמוד הוא נרדם, כי סוף כל סוף, האדם קשור לחומר, והחומר מתגבר עליו ומשתק אותו, אבל מי שמתגבר ומתרגל ללמוד בלילות, הרי התנתק ממשיכת החומריות, ויעלה מעלה מעלה.

וזכינו לראות במו עינינו את מה שבעינינו הוא ציור חי של כתר תורה, אדם גדול אחד ז"ל, שהזדמן לו שלא היה לו מקום ללון, הוא לא התרגש והצטער חלילה, אלא בפשטות הלך לבית כנסת קרוב שהיה פתוח, וישב ולמד שם עד הבוקר, וזה לא נבע מכח התגברות וכוונה מראש של התמדה ורצון ללמוד, שהרי הוא כלל לא חשב לפני כן לעשות "משמר" לילה שלם וללמוד, היו לו תכניות אחרות, אלא פשוט הוא שהוא לא היה משועבד למיטה, אם יש מיטה – הולכים לישון כי צריך, ואם אין – יושבים בבית המדרש וישנים פעם אחרת.

ומה קורה לאנשים כמונו כשאין מקום לישון? מסתובבים כל הלילה ממקום למקום והופכים את העולם כדי לאתר מקום בו ניתן בכל זאת לישון.

וזו היא כוונת רב יוסף (פסחים ס"ח, ע"ב) באומרו על עצמו "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"? ופירש רש"י, אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי – הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם, שכן בזכות ההחלטה לקחת את עצמי בידיים וללמוד תורה, להתנתק משגרת החולין ושעבוד הגוף, עצם ההחלטה והיישום שלה בפועל, שלמעשה יצרו התנתקות ולו הקטנה משגרת היומיום והשעבוד הגופני הכופה עלינו סטנדרטים מסויימים ושונים, עצם ההחלטה הזו לרצות לשנות, היא היא למעשה המנוע דרכו ניתן להשתחרר מכח המשיכה של הארציות ולהתנער מהעפרוריות, מעשה זה מוציא אותנו מאטמוספירה הרוחנית למרחבי האין סוף, ונותן לנו את הכלים כדי לצמוח בלי גבול.

והנה ה"אבן עזרא" כתב כאן בפרשת נזיר, שכל בני האדם עבדי תאוות עולם, ובעינינו זה נראה לכאורה שכוונתו היא לרשעים בעלי התאווה, אבל האמת היא שלא זו כוונת ה"אבן עזרא", שהרי הוא כלל בכלל זה את כל באי עולם, אלא שהתאוות שהוא דיבר עליהן, הן שיגרת החיים של כל אדם, והגם שצריך לשמור על הבריאות על פי הטבע, אך עדיין אין צריך להיות עבד המשועבד לבקשות הגוף או הסביבה, אלא נותן לו לגוף כפי הבנתו וזאת מבלי שהגוף ישלוט עליו.

אז, זוכה האדם לכתר הילומים על ראשו.

בברכת שבת שלום וחג שבועות שמח

צוריאל

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!