סוטה מסכנת את העם - ולכן היא מושפלת

בפרשה זו אנו רואים בכמה עניינים כיצד התורה דואגת לטוהר המחנה. היא מצווה לשלח זבים, מצורעים וטמאי מת, ומענישה את המועל בקודשי ה'. דבר זה מובן, שכן הוא נוגע לפרהסיה הציבורית של המשכן. אולם בהמשך דנה התורה בטוהר המחנה בתוך הבתים פנימה, וזה כבר חידוש. רואים מכאן, שכל מחנה ישראל מורכב מכל בית ובית בפני עצמו. בניגוד לדתות אחרות, בהן רק שכבה מצומצמת של כהנים או נזירים מחויבת לכללי המוסר, הרי שבקרב ישראל, כל אחד ואחד מחויב להשתייך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש". כאשר ישנה חריגה מהכללים ועולה חשד שאישה סטתה תחת בעלה, התורה דורשת לברר את הענין עד תומו, ובמידת הצורך – להעניש את החוטאים. כמה רחוקה השקפת התורה מהשקפת הדמוקרטיה הליברלית הרווחת בקרב הציבור, אשר החריבה את העולם המערבי מבחינה מוסרית! על-פי התפיסה המערבית, אל לה לחברה להתערב בעניניו הפרטיים של אדם, וכל עוד ש"אינו פוגע באיש", לא יעלה על הדעת שיענש. מי שמציע ענישה לעוברים על חוקי המוסר נחשב לחשוך וקנאי, שכן עונש על דבר כזה נוגד את חוק יסוד חופש ההתבהמות.

התורה, כמובן, אינה כפופה לאותם עקרונות של תרבות המערב. היא אומרת לאדם בדיוק כיצד עליו לנהוג בחייו הפרטיים, לא רק בבית הכנסת. היא "נכנסת לו לצלחת" ולחדר השינה ולכל מקום בו יש לה מה לומר. היא לא מאפשרת לו להיות "חופשי" ודורשת ממנו לרסן את תאוותיו. על-פי השקפת התורה, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ומצוות. אבל כאן בפרשת סוטה אנו למדים לקח נוסף, וכדי לעמוד עליו, עלינו לעיין בדברי הספרי (ה', כ"א) – "והשביע הכהן את-האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך...". על המילים "בתוך עמך" אומר הספרי – "בתוך עמך ועמך שלום. בתוך עמך ולא בזמן הזה, הפרש בין אדם המתנוול במקום שמכירים אותו לאדם המתנוול במקום שאין מכירים אותו".

מה בא הספרי לומר? תחילה הוא אומר שתי מילים – "ועמך שלום". כלומר, מכך שהנואפת נותנת את הדין על מעשיה בצורה המחפירה ביותר לעיני כל – בכך מובטח שלומו של העם. מכאן ניתן להסיק, כי בלא זה, הרי שמעשיה מסכנים את העם וגורמים לו נזק. היא לא חיה לעצמה! וידועים דברי חז"ל על אותו אחד הקודח חור בספינה ואומר שהוא קודח בחלק "שלו". דווקא הצורה המבזה והמשפילה כלפי אותה חוטאת – היא שמצילה אותנו מלשלם את ההשלכות של אותו מעשה (ואם ישאל השואל, מה קורה אם היא לא נאפה באמת? מדוע עליה לעבור את אותו טקס משפיל? התשובה לכך היא שאילולא נסתרה עם איש זר אחר שבעלה קינא לה, לא הייתה עוברת כל זאת, כך שבין כה וכה היא לא בדיוק "חפה מפשע").

ראינו, אם כן, עד היכן מגיעה הערבות ההדדית בעם ישראל – שלום הציבור מותנה בבוא הקללה על אותה סוטה, אשר חטאה בחדרי חדרים חטא פרטי, שעל-פי התפיסה המודרנית כלל אינו אמור לנגוע לציבור!

ממשיך הספרי ואומר – "בתוך עמך ולא בזמן הזה". המלבי"ם מסביר כי אף בהמשך, בפסוק כ"ז, כתוב "בקרב עמך", שהוא ביטוי דומה, וממנו מדייק המלבי"ם כי הוא "מציין על עת שישבו על אדמתם, שמלת "קרב העם" מציין שהם מקובצים במקומם, לא בזמן הגולה". דבר גדול למדנו כאן! כשישראל אינם יושבים על אדמתם, כשבית מקדשנו חרב, כשהשכינה אינה שורה בארץ כרצון התורה, האסון שבכך הינו יותר גדול ממה שניכר לעין. לא מדובר רק על סך קטן יותר של מצוות שאפשר לקיים. לא מדובר רק על סדרים שלמים במשנה ובתלמוד שהפכו ל"לא אקטואליים". מדובר על כל צורת ההנהגה של ה' עם ישראל. אותה צורה של ביעור הרע לשם הבטחת המשך הקשר התקין שבין ה' לישראל – כל זה אינו קיים בגלות, כל זה אבד עם חורבן בית חיינו. בגלות, נראה כאילו שמירת הברית שבין איש לאשה הוא רק ענין פרטי, "אישי". כך גם לגבי ענינים רבים אחרים בתורה. אותה מנאפת כבר לא תהיה "לאלה ולשבועה בקרב עמה", שכן כל המושג "בקרב עמה" אינו שייך בשעה שהעם נפוץ לארבע רוחות השמים ואין מקדש המאחד ומאגד אותם יחדיו. איבדנו את אותו קשר, הקושר אותנו עם מלכו של עולם, והקושר אותנו יחדיו כעם, אשר גורלו תלוי בשמירת הברית עם א-להיו. במצב זה כל תוקפן של המצוות אינו אלא משום "הציבי לך ציונים", כדי שלא נשכח את הדבר האמיתי. לא רק המצוות שאינן מקוימות כיום, אלא אף אלו שלכאורה קיימות – אלו שאינן תלויות בארץ ובמקדש – אף אלו כיום חסרות את אותה שלמות בה התורה מעונינת. בדורות האחרונים, מששבנו לארצנו בחסדי ה' עלינו, תפקידנו הוא לדאוג שכל המציאות התורנית תחזור לקדמותה, ואז נזכה שהמחנה כולו אכן יהיה טהור.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!