בין הפיגוע בשרונה לחג השבועות - טור מיוחד

רק לפני שבוע הייתי שם, בפעם הראשונה בחיי.
שמעתי על המקום הזה מכל כך הרבה כיוונים וכולם דיברו טוב, אז התחמשתי במצלמה, ובחברה טובה ומשוגעת כמוני, ופשוט נסעתי.
מסתבר שמקומות שכאלו נוצרו בשביל אנשים כמוני. אני יכולה להיות שם שעות, ורק להסתכל דרך העיניים או דרך העדשה.
המקום הזה מלא בהשראה, תאורה, צבע, סגנון ותחושה של חופש…
אם תשבו מהצד, תוכלו לראות כל מיני אנשים, ורגעים שיכולים להישאר אצלכם בראש ובעיניים ואף להעלות חיוך על שפתותיכם או במקרה אחר, הרבה כאב, היסטריה ובכי.
דרך העדשה אפשר לראות זוויות, משחקי תאורה, שילוב של שחור לבן עם צבע, אור ולפעמים גם חושך. אני מוכרחה לומר שהצלחתי להוציא משם כמה שוטים, מהטובים שלי. כמו שאני מגיעה לכל מקום (כמעט), גם לשם יצאתי מאוחר, אבל הבטחתי, הבטחתי שאחזור לשם.

עכשיו אני כבר לא בטוחה, יותר נכון כרגע קצת בטוח לי שלא אלך לשם. אני מנסה שניה לדמיין את צורת הבילוי של האנשים ששהו שם באותם הרגעים, את התמונות שהייתי תופסת בעדשתי אילו הייתי שם באותו הלילה, רגעים שלא יישכחו לנוכחים, לימים, לשבועות לשנים וללילות.

אני מחזירה שניה אחורה את השעון, כמה שעות לפני.
אנשים רגילים, כמוני וכמוכם, בוודאי ייחדו את הערב הזה להנאה צרופה עם חבר, חברה, בעל או סתם אפילו שכנה.
הם סיכמו להיפגש בשרונה מרקט. בהודעה, בהודעת וואטצפ, או אפילו בשיחה קטנה. הם עמדו מול הארון, וחשבו מה להלביש, ועמדו מול המראה והתלבטו אם את העניבה הזו או האחרת. לשים סומק או להסתפק רק בברונזר?
העקב הנמוך יחמיא יותר או סתם נעלי סניקרס?

בטוח, הם הביטו בחיוך במראה, נתנו עוד שפריץ של בושם, לקחו את המפתחות, סגרו את האורות ונעלו את הדלת בבטחה.
יש מהם שזאת הייתה הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה לחיוך במראה,
הפעם האחרונה ללבטים מול הארון,
פעם אחרונה של בושם מריח,
ופעם אחרונה שהם נעלו את הדלת.
הם לא חלמו שזה יקרה, ודווקא להם.
הם לא חלמו ששני מרצחים, חסרי לב ודעת,
נעדרי רחמים ומוסר, ללא זיק אנושי,
יש שיכנו אותם ״בהמות״,
יקטעו את העולם שלהם,
את העבר שלהם, את העתיד שלהם במחי ירייה.
זה מן קריעה חלומית שכזו,
פיצוץ של רגעי בועה מתוקים,
מן תזכורת אכזרית, לאלה שחושבים שהכל בסדר, שאפשר, שניתן להגיע לשלום,
שיש זכויות לחיות שכאלה,
שיש להם יכולת קיום, אז הנה, קיבלתם שוב את הירייה לפרצוף, את הדם, את הריגת חפי הפשע, אזרחים קטנים ופשוטים.

מרדרס, הייתם שליחים לחיתוך של חיים.
לקריעת משפחה, לערעור ביטחון, לרצון נקמה, לשנאה שהתעוררה, היא תמיד הייתה שם... עכשיו נתתם לה סיבה לפעול.

אנחנו לעולם לא נגיע לשלום, לעולם לא נגיע ליכולת לסבול אתכם, בידוע שעשיו שונא ליעקב״ וכל עוד תקומו להורגינו, נשכים להורגכם.

חג מתן תורה מחר, החג בו קיבלנו את התורה. החג בו זכינו להיות עם, להיקרא העם היהודי. החג שבו הקב״ה דיבר איתנו, החג בו זכינו לענוד שני כתרים רוחניים, כתרים שמהווים הילה מעליהו מאז ועד היום, מאז ועד ביאת גואל. הנשמה שלנו הייתה שם, הרוחניות שלנו נטענה משם. הערבות כעם נקבעה שם, נעשה ונשמע...

אנחנו יודעים שאתם זה לא אתם, אתם הצינור, אנחנו בגלות. אתם הרוצחים אנחנו הכואבים. אתם הגויים, אנחנו היהודים. אתם הנספחים, אנחנו הבנים.

במהרה יבוא משיח צדקנו, במהרה במהרה ונצא מזו הגלות לאורה גדולה.
אמן.
השם ייקום דמם של הנרצחים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!